יצאתי היום לאחד מטיולי ה"ללכת לאיבוד שלי" שבהם אני נותן ליקום להוביל אותי. מזמן לא עשיתי כזה. חובות הבית והמשפחה, העבודה- ההישרדות היומיומית מנעו ממני הרבה זמן לעצמי, וכמובן שגם הסגר לא מאוד עזר לזה. אז ניצלתי את היום הראשון מזה זמן מה שאף ילד אינו באחריותי, ואפילו יש לי זמן לעצמי.

יצאתי על אופניים לכיוון פארק הירקון. ונכנסתי למסלול הרגיל, זה שאני תמיד עושה כשאני יוצא לסיבוב אופניים בשביל הספורט. אבל  שום מה המוסיקה לא עבדה לי. הספוטיפיי הפסיק לעבוד בשלב מסוים. יתכן מאוד שאיכשהו גמרתי חבילה, ומשום מה לא ממשיכים לחייב אותי, לא יודע, לא בדקתי. אבל הווה אומר שאין לי אינטרנט בטלפון, בכלל. ולכן גם אין מוסיקה. אמרתי לעצמי, אוקי, נקשיב לעולם. אם היקום רוצה שאקשיב, אקשיב. שלפתי את ה"באדס" מהאוזניים )ככה קוראים לזה הילדים היום?( והחזרתי למקומם. נורת האון ליין כבתה. דחפתי את הסלולרי לאחורי הפאוץ' הקטן שלי והמשכתי בדרכי נגד כיוון התנועה ברחוב ביאליק צפונה. ביאליק עצמו ישב רם ונישא על כיסאו מעל הכיכר וקרא לי להיכנס לשדרות הילד. הקשבתי לו, מפלס דרכי בין היונים ובני האנוש המתרוצצים סביבי.

כשהגעתי למזרקה שמעתי שירה יפהפייה. הקשבתי: טרייסי צ'פמן- You can be someone , שר את זה מוסיקאי צעיר בשם אלחנדרו סיט. שר מהמם ומרגש, וכמובן שמכיוון שאני קשוב ליקום, היה נראה כאילו הוא שר אלי. עשיתי סיבוב על האופניים מסביב למזרקה הכחולה, האנשים שם ישבו והאזינו לו, נהנים מהמלודיה, נהנים כל כך מתרבות איכותית שכה חסרה להם. זה ריגש אותי מאוד. מאוד. אני אף פעם לא הייתי תורם למקבצי נדבות, עד שעשיתי קליפ מחאה ובו הסתובבתי כמקבץ נדבות במרכז תל אביב עם שלט של "אמן רעב" על החזה, כאילו חוזה את הרגע הזה שאלחנדרו הכה מוכשר יהיה חייב לשיר באמצע הרחוב בתקווה שאנשים יתחברו לשירתו ויתרמו לו לטובת יצירה מוסיקלית. "הדסטארט רחוב" קראתי לזה. לאנשים שטענו שאין להם כסף קטן או מזומן אמר אותו אמן רעב רוסי בשם רומן, שהם יכולים להעביר גם בביט. הבדיחה התגשמה- לאלחנדרו היה שלט גדול עם הטלפון להעברה בביט. הוא באמת שר מאוד יפה, והוא באמת ריגש אותי והרגיש לי שבאמת הגיע לו. אחרי שסיים את השיר עצרתי לידו לשיחה בספרדית הקלוקלת שלי ושמרתי את המספר. הבטחתי לו שכשיחזור האינטרנט אעביר לו את התרומה לדיסק הראשון.

הוא החל לשיר שיר בספרדית שלא ממש הצלחתי לקלוט מה נאמר בו, אבל בטח היה שם אמור איפושהו. המשכתי בדרכי והגעתי לצומת דרכים חסומה על ידי בניית הרכבת הקלה. האם לרדת לכביש מול אוטובוס שנוסע לכיווני, או להסתרך מאחורי זקנה במעבר צר? בחנתי את אופציית האוטובוס, וויתרתי עליה. מסוכן מדי הרגיש לי- לא אחראי ואף מטומטם. פעם הייתי עושה גם דברים כאלה. המשכתי שמאלה מאחורי הזקנה החנוטה במסכה הולכת לה לבדה ברחוב הריק, בקושי נושמת. כשהגעתי אליה המדרכה קצת התרחבה ואפילו לא הייתי צריך לעצור, המשכתי את התנועה שלי לרמזורים ירוקים שהובילו אותי הלאה דרך שכונת הגפן אל פארק הירקון.

לאחר שבע טחנות נפתח סופסוף המסלול של הרוכבים שאפשר לנסוע בו יחסית במהירות ובבטיחות ובנוחות. זה המקום מבחינתי לפרוש את הידיים ולעוף על האופניים, מנופף בידיים שלי כציפור, או דואה. ילד קטן על אופניים לצד הדרך הביט בי בעיניים משתאות ושאל: "איך אתה עושה את זה?!" אם הייתי עם האוזניות, כנראה שלא הייתי שומע את זה, אבל הייתי קשוב, ושמעתי. שאלתי את עצמי איך אני עושה את זה? ניסיתי לענות בשיא המהירות כדי שיספיק לשמוע אותי הילד. יצא לי: "הרבה ניסיון, מאמץ ובלי פחד!" את צמד המילים האחרון ממש

צעקתי כדי שיישמע. זה גרם לי אושר. הבן שלי בדיוק לומד עכשיו לנסוע על אופניים בלי גלגלי עזר, והוא מפחד. למרות שהוא כבר יודע לנסוע, והוא יכול פיזית לעשות את זה בלי שום בעיה, עדיין אין לו את הבטחון. אין לי ספק שזה יקרה ממש בקרוב, אבל קצת מתסכלת אותי הכניעה שלו לפחד- הוא קופא ונופל מהאופניים. אני מנסה
להסביר לו: "כמה שיותר מהר אתה נוסע קדימה, ככה אתה יותר יציב. תנועה שווה חיים". משפט מבריק זה למדתי בקורס הכנה ללידה כשאותו ילד היה עדיין בבטן אימו. כל עוד יש תנועה העובר חי- תנועה של העובר, תנועה של האם- היינו הך. המשפט הזה כל כך נכון בכל כך הרבה רבדים- בשחייה אם תעצור את התנועה תטבע. באופניים אתה עלול ליפול, היקום עצמו? יכול לעצור? הוא כל הזמן בתנועה, הגוף שלנו כל הזמן בתנועה. אנחנו עצמנו כל הזמן בתנועה- עד שעוצרים אותנו ואז אנחנו גוועים ומתים. תנועה שווה חיים. ואף
על פי כן נוע תנוע. אז המשכתי לנוע.

כשהצטלמתי בפרסומת כלשהי לגבינה פגשתי שחקנית מקסימה שהיתה זו לה הפרסומת הראשונה ששיחקה בה. נכדתו של אביגדור קהלני, לא פחות. ההוא מעמק הבכא- "השרוף", הפוליטיקאי, הגיבור ההוא ממלחמת יום כיפור. בכל מקרה אבישג סיפרה לי על אמונה מרוקאית שלא היכרתי- הפרפר הלבן. כשאתה שם לב לפרפר לבן שמסתובב לידך זה רגע משמעותי בשבילך, ואחת מנשמות היקרים לך שנפטרו באה לבקר ולסמן לך את זה. אמונה מקסימה שבעקבותיה התחלתי לשים לב להרבה יותר פרפרים לבנים שמופיעים תמיד ברגעים מיוחדים במהלך חיי. ביום ג' האחרון, פעמיים כי טוב, ראיתי ביציאה מהעבודה שלי גוש של שלושה פרפרים לבנים עפים יחד וכמעט ונכנסים לי בשמשת המכונית עת פניתי שמאלה. היום במהלך מסע האופניים ספרתי את הפרפרים- ארבעה במספר לאורך כל הדרך. כל אחד בתורו מסמן לי שאני בדרך הנכונה. אז נכון שזה פארק הירקון, מניח
שזה אזור הקינון שלהם או משהו, ויש שם הרבה צמחייה וכו', ובכל זאת לא כל אחד שם לב לפרפרים הלבנים המתרוצצים סביבו. יש כאלה שמסתכלים ולא מבחינים, רואים אבל עיוורים. עייף מלנפנף בכנפיו מול עיניו של אדם אחד ממשיך הפרפר לעבר עיוור אחר.

ברמת החייל, המקום שבו לרוב אני עוצר ופונה לאחור, עצרתי קצת למנוחה, לשתיה, להסדרת נשימה. עשיתי קצת מתיחות והבטתי על האנשים שחולפים על פני, מקפידים לסדר את המסיכה שלהם כשהם מתקרבים אלי. בחוץ, באוויר הפתוח, בפארק, במרחק של יותר משני מטרים ממני. מאוד קשה לי עם זה שאנשים מפחדים ממני עכשיו. כן, זו האמת. אנשים חנוקים במסיכות מפחדים מאדם הנושם אוויר נקי, נטול מרבצי חיידקים ווירוסים למיניהם. אין ספק שהפחד מהבלתי נראה הוא הפחד המצמית ביותר. תחושת חוסר שליטה מוחלטת. זה האויב הכי מסוכן שיכול להיות- יותר מפלסטיני, יותר מסורי, יותר מאירני אפילו. האויב הזה מחלחל בתוכנו ומפריד בינינו. הוא חודר לתוך תוכנו ומפרק אותנו מבפנים. מתקיימת כרגע מלחמה בשני רבדים לפחות. האחת לא נראית לעין בלתי מזוינת מתרחשת בתוך גופנו כשוירוס מדבק במיוחד תוקף את הגוף ופוגע בהרבה אנשים ואף הורג אותם. הוירוס נלחם במערכת החיסונית הטבעית של האדם. זו שניתנה לו מאלוהים, הטבע, היקום, קראו לזה איך שתרצו. זו שיש לו מעצם היותו אנושי, יצור, בעל חיים, שחי על כדור הארץ. ברובד השני ישנה מלחמת עולם המתחוללת עכשיו על כדור הארץ. כמו תא בגופו של האדם המותקף על ידי וירוס, גם כדור הארץ שלנו מותקף על ידי וירוס אחר כבר תקופה ארוכה- המין האנושי. אני לא הראשון שאומר שהמין האנושי מתנהל כמו וירוס- הוא מתרבה ומשתלט ומחריב כל חלקה טובה שהוא מגיע אליה. למין האנושי יש זן מסוים, וריאנט כלשהו של אותו וירוס שהוא מדבק ביותר, הרסני, מפלג, מסית, שתלטן, חולה כח ואגו- על תצורתם הארצית ביותר- כסף. וריאנט חזק ומאוחד שפועל בשיטתיות למילוי רצונותיו תוך שהוא פוגע, משמיד והורס כל יצור חי שהוא עובר דרכו. תקראו לזה קידמה. תקראו לזה קפיטליזם. תקראו לזה מודרניות, תקראו לזה אסון. התאווה לכח מונעת על ידי כוחות חזקים ביותר של פחד ושנאה, אבל לנו נמאס לפחד, נמאס לנו לשנוא. שנאה זה לא בריא, זה מסרטן… אגב מי מרוויח הכי הרבה בימינו מסרטן? מול אותו וירוס קטלני ואלים עומדת המערכת החיסונית של המין האנושי. המצפון. האנשים הטובים מלאי הסולידריות, העזרה ההדדית והאהבה. רק עם אהבה אפשר לנצח את השנאה נאמר. רק ביחד, בלי הפרדה של
אמונה, מגדר, מוצא, חיסון או לא. רק יחד אפשר ליצור כח אהבה חזק מספיק בשביל לנצח את השנאה שמשתמשת באלימות, כאב והפחדה כדי לבסס את שלטונה. קראו לי תמים, קראו לי טיפש או ילדותי, אבל אותי לימדו שאם יש בנו אהבה, היא תנצח. אני מאמין בה ובכח המאחד שלה. עמדתי שם מתלבט האם לפנות לאחור או האם להמשיך הלאה ולחצות את הגבולות המוכרים לי, להמשיך אל דרך פחות מוכרת. למרות רמזור אדום שקרא לי לעצור ביציאה משביל האופניים, מצאתי את הדרך להמשיך בה, הדרך אליה היקום כיוון אותי באמצעות רוכב אופניים אחר שחלף על פני.

עליתי צפונה ואל תוך העיר, והמשכתי עם שביל האופניים שהוביל אותי לאזורים שאני מכיר פחות טוב בתל אביב. רמזור אדום עצר אותי מתנועה בלתי פוסקת. תהיתי מה היקום רוצה לומר לי. אז הבטתי מסביב עד שמבטי נתקע על פרסומת של גולן טלקום עם הספרות הגדולות הקונספירטוריות והמפחידות: G5. צחקתי בראשי בלחץ מסוים
והמשכתי הלאה כשאת עיני תפסה פרסומת אחרת: "התחלואה עולה". כשהקונספירטורים אמרו שהאנטנות האלה יגרמו למחלות דמויות קורונה גם אני צחקתי על זה. טענו שבכלל אין מגיפה, שאין ראיות פיזיות בכלל לוירוס עצמו- רק שאריות שלו שנמצאו במערכת הנשימה. שה CDC לא הצליח להביא למעבדת מחקר מסוימת אפילו לא נגיף שלם אחד. פשוט לא מצאו. לא בנמצא, לא קיים. אז מה בדיוק עובר שם מוטציות?

לפתע בלמתי כי חץ גדול משך את תשומת לבי. אמרתי נקשיב. החץ שמאלה הראה לי שלט ענק של בית למכירה.
סקרן לשמוע לאן היקום לוקח אותי, חציתי את הכביש ונעמדתי מול בית קרקע קטן וישן, קצת מתפרק עם חצר ענקית ואפילו יחידת דיור. חלום קטן שלי של לקנות בית עם שטח, אולי אפילו לשפץ אותו מאפס. לזוגתי ולי יש שיחות על איפה ומתי רוכשים בית בשעה טובה, עם מעט הכסף שיש להורינו להשקיע בנו. החלטתי להציץ, היה כתוב שהחזית ברחוב ק"ם. אז הלכתי לחפש את רחוב ק"ם. לא ידעתי אם לנסות לעקוף את הבית מימין או משמאל, מימין היה זוג עם כלב שחסם לי את הדרך, אז פניתי שמאלה. נסעתי זמן מה עד שכבר חשתי שאני מתייאש וחששתי שבחרתי בדרך הלא נכונה, אבל אחרי שעברתי מספר בית זהה למספר הבית שאני גר בו היום, הבחנתי בסמטה הצרה שמחברת את הרחובות. פניתי בה ימינה ונכנסתי לרחוב הל"ה. הל"ה היו 35 גיבורים שצעדו מירושלים לגוש עציון במלחמת העצמאות. הם הותקלו באמצע הדרך ואף אחד מהם לא שרד. הרגיש לי שזה לא המקום הנכון, וזבוב גדול ושחור שזמזם ליד אוזניי הצדיק את תחושתי. אבל בסופו של דבר הרחוב הוביל אותי לרחוב ק"ם ואכן הגעתי לחזית של אותו הבית. צילמתי קצת ואפילו שלחתי הודעה למתווך שהשלט הענק שלו הצליח לעשות את העבודה ומשך אותי אליו. תהיתי כמה יעלה המקום. אם זה יהיה באזור ה 2 מיליון, אולי אפילו אפשר לחשוב על משכנתא, ביטוח ושיט כזה של מבוגרים שאוהבים להיתקע במקום… בזמן שעמדתי שם ברחש קטן ושחור הסתובב מול עיני ורמז לי שמשהו פה לא כשורה. קיבלתי תשובה מסוכן הנדל"ן שאמר חד וחלק שהמחיר הוא 5 מיליון ואין מו"מ, לא כולל השיפוץ המאסיבי שהבית זקוק לו. עניתי לו ב"פחחחחחחח" והמשכתי בדרכי.

גינה גדולה וקסומה נפתחה מול עיני. קצת התאכזבתי על היקום שהוביל אותי לשם רק כדי לזרות לי מלח בפצעים או ללעוג לי. הבטתי לאחור ומולי, מעבר לכביש הצר שמול הגינה הקסומה, שלט נוסף של "למכירה", במקום שמו של סוכן הנדלן הברחשי מהבית ברחוב "קם", התנוסס על השלט "תיווך לב השכונה". משהו שם הרגיש לי נכון יותר. בית ברחוב קם יכול להיות נחמד, שמות של רחובות תמיד היוו השראה בשבילי, במיוחד אלה שאני גר בם. צילמתי לי את הפרטים ועוד אבחן את זה. לא ידעתי מה ראשי התיבות של ק"ם מייצגות. על איזה 140 מדובר? ברגע ששאלתי את עצמי את השאלה הזו הבחנתי על שלט הרחוב הצמוד לבית שלידי ובו ההסבר- 140 המתנדבים לצבא הבריטי שטבעו בים התיכון בדרכם להילחם בצורר הנאצי.

בחרתי לעלות במעלה ההר הירוק עם הספסלים הפסטורליים ולאחר מנוחה קצרה המשכתי בדרכי לכיוון הבית, מתוך תחושה שהגיע הזמן. ירדתי במורד פנחס רוזן שהיה "אחד האנשים הדגולים, זכויות רבות לו בהנחת יסודות המשפט והצדק במדינה" כך הגדירו ח"כ יצחק קורן. מסתבר שהוא קבור בבית הקברות בגבעתיים שהייתי מטייל בו בסגרים קודמים משום סמיכותו לבית הקודם שלנו, ההוא שעזבנו ברחוב צה"ל. את הדרך חזרה עשיתי די במהרה, עליתי על שביל האופניים בכניסה לפארק הירקון ודהרתי חזרה לביתי, ממשיך להקשיב ליקום שחוסם לי דרך אחת ופותח אחרת. עליתי דרך הגפן וביאליק חזרה לכיוון ביתי ברחוב שינקין, גם הוא ממייסדי המדינה. שינקין ראה בבעלי המלאכה, הפועלים בעלי המשפחה, כחלוצים. לא פחות מהחקלאים בהתנחלויות. שתי הקבוצות הללו בנו יחד את המדינה. מדינה של חלוצים, מייבשי ביצות, אנשי עשייה, יצירה ובנייה, אנשי משפחה שעמלו קשה, קשה מאוד כדי להקים פה מדינה יהודית, דמוקרטית, אוהבת אדם, מקבלת ומכבדת אותו תהיה דעתו אשר תהיה. תהיה מחשבתו אשר תהיה. המדינה שכל חייה הקצרים נאבקת על הזכות שלה לקיום נגד כוחות חיצוניים ופנימיים. והנה היא מגיעה לקצה גבול היכולת. היא מגיעה לנקודת 73 השנה- התקופה הכי ארוכה שהיתה קיימת מדינה יהודית אי פעם, וגם עכשיו היא בצומת דרכים. אנחנו עכשיו בעמק הבח"א של דורנו. האם אנחנו בוחרים "בריאות חירות אהבה", או ממשיכים לשלשל את פתק המחל(ה) שלא עוזב אותנו כבר כשני עשורים? אבל לבחור בבחירות באמת זה לא מספיק. צריך לבחור כל יום. כל יום לבחור באהבה על פני שנאה. לבחור ל"ב- "להיות בן אדם". כולנו אנושיים, אבל צריך לבחור להיות בן אדם. הלוואי והיתה כזו מפלגה… מפלגה- מילה נוראית כל כך, בתוך תוכה כבר קיים הפילוג, לא מפלגה. תנועה, תנועה שווה חיים. תנועה שמתנגדת לכפייה, מתנגדת לפשיזם, מתנגדת ללקיחת החירות שלנו והאחריות שלנו על גופנו שלנו. תנועה שתחרוט על דגלה את המסר הבסיסי ביותר: "בריאות חירות אהבה" ותעשה זאת באמצעות אנושיות, סולידריות וכבוד הדדי. תנועה שתוכל לומר לנו: "שימו "לב" בקלפי".

הגעתי הביתה. העברתי לאלחנדרו כסף, כתבתי לו בסיבת ההעברה: You CAN be someone , והתיישבתי לכתוב את כל המחשבות ומה שעבר עלי במסע ההקשבה ליקום. הערתי את המחשב המנמנם ולפתע מול עיני על מסך הספוטיפיי התנוסס בגדול "הזמן להתעורר" של הדג נחש. מצד שמאל למטה- השיר שמתנגן כרגע אם רק אלחץ על פליי, הוא "אני ואתה" של אריק איינשטין ומיקי גבריאלוב. אז אני לוחץ עכשיו על הפליי:

"אני ואתה, ואת וכולנו, יחד, נשנה את העולם".

אם תרצו, אין זו אגדה:

"בריאות חירות אהבה"

רוני גאמר

טקסט זה נכתב בפברואר 2021