שכי כרמלי טכנאי מחשבים
7 פברואר ,2023

בלפור- סיפורה של מ.ה.פ.כ.ה?

איל זך יצר וערך ספר המסכם תקופה של מחאה. הוא ראיין עשרות פעילי שטח בתקופת בלפור, צירף מאמרים שלהם ופוסטים מיוחדים שהתפרסמו באותה תקופה בפייסבוק. בחר, מיין וסידר מאות תמונות לכרך נפרד, חתם עם ספרי ניב ובימים אלו יצא הספר לאור. היה לי הכבוד להיות בין הראשונים שקוראים אותו ואיל הסכים להחליף צדדים ושהפעם הוא יישב בכיסא המרואיין ויספר על התהליך שהוא עבר במחאה וביצירת הספר.

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

עיון בספר החדש של איל זך בהוצאת ספרי ניב

ברמה האישית קצת פספסתי את בלפור, ואולי טוב שכך, כי בזכות זה היו לי הכוחות למחאה שבעיני הייתה חשובה ומדויקת יותר והגיעה יותר מאוחר- "מחאת החופש", שאיכשהו יצא שהייתי בה דמות בולטת. אבל בזמן שמחאת בלפור השתוללה בכל רחבי הארץ הייתי אכול רגשות אשם שאני לא שם נלחם על המדינה שלי. יצא לי לבקר. הגעתי עם משפחתי כמה פעמים בשעות הערב המוקדמות כשביקרנו את המשפחה בירושלים בשבת והתעקשתי להגיע למרכז לחוות מעט ממה שקורה שם. אבל הקטנים שלי היו קטנים, הרעש מסביב וההמולה היו יותר מדי בשבילם ופרשנו תמיד מוקדם מאוד. הייתי מחובר ללייבים של אור-לי בר לב (שיש לי גם היכרות מוקדמת אתה), והייתי פעיל למדי בפייסבוק, הן עם סרטוני האיגרת האישית שיצרתי באותה תקופה, קליפ המחאה "מתנות קטנות" ואפילו עם ניבוי הביביסטיליה במאמר שכתבתי ופרסמתי יום לפני שאסף אמדורסקי קרא בטלוויזיה "בלפור זו הבסטיליה שלנו"- קראתי לו "בגרות בהיסטוריה".

התרחבות ההפגנות לצמתים ולגשרים אפשרו לי קצת יותר לצאת במוצאי שבת עם הילדים לכיכר הקרובה בגבעתיים, לצלם שם קצת, לצעוק קצת ולפרוק, אבל את החוויה הבלפורית המלאה לא חוויתי. דווקא בגלל זה היה לי כל כך מעניין ומרתק לקרוא את הספר החדש שיצר וערך איל זך: "בלפור- סיפורה של מ.ה.פ.כ.ה.".
איל שהצטרף למחאה בשלב יחסית מאוחר הפך לבורג מרכזי בה והמשיך עם חלק לא מבוטל מחברי המחאה בצורה טבעית למחאת החופש שעקבה אחריה, למרות שהוא עצמו בחר להזריק. כמו רבים אחרים היה לו חשוב לעמוד לצד חבריו המגונים ולהילחם איתנו על זכויות הפרט שנלקחו מעמנו. את פרויקט הספר ואיסוף העדויות הוא לקח על עצמו מתוך צורך כלשהו להשאיר חותם משמעותי, ובכך הוא הצליח ללא ספק. הספר מהווה מסמך היסטורי רב חשיבות לדורות הבאים, ולכן גם היה לי חשוב לתת לו במה ולהציג אותו בפני מי שאולי לא שמע עליו.

איל בחר בטכניקה מעניינת וייחודית של ריאיונות אישיים בוואצאפ עם נותני העדויות תוך שילוב מאמרים שכתבו ופוסטים מסוימים שהתפרסמו בפייסבוק במהלך התקופה הזו. הספר לא בנוי בצורה כרונולוגית, וקצת כמו פיסות זיכרון הוא מקפץ לו מאירוע לאירוע ומתקבל לו בליל של אירועים שמתערבב בזיכרונות האישיים של כל אחד מאיתנו. כל אחד למעשה חווה את התקופה הזו בצורה קצת אחרת ומנקודת מבט קצת שונה. זו נקודת מבטו של איל ושל האנשים שסבבו אותו. בגלל המרחק הפיזי בינינו גם אני אימצתי את שיטת הריאיון בה עבד איל וראיינתי אותו במשך כמה ימים באמצעות הוואצאפ.

כיכר פריז. צילום אורנה נאור

ההתחלה

רוני: שלום איל זך. מי אתה? ספר לי קצת על עצמך

איל: אני איל זך. בן 54, נשוי פלוס שני בנים חמודים. גר במרכז הארץ ואקטיביסט פעיל החל מ 2020. הוצאתי לאור ספר בן שני כרכים שעוסק במחאת בלפור ואני עכשיו כותב ועורך את ספרי השני שיעסוק בתקופת הקורונה והמחאה שקמה בעקבות תקנות המגפה. ראיינתי עשרות אנשים לשני הספרים האלה וזו הפעם הראשונה שאני מחליף כיסא ועובר לעמדת המרואיין.

רוני: ואיך זה מרגיש לשם שינוי להתראיין ולא לראיין?

איל: האמת שיותר נינוח ופחות לחוץ. כמראיין אני רק כל הזמן מודאג שהריאיון יתקע ולא יהיה מספיק טוב. מכיוון שאני מראיין בספונטניות וללא הכנה מראש אז אי אפשר לדעת. הריאיון שהיה אמור להיות גולת הכותרת לספר הקורונה די התפספס ומצד שני היו לי כמה הפתעות לטובה. ועוד דבר שגיליתי השבוע: עורכי דין אוהבים לנאום גם בראיונות מהסוג הזה.

רוני: אז בוא ספר לי, מה מלכתחילה גרם לך בכלל לצאת לרחובות?

איל: אענה על זה ואז אתחיל לקלף… גזירות הקורונה של ביבי. בעיקר סגר 2 שבר אותי. הייתי מנהל אמנים חובב בנוסף לעבודה שלי. והיה בתכנון פסטיבל מוזיקה על גגות תל אביב בספטמבר 2020. כל הקיץ עבדנו בטירוף להכין את הפסטיבל, ואז כשהכל היה מוכן- לו"ז, מקומות והזמנות יצאו לקהל, ביבי הכריז על סגר 2 והכל בוטל. לא סלחתי לו על זה. ראיתי בזה התנכלות אישית. את הסגר ביליתי בצפייה בלתי פוסקת בשידורי לייב של המחאה, רציתי כבר לצאת החוצה אבל חששתי מקנסות הקילומטר הידועים לשמצה, אז באוקטובר הייתי בבית. בנובמבר ירד המון גשם אז פחות התאים לי, ובדצמבר נגמרו התירוצים. בקיצור… הניסיון להשמיד את עולם התרבות באמצעות תקנות הקורונה של ביבי- זה היה הטריגר. וכן, גם מפגינה יפהפיה- זמרת בעברה ושחקנית בהווה שנותרתי חסר נשימה ושמוט לסת כשצפיתי בה בהפגנות בלפור. שמה הוא אור בירון.

אור בירון על פתיתי שלג:

"במחאה שלנו- אין ספק שכולנו פתיתי שלג ייחודים 😊 יש הרבה פרגון, הרבה אהבה, הרבה צבעים ויופי, והרבה מילות חכמה שאני נהנית לקרוא מדי יום. ומצד שני, חשוב לזכור יום יום ומצדי תתלו לעצמכם פתק על הדלת בכניסה: אתם לא חשובים יותר מכל אחד/ת אחר/ת. אף קבוצה לא חשובה יותר, אף אחד/ת לא חשוב/ה יותר. מצד אחד כולנו צריכות לצאת מהבתים ומצד שני- אם כל אחד/ת מאיתנו כאינדיבידואל או כקבוצה- לא נהיה שם- המחאה עדיין תמשיך!"
אור בירון.
צילום: עמי ורוד

רוני: האם לפני כן היית אי פעם בחייך בהפגנה, ובכמה הפגנות היית מאז אותה פעם ראשונה?

איל: במחאת רוטשילד בערך בשתי צעדות ובהפגנות אמנים במאי וביוני 2020. מאז אותה הפגנה ראשונה בבלפור הייתי במשך חודשיים וחצי עד 26.02 בהמון הפגנות: בלפור, תל אביב, פתח תקוה, חולון, רעננה, נתניה. לכל מקום הגעתי לראות את חבורת בלפור המופלאה. לאחר מכן חודש הפסקה בגלל פציעה ברגל והחל מה- 28.03 ועד ההשבעה ב 13.06 כל שבת בבלפור.

רוני: יש לנו במשפחה מעין מנהג חמוד כזה שבארוחת הערב אנחנו שואלים ומספרים מה היה לנו הכי כיף היום, מה היה הכי לא כיף, ולאחרונה הוספנו- גם מה היה הכי מאתגר ואיך הצלחנו להתמודד עם זה. לעתים עושים את זה גם בסוף של תקופות, ונראה לי שזה מאוד מתאים פה:
אז מה היה לך הכי כיף בתקופת בלפור? אירוע ספציפי, רצף או תחושה, מה היה הכי לא כיף? ומה הכי אתגר אותך ואיך התמודדת עם זה?

איל: הכי כיף בבלפור היו הצעדות מהכנסת לבלפור. הכניסה למתחם מרחוב בן מימון בשירה אדירה. אירוע השיא היה בכפר המכביה כשיאיר לפיד הכריז ברגע האחרון שהוא מצליח להקים ממשלה ואז הבנו שזהו. הוא הולך.

איל זך מספר על הפגנת הניצחון:

"שני מחנות עצומים עמדו על המדרכה מאחורי מחסומי המשטרה, שמנעו את ירידת המפגינים משני הצדדים לכביש ההומה ואת העימות ביניהם. המחנה בעד ממשלת השינוי וממול אוהדי הליכוד עם דגלים, שלטים ובעיקר מוזיקה בווליום גבוה. זהו משחק על כל הקופה. בניגוד לכל הפגנה אחרת בשנה האחרונה- זה רגע מכריע והיסטורי. בערב הזה מחנה אחד ינצח והשני יפסיד… 12 שנות שלטון נתניהו מתקרבות לסיומן. עוד כמה שעות. אבל… יש עוד הצבעה אחת שצריכים לעבור.
איל זך בפעולה

"בשמונה בערב החלה ההצגה. ישבנו על הכביש מרותקים לשידור שהוקרן על המסך הגדול. ההצבעה הייתה שמית. תחושה של רגע היסטורי ריחפה באוויר. נזכרנו בסיפורים ששמענו על ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר… ההצבעה הייתה צמודה. אחד מחברי רע"מ נמנע. האם הממשלה תקום? לבסוף זה קרה. על חודו של קול- 60 בעד, 59 נגד- קמה ממשלת השינוי! … המשכנו לצעוד עד ל"הבימה", שם נערכה רחצה המונית בבריכת המים שברחבת היכל התרבות. חלק נכנסו עם כל הבגדים. חלק בלי. עמדתי מחוץ לבריכה וצילמתי. תיעדתי את הרגע ההיסטורי. רגע הניצחון שלנו. המ.ה.פ.כ.ה הושלמה.
כך לפחות זה נראה באותם רגעים…"

איל: הכי אתגר אותי? להפיק את ספר בלפור- קושי עצום. לראיין, לארגן, לאסוף פוסטים, לאסוף ולמיין אלפי תמונות, להשיג אישורים משפטיים לכל דבר. איך התמודדתי? עם הרבה נחישות והתמדה. כבר כמעט ויתרתי על כרך התמונות אבל לבסוף התעשתי והצלחתי לעמוד במשימה.

רוני: ומה הכי לא כיף אתה שומר לסוף?

איל: הקור הירושלמי של דצמבר עד אפריל. היו ימים לא נעימים. כל ההפגנות בשעות מאוחרות וקרות. חוץ מזה הכל היה לי סבבה. אני טיפוס שגם כשמרביצים לי בהפגנה אז לא לוקח ללב וקרה לי כמה פעמים בשנת הפגנות הקורונה.

רוני: אבל לא היה איזשהו אירוע אחד ספציפי, שאפשר לכנות אותו טראומתי? משהו שחווית במהלך ההפגנות באמת קשה?

איל: היה אירוע "טראומתי" ביוני 2022 בכנס שהשתתפה בו שרון אלרעי פרייס שהמאבטח שלה חנק אותי אבל לקחתי את זה בסבבה. בזמן בלפור לא היה משהו שהתקרב לזה.

רוני: מאבטח של שרון אלרועי פרייס חנק אותך אבל "לקחת את זה סבבה"??? לי זה נשמע קצת כמו הדחקה…

איל: הכי בסבבה. יודע שזה חלק "מהמשחק". הייתי גם במעצר ובחקירות בהפגנות בחיפה. אנשים בכו ונכנסו לחרדה כשננעלו במשך שעות בניידת. אני עשיתי צחוקים…

רוני: בסה"כ נשמע כמו גישה בריאה- לצחוק על הסיטואציה, מתאר לעצמי שאני הייתי מגיב בצורה דומה ועושה צחוקים עם השוטרים אם זה היה קורה לי. למזלי זה לא קרה…

דיקלה גדעוני בליל מכונות הכביסה.
צילום: אורנה נאור

הטראומה והפוסט

איל חוזר ומספר בספר איך למזלו הצליח להימנע או "לפספס" את האירועים האלימים המרכזיים שהתרחשו, אבל אין ספק שהיו הרבה כאלה. בולטים בחריגותם היו המכלאות שהשוטרים יצרו בקינג ג'ורג' בירושלים ובאלנבי בתל אביב. עדויות רבות לטראומות השונות והאישיות של כל אחד מפוזרות ברחבי הספר.

עדי וולנסקי נרקיס על הפוסט טראומה:

"כמו כל חוויה אינטנסיבית, המחאה הזו השפיעה גם לטוב וגם לרע. אין ספק שהיה משהו מחזק מאוד ברעות שנוצרה שם, בחוויה של הביחד, בתחושת המשמעות שזה נותן, ובשבילי, בעיקר, בתחושה שאני לא חסרת אונים מול המציאות, אלא פועלת כדי לשנות אותה. זה מחזק ונותן כח.
עדי וולנסקי נרקיס
צילום: אמנון חורש

מצד שני, במהלך השנה וחצי האלה חווינו המון המון חוויות קשות של אלימות ופגיעה, הן מצד המשטרה האלימה, הן מצד העיתונות המכפישה או המתעלמת (בחסות הרודן), והן מצד הסביבה שחלקה התייחסה אלינו כמו אל חבורת הזויים, מטורללים ומשועממים, לעתים הייתה זו סביבתנו הקרובה ביותר. אלה דברים שמטלטלים מאוד מבחינה נפשית, ואני לצערי, יכולה להגיד בביטחון, שחלק לא מבוטל מהגרעין הקשה של מפגיני בלפור סובל מפוסט טראומה ברמה כזו או אחרת, וגם אני ביניהם.ן."

נירון מזרחי על המשטרה:

"אני הכרתי את התנהלות המשטרה ממגרשי הכדורגל,  כך שלא הופתעתי מאוד. המלחמה של המשטרה בנו ובזכות שלנו להפגין הייתה מזעזעת. במקום להכיל ציבור כואב וכועס, החליטו לסמן אותנו כאויבי המדינה. עצוב מאוד."
נירון מזרחי מתעמת עם משטרה.
צילום: מתן גולן

גל שדה על המכלאה בקינג ג'ורג':

"באיזה שלב השוטרים התחילו לדחוף את כולנו לצמצם אותנו למכלאה קטנה בלתי אפשרית לצאת משם, למרות שביקשנו ללכת הביתה. עד היום אני חושבת שזו אחת ההפגנות הכי מפחידות שהייתי בה, ואני לא אשכח את כל מה שהרגשתי שם. ההבדל בין רגע של לשיר עם כולם ולהרגיש תקווה ורגע אחרי לפחד פחד מוות מהשוטרים שאמורים להגן עלי… זה למה המשכתי לבוא, כי הבנתי שאי אפשר לשתוק גם על זה."

מיקי כץ על התקיפה שלה עם בתה בת ה 11:         

"קרינה ואני הותקפנו על ידי שוטרים והוכינו. אני חטפתי קת של רובה בראש ואת קרינה רמסו. וזה רק פיתח אצלי את השנאה לנתניהו ולמשטרה. את האמון שאבד לא יצליחו להחזיר יותר."

שחר אורן על השנה הקשה שלו:

"השנה האחרונה גבתה ממני המון. כבר מספר שנים שמצבי הנפשי לא במיטב. שילוב של החיים הפרטיים שלי והשנה הקשוחה שעברתי. מזכיר לך שבשנה האחרונה רמס אותי שוטר שהדהיר סוס בהפגנה שהחלה בכיכר "הבימה" ושבר לי את הרגל. עוד שוטר שבר לי את היד בחניון ביציאה לאחד מה"מצורים" שעשינו, וגם נעצרתי שלוש פעמים (כולל פעם אחת שהייתי עוד על קביים אחרי דריסת הסוס, והפגנתי בכפר סבא עם חברים בצומת הקרוב לדירתי השכורה)…
מיקי כץ וקרין בת ה 11.
צילום: אורנה נאור

"…עצרו את האוטובוס, אמרו לנהגים לדומם מנוע ומנעו מאתנו תזוזה, למרות שלא בוצע שום פשע. ניסו בהתחלה למנוע מאתנו לרדת מהאוטובוסים. ותבין, היו שם אנשים מבוגרים, היה חם ומחניק וללא יכולת לרדת לשתות או ללכת לשירותים. התייחסו אלינו כאחרוני הפושעים, למרות שלא תמצא אנשים כמו שהיו שם- מלח הארץ, אנשי חינוך וצבא ועוד."
שושקה אנגלמאייר ושירן לסקר
צילום: איל זך

שושקה אנגלמאייר על אלימות משטרתית:

"במהלך המעצר השוטר הניח זרוע על הגרון שלי וחנק אותי. כשהורידו אותי הייתי אדומה בורדו, חרחרתי וכשהצלחתי לאסוף נשימה ולהגיד חנקו אותי, שוטר אמר שלא חנקו. אימהות נגד אלימות משטרתית הגנו עלי מהשוטרים, המונים הקיפו אותי, הייתי מוטלת על הכביש עד שהקימו והובילו אותי לניידת… הלכנו במסדרון לשירותים ציבוריים. ושם, ברחבה המרכזית, במקום שבו כל מי שנכנס היה רואה אותי, ביקשו ממני להתפשט…

"שוטר פתח לי את הריצ'רץ' מאחורה כי לא יכולה בעצמי. שאלתי אותם למה ופחדתי שהם יחרימו לי את שושקה. הם דרשו שאתפשט. כששושקה הייתה מוטלת על הרצפה, למרגלותיי, שוטר דרש ממני גם תחתונים. ואז שאעמוד מולם, בפישוק רגליים, ואתכופף. בדיקה רקטלית, בלי שום סיבה, כי הגעתי לממש את זכותי למחות בבלפור… שאלו שאלות על הפגנות בלפור, למה הגעתי ככה, ואם שושקה היא חיקוי של דמות מפורסמת. לקח לי זמן להבין שהשוטרים חושבים ששושקה היא חיקוי של שרה נתניהו."

נופר לוינגר שועטת אל הסוסים והמכתז"ית:

"זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי פרשים על סוסים מטווח אפס, פעם ראשונה שממש חוויתי פחד אמיתי, ועם הפחד הזה לראות את האנשים שאני מכירה שועטים קדימה בכזה אומץ ולא רואים בעיניים, זה היה פשוט סוחף. אני זוכרת שממש לקחתי החלטה שאני נשארת וממשיכה למרות הפחד. בחיים לא אשכח את הערב הזה…
נופר לוינגר ותוף העל
צילום: אופיר גפקוביץ'

"הפעם הראשונה שראיתי מכת"זית בפעולה הייתה בצעדה בבלפור. המכת"זית הגיעה משום מקום ופשוט התחילה לירות עלינו לכל עבר, היו שם זקנים ונכים ומשפחות עם ילדים. רצתי להתחבא מאחורי מכונית ביחד עם אמא ושלוש בנותיה, שהיו מבוהלות עד עמקי נשמתן, ואני זוכרת שהמראה הזה קומם אותי כל כך, ועם כל הפחד שלי מצאתי את עצמי מתרוממת מעל המכונית ומתחילה לתופף. פשוט להכות על התוף בקצב אחיד- מכה אחרי מכה. הרגשתי שזה נותן לי כוח להתקדם עוד ועוד לעבר המכת"זית, ממש הרגשתי שאני מוגנת מאחורי התוף. הרגשתי שיש לי תפקיד וראיתי את הפידבק בעיניים של אנשים שחלפו על פניי תוך כדי. זו היית חוויה עוצמתית ממש. בחיים לא הרגשתי כזה חיבור לכלי נגינה. כלי שיכול לבטא גם את הכעס שלי וגם את השמחה, ויכול להוביל ולסחוף אחריו אנשים, כמו שסחף גם אותי בהתחלה."

קרין בראונר והקרב על הצוללת:

"כלנית (שרון) ואני נלחמנו על צוללת וזה היה הרגע האישי שלי שאיבדתי את זה ונלחמתי על צוללת כששוטר יס"מ בכוונה הפיל אותי באלימות מתחת לצוללת. יש וידאו שמראה את רועי ביבי מציל ומושך אותי משם בזמן שכלנית צורחת עליהם לעזוב אותי. מסכן רועי, הם נקמו בו וישר עצרו אותו ואת עטר בלי למצמץ. איכשהו שרדנו והצלחנו להשיג תמונת ניצחון על צוללת ורודה בווילון השחור אחרי שכל חברינו נעצרו בדרך. אחד הימים הכי זכורים בעיניי."
קריו בראונר וכלנית שרון
צילום: גלעד בשן

אפרת ספרן על האימהות המגנות:

"מזה יומיים שאני מסתובבת עם בכי קשה שאצור בתוך הגוף וטרם התפרק. הוא יוצא טיפין טיפין, הבכי, בדלתות אחוריות. למשל כשקראתי את פוסט התודה שפינקפרונט- החזית הוורודה כתבו לנו, לאימהות האפודים הצהובים. "לא באנו לחנך- לא את השוטרים, ולא את המפגינים. באנו להגן". זה היה המוטו. כך נהגנו עד להפגנה האחרונה בבלפור."

רוני: אתה מתאר בספר איך הצלחת להימנע במזל מאלימות משטרתית, האם בכל זאת אתה מרגיש שאתה גם במצב של פוסט טראומה מהתקופה הזו, או שדווקא משום שהצלחת להימנע מזה, יש בך הרבה נוסטלגיות לתקופה וזה מה שדחף אותך לפרוייקט הזה של הספר?

איל: יש לי הרבה נוסטלגיה וזה לא קשור לאלימות שהיתה או שלא. חוויתי מקרי אלימות ברעננה ובהרצליה והטראומה היחידה שיש לי זה ממה שקרה עם 'אפשר'- הבחירות הלא טובות שעשיתי ומה שקרה בהמשך. מכה לנפש ולא לגוף. תנועות פוליטיות קמו- 'אפשר' ו'אומץ'. על הרקע הזה היו פיצולים, מריבות, עשיתי כמה בחירות לא טובות שהובילו לתוצאות גרועות.

רוני: יכול קצת להרחיב על הבחירות הלא טובות?

איל: הקמת אפשר הייתה אירוע שציפיתי לו הרבה זמן והיה לי ברור שאשתלב בתנועה. הוזמנתי לערב ההשקה. לא יכולתי להגיע כי לא הייתי באזור. ביום המחרת הייתה מהומה גדולה. המחנה שלנו התחלק לשניים: אלו שהיו פעילים והוזמנו ואלו שלא וחשו נבגדים על שלא עודכנו במהלך לפני ההשקה. אני לא תמכתי במאת האחוזים באנשי 'אפשר' המותקפים וגם הוספתי ביקורת משלי על זה שלא עודכנתי איך מצטרפים בעצם… כעסו עלי ולא שכחו את היום הזה. כשהצטרפתי בסופו של דבר לא שובצתי היכן שרציתי ולא הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי ונאלצתי לעזוב. בגדול אבד הקשר הטוב שהיה לי עם הרבה חברים שנמצאים בתנועה.
היו לי חברים וחברות רבים בעיקר בתקופת מחאת הבימה. אבל מעל כולם היו שלוש מפגינות מקסימות, חכמות, יפות ונחושות. אהבתי את שלושתן אהבה גדולה. רק היום כשזה קצת רחוק אני מבין כמה שאהבתי אותן והן היו חשובות בחיי. כל הקיץ הייתי בנתק מוחלט מהן וסבלתי נורא מהדבר הזה. בכיתי המון והייתי שרוי בצער עמוק. סוג של אבל. בסביבות יום כיפור ביקשתי מכולן סליחה כנה על זה שפגעתי בהן. הן סלחו לי וכיום יש קשר אבל די רופף. רק נפגשים באירועים מרובי משתתפים. שלום שלום וזהו. אין את הקשר האינטימי שהיה בתקופת מחאת הבימה. זה הכאב שאני סוחב איתי. יש חברויות חדשות אבל עדיין סובל ומתגעגע לתקופה ההיא.

איל זך על שלושת הנשים שבגללן הוא במחאה:

"אני תמיד אמרתי, גם לעצמי וגם לעולם, שאני במחאה בזכות שלוש נשים אלופות: בזכות אור-לי בר לב ידעתי שיש מחאה, בזכות אור בירון הגעתי למחאה, ובזכות רחל פלדפוגל נשארתי במחאה."

רוני: מי זאת רחל פלדפוגל ואיך היא גרמה לך להישאר במחאה?

איל: מלכת הצעדות- מובילת צעדות בלפור והצוללות. הערצתי אותה, מודל לחיקוי בעיני והתיידדנו. בהמשך נפרדו דרכינו על רקע החיסונים ומה שקשור.

צעדה מגשר המיתרים לבלפור.
צילום: טל רגב

ההווייה הבלפוריסטית

אני כאמור קצת פספסתי את ההוויה הבלפוריסטית, לא באמת חוויתי אותה ואפילו קצת קינאתי במי שכן חווה אותה. זכור לי מהשרות הצבאי שלי כשהייתי בצוות מארבים בקו לבנון, וסבלתי מזה, אחד החברים הציע לי להחליף אותי. לא הבנתי למה הוא רוצה לעשות את זה לעצמו והוא ענה לי שהוא רוצה לחוות את זה ולהבין שהוא שונא את זה בעצמו.

איל זך לאחר ההפגנה הראשונה

איל זך על ההפגנה הראשונה ב 12.12.20:

"עליתי לבלפור וממש במקרה נפלתי על 'מצור'. כמה מאות מפגינים נעמדו ליד אחד משערי הכניסה למעון באחד הרחובות הצדדיים. שמעתי מרחוק את הקולות ולמרות מחסומי המשטרה המעכבים הצלחתי להגיע לשער הראשי בבלפור. השעה הייתה שבע בערב. כיאה לאחד משמונת ימי החנוכה כמעט כל המפגינים נשאו לפידים בידיהם. שירה והתלהבות אדירה, שלטים, קריאות. היה רועש ושמח. בדיעבד, ובמבט לאחור, הייתה זו חצי השעה הכי משמעותית שחוויתי במחאה הזו- מבחינת עוצמת הרגשות, ההתלהבות והדבקות במטרה."

שי בן דב ("קפטן איזי") על הביביסטיליה:

"ההפגנה הראשונה שלי הייתה הביביסטיליה. הייתה אווירה של חשמל ואש באוויר. עד היום זאת הייתה ההפגנה הכי מרגשת, הכי רוויה בזעם טהור וקדוש. ההרגשה הכי חזקה שקורה כאן משהו מופלא ומסוכן, תיבת פנדורה נפתחה וכל ה'אנרכיסטים' נשפכו החוצה. לאורך כל השנה בבלפור לא חוויתי משהו שהשתווה לזה."
שי בן דב בתור 'קפטן איזי'
צילום: אירה חייט

שחר אורן על החברויות במחאה:

"היינו שם מאוחדים לצורך אותה המטרה, אבל לא היינו מגובשים. אני חושב שהרבה אנשים נמשכו לקטע החברתי, מן הסתם, אבל עבורי זה כלל לא היה משנה. אני פחות באתי עבור החברויות המדהימות שנוצרו שם. למען האמת, הייתי בשוק מהעומק של האנשים המדהימים שהכרתי שם. עבור זה נלחמנו, עבור האנשים הטובים והאכפתיים, עבור ישראל הישנה שהפכה להיות מילה גסה. עבורי זה היה בונוס, זה לא היה המוקד, אבל אני מניח שה'חוויות' שעברנו קירבו בינינו כפי ששום דבר אחר לא היה עושה. מי שלא היה בבלפור בעקביות לא יבין זאת. כלומר בתחילה לא היינו מגובשים, לאחר מכן נוצרו חברויות חזקות מאוד."
אלינוהר בינשטוק והפרחים
צילום: אבישג גאיה

אלינוהר בינשטוק על שיירת הפרחים:

"יתרון נוסף שלא היה ראש. הסחף היה חזק כל כך עם המון קבוצות שאפילו לא ידעו שהן קבוצה. באחת ההפגנות מישהו דחף לי לידיים זר פרחים ענק, לא אמר לי מה לעשות אתו אבל עמדתי וחילקתי. שאלו אותי אם אני משיירת הפרחים? לא יודעת מי אלה שיירת הפרחים. אני עד היום לא יודעת מי חברים בה…"

מריה ורטנוב על בלפור:

"בבלפור היה וייב מחבר ואוהב, שהוכיח לי שלעתים אפשר להכיר מעט ולאהוב המון. לא ציפיתי להכיר השנה כל כך הרבה חברי נפש חדשים- וזה אשכרה קרה. מעבר לזה, נקלעתי למשבר אישי והרבה מחברי המחאה, בלי להכיר אותי ממש, עזרו לי כל כך."

רוני: חוזר על עצמו עניין הרעות והחברויות החזקות והמיוחדות שנוצרו שם, קצת כמו בקרב לוחמים בקרבי שעוברים יחד חוויות טראומתיות קשות. יכול לספר על הרֵעות והחוויות האישיות שלך שעיצבו את הקבוצה שהתחברת אליה יותר מכל?

איל: אני התחברתי טיפה באיחור לחקירה עכשיו. מה שגיבש את הקבוצה הייתה הנחישות הבלתי מתפשרת- יציאה לצעדות למרות התנגדות המשטרה. היתה צעדה מיתולוגית שנעצרה במחלף חמד עם הרבה אלימות ומעצרים. והיו נסיונות של השוטרים לפוצץ את צוללות הפלסטיק עם סכינים והרבה התנגדות לזה. וכמובן הגיבוש שלהם במצורים על הוילון השחור.

הפינק פרונט- החזית הורודה.
צילום: גל שדה

ה"שינוי"

הפעם הראשונה באמת שאני הגעתי לבלפור הייתה כשהכל כבר נגמר. בהפגנת ה 50 אלף, יומיים לפני הבחירות, צעדו המונים מהכנסת אל בלפור להופעה של אחינעם ניני. אני ועוד "קומץ הזויים" של כ 3000 איש נשארנו בגן הוורדים לעצרת הבינלאומית הראשונה אותה הנחיתי. בסוף העצרת המרגשת ומרוממת הלב, הכרזתי מהבמה שאני אישית הולך לבלפור להצטרף להמונים, וכך עשיתי. רק עד שהגעתי כל ההמונים כבר התפזרו כי נגמרה ההופעה של אחינעם. בין הבודדים שנשארו שם ראיתי את אור-לי בר לב חוגגת את ניצחונה. הייתי מוכר לה, אני לא בטוח אם מההיכרות המוקדמת שלנו כשבארוחת ערב של חברה משותפת היא הציעה לי להצטרף למחאת הגז אי אז ב 2013, או מהפרסומת של קינדר שרצה באותו זמן בטלוויזיה. בכל מקרה התחבקנו והייתה תחושה קלה של שינוי משמרות באוויר.

רוני: בוא נחזור רגע להפגנה הגדולה רגע לפני הבחירות- הייתה צעדה גדולה מהכנסת אל בלפור, ובאותו זמן התנהלה הפגנה קצת יותר קטנה של "קומץ הזויים" כפי שכינו אותנו בגן הוורדים מול הכנסת. האם היתה לך התלבטות לאן ללכת? באיזה שלב למעשה הבנת שניצלו אותך ואת כל ההמונים שהפגינו נגד ביבי כדי לבזבז לכם את הכח ולשרוף לכם את האנרגיות בכיוון הלא נכון? מה הפיל לך את האסימון?

איל: הייתי עם פציעה ברגל אז לא השתתפתי ביום ההוא במחאה. עדיין לא מרגיש מנוצל וחושב שהכל היה נכון לשעתו. בניגוד להרבה מחבריי אם ביבי יפגע שוב בזכויות האדם שלנו אני ארוץ לבלפור.

רוני: ואם היית בריא? לאיזו מההפגנות היית הולך?

איל: ברור שלצעדה הגדולה.

רוני: ומתי נפל האסימון והבנת שזה יותר גדול מביבי עצמו ומה גרם להתעוררות הזו?

איל: במהלך שנת המחאה ב"הבימה" ראינו כולנו שאין הבדל בין ימין ושמאל ביחס לזכויות אדם שנשללות בחסות מגיפה מומצאת. האסימון נפל באוגוסט 2021 כשמר"צ הכריזו על תו ירוק מחמיר ובנט ראש ממשלת השינוי כינה אותנו "מרססי דלתא". אפילו שאני מחוסן לא יכולתי לעמוד מנגד ומיד התגייסתי לטובת אחיי מבלפור המודרים והמוסתים. שבועיים אחרי שביבי הלך כבר הייתי אצל הורביץ.

איל זך על למה הבלפוריסטים לא המשיכו למחאת החופש:

"הייתה זו גם תחילתו של הקיץ שבו המדינה הייתה כבר פתוחה אחרי תקופה ארוכה של סגרים והגבלות. לוחמי בלפור רצו להיות בים, במסיבות, בהצגות, ליהנות קצת מהחיים הטובים ולטוס לחו"ל שנפתח שוב לתיירות אחרי תקופה ארוכה. הקושי המנטלי היה עוד יותר גדול. במשך שנה שלמה נלחמנו להדיח את הנאשם מכיסאו, להעלות את ממשלת השינוי ובחרנו במפלגות שהקימו את קואליציית השינוי. לצאת להפגין נגדן שבועיים אחרי השבעת הממשלה- היה דבר קשה ובלתי נתפס בזמנו."
הפגנת פורים בכיכר דיזנגוף.
צילום: איל זך

עתליה זהבי על ה"מג'נונים":

"אני חושבת שלכולם יש יצר הישרדות. מחאה לא מקיימת חיים, להפך, היא מקשה. היא זמן שאתה לא מקדיש לטיפוח ופיתוח עצמי. זה כמו צבא. זה שירות חברתי ועל הדרך אתה מקבל מלא דברים כשאתה במצב נואש. לא כולם הרגישו שהם יכולים להקדיש את עצמם למחאה… להיות אקטיביסט זה להיות הפה, הידיים והרגליים של אלו שתומכים אבל לא באים. הרבה תמכו במחאה גם אם לא לקחו בה חלק פעיל. אל תשכח שיש הרבה סקפטיות לגבי היכולת לשנות פה משהו פוליטית, צריך להיות די מג'נון בשביל בכלל להאמין ששינוי אפשרי."

שי בן דוב על "יהיה בסדר":

"אני לא יכול לדבר בשם רבע מליון. אני כן יכול לומר שיש בתרבות שלנו, עמוק בתודעה הישראלית, השקר הזה שנקרא "יהיה בסדר", ויש עדיין אמונה בסיסית במערכת שמושרשת עמוק בשכל. ובנוסף לזה, גם נטייה קשה מאוד לדאוג רק לעצמי ולביתי. אם זה לא נוגע לי אישית, זה לא רלוונטי. אדישות וצייתנות. צריך מצב חירום ממש קשה כדי לגרום לישראלים לצאת מהבית."

דנה קשת לא מבינה את ממשלת השינוי:

"לא נעשה שום צעד להגן על הפגיעה שנעשתה בדמוקרטיה. להפך. זכויות האדם שלנו הולכות ונמוגות מול העיניים שלנו. במחאה הייתה סיבה. זו הייתה אשמת ביבי. היו רעים. היו טובים. הייתה תקווה לשינוי ואופציה לשינוי. לא מובן מה מניע את הממשלה היום. ולא מובן שחלק גדול מאנשי המחאה חושבים שיש הישג, יש בריאות ויש זכויות אדם. אנחנו יודעים כבר שהקורונה איננה מגפה. אנחנו יודעים שמחוסנים מדביקים ונדבקים (משמע לא ממש עובד החיסון) והדבר המשמעותי ביותר אלו זכויות האדם שנלקחות מאתנו בחסות הקורונה. פחד זה שם המשחק. המדינה שלנו במצב חירום מהיום שהיא קמה. לא נעשה שום שינוי בחוק הסמכויות שהוא דיקטטורי לחלוטין. לא נפתחו הפרוטוקולים של הקורונה. לא התפרסם החוזה עם "פייזר". אין שקיפות, אין הגיון, אין דאגה אמתית לבריאות."
אור רוזן והתוף. צילום: אלון ברטוב

אור רוזן על הקצפת בממשלה החדשה:

"מה לא השתנה בעצם? הפשיזם. ההסתרה. ההסתה. רמיסת זכויות אזרחים. שום חוק מהחוקים הגזעניים והחוקים הפשיסטיים לא בוטל. מה כן השתנה? יש תקציב? זה לשים פסיק של קצפת על ערמת חרא. לא הופך את זה לעוגה."

מיקי כץ בהתפכחות:

"זו תקופה מורכבת שבה אנחנו מוצאים את עצמנו נלחמים על כל מה שחשבנו שהשגנו כבר בשנה שעברה, ומתברר שאפילו לא התחלנו לגרד את השטח… לא קיבלנו את התיקונים שהובטחו לנו וההתמודדות היום היא מול כוחות קשים הרבה יותר. סילקנו שחיתות וקיבלנו פשיזם טהור שגם הוא מהול בשקר ובהונאה".

רותם זכאי על המחירים שמשלמים:

"אני לא מרגישה את עצמי גיבורה. בעיקר עושה מה שאני צריכה כדי להיות נאמנה לעצמי ולשרוד. ובשבילי לשרוד זה לא לוותר על הגוף שלי. בשביל מישהו אחר זה לא לאבד עבודה ולשמור על משכורת קבועה. אתה מבין? כולנו משלמים מחיר. יש מי שמשלם את מחיר הכפייה דרך הגוף שלו, ויש מי שמשלם את מחיר הכפייה באיבוד עבודה".
רותם זכאי חוגגת יומולדת בשכונת החירות
צילום: רוני גאמר

דניאל אוחנה על בלפוריסטים חרדים:

"בסוף גם בלפוריסטים אוכלים ושותים תקשורת. לא מעט מהם בקבוצת סיכון וכנראה, באמת, בהוויה שלהם הקורונה היא מגפה קשה מאוד והם מוכנים להשלים עם פגיעה זמנית ומידתית בעיניהם (לא בעיניי) למען טובת מה שהם תופסים כבריאות הציבור".
דניאל אוחנה נעצר ונהנה.
צילום: מתן גולן

רוני: אז היית מהבלפוריסטים האלה שמוחים נגד ביבי אבל טוענים שגם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום? כמה פעמים התחסנת והאם מתכוון להמשיך להתחסן גם בהמשך?

איל: אני סיימתי עם החיסונים. האמנתי בשניים הראשונים שאם אדבק (הייתי צמוד להרבה אנשים בגלל המחאה וקצת חששתי) כדאי שאהיה מחוסן, אז לא ידענו… השלישי היה מכפייה נטו.

רוני: האם חשת ו/או חווית תופעות לוואי? האם יתכן ש"יש קשר" לגב השבור שלך?

איל: לא אח שלי, נפלתי על הגב ושברתי, באמת שאין קשר. אם היו תופעות לוואי הייתי זועק אבל תודה לאל אני והמשפחה בסדר נכון לעכשיו.

רוני: יש לי חבר רופא וספורטאי שהתווכחנו רבות על החיסונים ועל הקורונה. יום אחד בזמן שעסק בטיפוס על קיר בפארק הירקון, חוסר תשומת לב רגעית שלו, ושל מי שהיה אמור לשמור עליו והוא נפל ושבר את הגב. טענתי בפניו שזה גם קשור והוא כמובן לא הסכים לקבל את זה. הטענה שלי, לפי מה שראיתי ורואה, הרבה יותר אנשים נפצעים הרבה ביותר בקלות מאז שהתחסנו- העצמות עצמן שבריריות יותר והמפרקים הרבה יותר דלוקים. אז כן, יש סיכוי לדעתי שאם לא היית מתחסן והיית נופל לא היית שובר את הגב, אולי רק חוטף מכה מאוד כואבת שהגוף שלך היה יודע להתמודד איתה. אותו כנ"ל גם לגבי הברך שלך שנפצעה אחרי החיסונים הראשון והשני והשביתה אותך לתקופה ארוכה מהמחאה. בכל מקרה מאחל לך רק בריאות ושהצרות יישארו מאחוריך.

כריכת הספר בהוצאת ספרי ניב
צילום כריכה קדמי: גל שדה
צילום אחורי: אירה חייט

העבודה על הספר

רוני: באיזה שלב החלטת, ולמה, שאתה צריך לכתוב ספר על הנושא הזה?

איל: הספר נולד מיוזמה של מריה לכתוב ספר מחזור על תקופת בלפור. היא גיבשה קבוצה ושמחתי להצטרף ולסייע בתור מראיין. מאוחר יותר נפרדו דרכנו בעקבות חילוקי דעות מקצועיים על אופן הראיונות והמשכתי לבד. חתמתי עם ספרי ניב והשאר היסטוריה. לצערי יש סוג של התנכרות כלפי הספר משתי הקהילות. הבלפוריסטים לא מעוניינים בספר על בלפור שכתב "מתנגד חיסונים" שפרש מהמאבק בביבי, לא הצביע ולא היה איתם בגשרים; והחברים מקהילת החופש לא מעוניינים במזכרת מבלפור. אני חושב שהספר חשוב בעיקר לאנשי הקהילה שלנו כי הוא מראה את ההתפכחות. את האכזבה מפוליטיקאים בכלל ומממשלת השינוי בפרט. מראה את התהליך החשוב הזה שעברנו במעבר מבלפור להבימה. ולכן הוא מסמך מעניין וחשוב, ראיונות עם מפגינים מרכזיים בבלפור שעשו את המעבר ל"הבימה": אוחנה, לנדא, רותם זכאי, מריה ועוד.

רוני: איך ולמה בחרת את המרואיינים? למה דווקא הם?

איל: כמה שיותר אנשי שטח- "חקירה עכשיו" בעיקר, מי שהשתתפו במצורים ובצעדות, פחות "ראשי ארגונים". האנשים הפשוטים וכן… עדיפות מודעת לצעירים- ים, מריה, אוחנה ולנדא על פני מבוגרים. זו הייתה מהפכת בלפור בעיני- ההצטרפות של הדור הצעיר ביולי 2020.

רוני: לכל אחד בלפור משלו, וזה שלך. היו שם כל כך הרבה אנשים ולכל אחד נקודת המבט הייחודית שלו, והסיפור שלו. האם ניסית להשיג תמונה מלאה ככל האפשר ולהגיע לכמה שיותר אנשים, או שהבחירות שלך בספר התמקדו באנשים שהיו בעיקר סביבך והשפיעו עליך?

איל: מהר מאוד הבנתי שעדיף לתת למעט אנשים להתבטא הרבה וללכת על איכות ולא על כמות. אז השתתפו בספר בסביבות ה 50 אנשים כולל הפוסטים והשתדלתי להוציא את המיטב מכל אחד מהם.

רוני: האם לדעתך, ולמה, יש חשיבות בספר הזה גם לקהל הרחב, או שזו רק גחמה פנים קהילתית למען הנוסטלגיה של מי שלקח בזה חלק?

איל: יש חשיבות רבה שקהל רחב ייחשף לספר. האם רק מי שלחם במלחמת יום הכיפורים קרא ספרים על המלחמה? האם רק מי שהיה בסיירת קרא על הגיבושים והמבצעים? מחאת בלפור הייתה האירוע החשוב במדינה של שנת 2021. וככזה טוב וחשוב שכמה שיותר אנשים יחשפו לעדויות של אלו שהיו שם.

רוני: ספר קצת על תהליך כתיבת הספר. בחרת בטכניקה מקורית ומעניינת, למה ואיך זה עבד?

איל: מאוד רציתי לראיין ולשמוע מה יש לאנשים להגיד על התקופה ההיא, וזה היה הבסיס לספר. ביקשתי מהרבה אנשים מאמרים. כולם אמרו כן בהתחלה וכמעט אף אחד לא שלח, ואז עלה לי הרעיון של שימוש בפוסטים מעניינים. ולקינוח הוספתי 150 תמונות של 15 צלמים. השילוב בספר של ראיונות ופוסטים הוא חשוב כי הוא נותן שתי פרספקטיבות שונות. פוסט בדרך כלל מספר סיפור נקודתי. אירוע ספציפי- מעצר אלים, הפגנה מסוימת, הערכת סיכויי המחאה להצליח. ראיון שנערך חודשים אחרי סיום המחאה נותן נקודת מבט רחבה ומסכמת על מה שקרה.

שירן לסקר וענבל כהן.
צילום: איל זך

רוני: למה בסופו של דבר בחרת לעשות את כל זה? אני מבין שרצית איזשהי תחושת קלוז'ר, משהו נוסטלגי שמי שלקח בזה חלק יוכל להתרפק עליו. אבל למה אתה- איל זך, החלטת לקחת על עצמך פרויקט שכזה? לפי מה שאני מבין מסיפור חייך, זה משהו שאין לך יותר מדי רקע בו ובכל זאת היה לך חשוב להשקיע בו כל כך הרבה? מה זה שירת אצלך ברמה האישית?

איל: היו לי לפני זה כמה יוזמות שהתחלתי ולא סיימתי ורציתי להטביע חותם. שיהיה איזשהו פרויקט שכן רשום על שמי. הרגשתי, ועדיין מרגיש, גם סוג של תרומה והחזר לקהילה שאני מאוד אוהב ונקשרתי אליה.

כיכר גורן, ינואר 2021.
צילום: טל רגב

אבולוציה של מחאה

קשה לשים את הנקודה על הרגע המדויק שבה החלה המחאה. שורשיה נטועים עמוק במחאת רוטשילד של 2011; הרבה מחבריה החלו את דרכם במחאת שוד הגז ב 2013; לכיכר גורן בפתח תקווה, מול בית היועמ"ש הגיעו כבר ב 2016;  העצמאים ואנשי התרבות החלו את ההפגנות נגד ביבי כבר מיד אחרי הסגר הראשון, אבל נראה שהמחאה צברה את תאוצתה האמיתית באותה ביביסטיליה ב 14.7 ובהמשך עם איסור ההפגנות ופיזורה ברחבי הארץ לגשרים ולצמתים. מתי היא נגמרה? האם בשיאה, באותו יום שבמקביל נערכה העצרת הבינלאומית הראשונה? אולי בהפגנת התמיכה ביאיר לפיד בעת הכרזת הנצחון? אולי מחאת החופש שהגיעה לשיאה בקיץ 21 היא המשכה הישיר? האם בהחלפת בנט ועלייתו של לפיד השתררה הדממה? ביטול התו הירוק והורדת המסכות? אולי היא לא נגמרה כי גם בימינו יש מוקדי מחאה נגד הפדופילים המנהלים את המדינה, יציאות לרחוב בדרישה לוועדת חקירה על פשעי תקופת הקורונה שכולם בטוחים שכבר מאחורינו, אולי עכשיו שביבי חוזר לשלטון, ויחד אתו ככל הנראה שלטון ימני קיצוני עם פוטנציאל פשיסטי לא מבוטל נראה את ההמונים חוזרים לזירת הפשע?

רוני: אם היית צריך לבנות רצף כרונולוגי שמתאר את מחאת בלפור- איפה היית מתחיל, מה הן נקודות המפתח והסיום?

איל: מחאת בלפור הפכה ממחאה קטנה למחאה גדולה בעקבות המעצר של אמיר השכל באמצע יוני 2020. הרבה צעירים הגיעו למחאה בעקבות זה כמחאה על המעצר. נקודות המפתח:
1. הביביסטיליה: ההפגנה ההמונית הראשונה והפעלת המכת"זית בפעם הראשונה ולא אחרונה.
2. הסגר השני: הפגנות הקילומטר שהוציאו הרבה אנשים מהבית וההצטרפות של תל אביב למחאה עם הרבה צעדות שהובילו להתנגדות חזקה של המשטרה.
3. המצורים על בלפור: חודשיים רצופים (דצמבר וינואר) של הפגנות מוקדמות, בעיקר בשבת בצהריים אבל לא רק, עם המון התלהבות של הגרעין הקשה של המחאה והרבה אלימות ומעצרים.
4. ההפגנה של 50 אלף איש לפני הבחירות שפתחה את עונת הצעדות מהכנסת לבלפור.
5. שתי נקודות הסיום: בכפר המכביה בשני ליוני כשיאיר לפיד הודיע על הקמת ממשלת השינוי, ובהשבעה מול הכנסת.

לילך הוד על הזכות להפגין:

"המסה הגדולה של האנשים לא הגיעה לגורן והיינו צריכים לחכות ארבע שנים עד שזה קרה- במחאת בלפור ובמחאת הדגלים השחורים בצמתים, בגשרים ובכל הארץ. יחד עם זאת, למרות מספרנו הקטן יחסית, היו לנו כמה הישגים גדולים כמו, למשל, בג"ץ כיכר גורן שקבע כי אין צורך לבקש רישיון להפגין. זכות ההפגנה היא זכות דמוקרטית בסיסית!"

דנה טיילור על צו 8 אזרחי:

"כשיורד האסימון שאנחנו בעיצומה של מלחמה (קומבינציה קטלנית של מלחמת התשה + מלחמת שחרור), ושהאויב החרוץ הוא מבית ולא מחוץ, אז אין תירוץ! הקרב על חיינו ועל צביון המדינה הוא אקוטי והכרחי, ומדובר בלא פחות מצו 8 אזרחי."
על הגשרים. צילום: עמירם לוקאץ'

הילה ישעיהו על הגשרים:

"כל שבת על הגשר הייתה שונה. השעות השתנו בהתאם לשעות האור, כמעט שנה על הגשר חייבה התאמה, כי כשהחשיך הגשר הפך ללא רלוונטי וזה היה הסימן להתפזר. ההגעה הייתה לקראת השעה 16:00 והפיזור אחרי השקיעה. צוות מקדים הגיע כדי לתלות שלטים ודגלים, להשמיע מוסיקה, ואם היו דוברים אז גם להתקין הגברה מתאימה, ואז המפגינים התחילו לזרום לגשר. בכל פעם נוספו עוד ועוד. פשוט נעמדו על הגשר, חלק עם הפנים לכיוון דרום וחלק לצפון, מנופפים לנהגים ומחכים לצפצופים. המסרים הם מסרים של דמוקרטיה, ההבנה היא שגם על הגשר אפשר להשפיע על הדמוקרטיה. בעמידה על הגשר הייתה לי ההרגשה שכל המכוניות נוסעות לבלפור ורק אני נשארת על הגשר."
שחר אורן מפגין מגניבות
צילום: נועם קרמפף

שחר אורן על להיות מפגין מגניב:

"ישראלים אוהבים מאוד לעשות רומנטיזציה לאנשי ציבור ולאנשים מפורסמים, ושוכחים שהם לא שונים בהרבה מאתנו, הרי הם אנשים ככלות הכל, אנשים כמונו. להפך, הציבור הוא זה שקשוב לרחשי היום יום ודוחף קדימה במאבקים. אני מאמין שדווקא בזה, המחאה שחררה משהו חדש בציבור הישראלי. פתאום זה נהיה מגניב להיות מפגין או מוחה, זה נהיה מגניב שאתה אקטיביסט. האדישות היא כבר פאסה."

ענת אבישר קורן ה'שרלילה מעת לאהוב' על השפעה:

"כדי להשפיע צריך שלושה דברים שיקרו במקביל.
אחד: קול גדול ואמיתי מתוך הלב; שתיים: לוותר על כל טיפת אגו; ושלוש: לתת לעצמך להיסחף בלהט.
אומץ דרוש לשלושתם גם יחד. קל יותר לשתוק. קל יותר לוותר. קל יותר להישאר דומם ומפוחד.
לצאת ולזעוק זה להסתכן."

אורי נחמן (שהייתה מראשוני המתנחלים בכיכר פריז) על הוילון השחור:

"משבוע לשבוע הכניסה לרחוב בלפור הייתה דומה יותר לכניסה לבסיס צבאי. יותר ויותר גדרות ברזל כמו במעבר לשטחים בעזה. יותר ניידות משטרה. יותר שומרים. הגדרות היו ארבע דרגות, מחסום ווילון שחור שהפך להיות סגור ומסוגר, ובאיזה שלב הכניסה לרחוב בלפור הייתה סגורה באופן מוחלט. דיירי הרחוב היו צריכים בכל פעם לעבור בשער מבנה השמירה של אנשי השב"כ ובכל פעם להציג את תעודת זהותם.
אורי נחמן בפוזה רגילה
צילום: רוני גאמר

"לא בחרתי כבר כמה שנים כי הבנתי שאין זאת באמת מדינה. היא פיקצייה. היה לי ברור שכל הממשלה הזאת היא רק הסחת דעת עד יעבור זעם. כי כל חברי הכנסת כאחד בידיו של ביבי. בדיוק כמו שאר מוסדות המדינה."
חיים שדמי צועק. צילום: רני גרף

חיים שדמי על האבולוציה של המחאה:

"'המצור' על בלפור היה יעד ברור מתחילת המחאה. הבעיה הייתה שלא היו מספיק אנשים לעשות את זה. זה קרה מיולי 2020, אבל השינוי היה בעיקר כמותי: האבולוציה החשובה ביותר- של התחשלות, התבגרות אזרחית והתעצמות המודעות האזרחית- מטבע הדברים איטית יותר, אבל בהסתכלות לשנים שיבואו היא תמשיך ותתהווה."

איל וגל שדה על חזרתו של ביבי:

איל: נקווה שהוא לא ייבחר שוב לפני שהמשפט יסתיים. במציאות ההזויה שלנו הכל אפשרי.
גל: אני לא חושבת שהוא ייבחר שוב, יצטרך לקרות משהו קיצוני מאוד כדי שזה יקרה, לדעתי. חוץ מזה, אם יהיה סיכוי לזה, אני בטוחה שהרבה אנשים "יחזרו למילואים" ובחזרה לרחוב כדי למנוע שזה יקרה.

רוני: מה בעיניך העדות, או המסר הכי מרכזי וחשוב שיוצא מהספר?

איל: יש מסר חשוב- יש לבחון את נבחרי הציבור על פי המעשים ולא הדיבורים ולהיות מאוד ערניים. בשביל להפיל את ביבי בחרנו במפלגה שזכויות אדם בפיהם ותו ירוק וכפיית זריקות על ידיהם. ועוד מסר שנגזר מהבימה ורעננה- יש להילחם נגד גוזלי הזכויות בלי קשר לשמאל ימין וזהות האנשים. מחאת בלפור היתה חשובה בהבנת הכח שיש למחאה המונית וממושכת. המחאה נתנה רוח גבית חזקה למערכת הפוליטית שהתייצבה נגד ביבי. יש לעם הרבה כוחות והרבה יכולות ברגע שהוא מתארגן ויוצא מהבית.

רוני: ומה אתה אומר עכשיו, בסיכומה של כל העבודה הקשה שלך ושל כל החברים במחאת בלפור, ואחרי הבחירות האחרונות שנראה שהוד ביביותו חוזר לבלפור (שאף אחד אחר לא באמת החליף אותו שם משום מה), היה שווה את זה?

איל: בטח שהיה שווה! המדינה הייתה בטרללת לא נורמאלית. היה חשוב לשבור את הרצף הזה של שלטון הרשע והפשע. אם הוא ימשיך לפגוע בזכויות האדם שלנו לא תהיה לו דקה של מנוחה!!!

אז האם היה שווה את זה? אני אכן שואל את עצמי. קצת כמו שאני שואל את עצמי על השירות הצבאי שלי, האם היה שווה את זה?  כן, קיבלתי מזה המון: התחשלתי מאוד, התחזקתי, החכמתי, התבגרתי, וכל זה בזכות אינספור טראומות שחוויתי והכל למען האינטרסים הזרים של אנשים עם הרבה מאוד כסף. וכך בסופו של דבר נראה לי גם כאן- ביבי חוזר לבלפור כאילו מעולם לא עזב, שום דבר לא באמת השתנה, לפחות לא לטובה. האנשים יחזרו לרחובות, המשטר יגיב ביד קשה, אנחנו נראה את האלימות גואה ומתגברת אך ורק כדי להכניס כוחות זרים על מנת "להחזיר את הסדר והביטחון" ולהביא את הציבור למצב שהוא מתחנן לכך שיבוא כוח בינלאומי שייקח בעלות על הבלאגן הזה שאנחנו קוראים לו ארץ ישראל. לטובת כולנו אני מקווה שאני טועה, והציבור שוב יאמר את דברו והפשיזם יוחלף בכוחות אור (שלפחות כרגע לא נראים באופק), שלום ושלווה ישררו במזרח התיכון ובעולם כולו. משהו אומר לי שזה לא יקרה בדיוק ככה, אבל לפחות שיהיו לנו זיכרונות קסומים להתרפק עליהם מתקופות הלחימה.

רוני: האם יש לך עוד משהו חשוב להוסיף ולומר לסיום?

איל: תודה רבה שראיינת אותי על הספר החדש שלי. מעריך מאוד !!!💖
וכמובן רוצו לרכוש את הספר. בעצם לא חייבים לרוץ, אפשר פשוט להקליק: לרכישת הספר ניתן ללחוץ כאן.

*התמונה הראשית של שי בן דב כ"קפטן איזי" שהיא גם כריכת ספר התמונות צולמה על ידי אורנה נאור

שתפו:

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

מעבר בין כתבות

תגובה אחת

  1. טוב, ארוך מידי אבל ממש מרתק!
    ניכר ששניכם נהניתם מהראיון ואנחנו זכינו 🙂
    לגבי הספרים של אייל – "עושים סדר" בתהליך שעברנו/עוברים, מעניינים וחשובים (יש לי בבית)
    "רוצו לרכוש" כמו שאומר אייל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מודעה

מודעה

כתבות נוספות:

קטגוריות

הצטרפו אלינו

היו הראשונים לקבל את העדכונים הכי חמים

יכול לעניין אותך גם:

תרומה עם Paypal

PAYBOX

העברה בנקאית

רוני גאמר
בנק לאומי 10
סניף 857
חשבון: 4829580

IL810108570000004829580 :Iban

דילוג לתוכן