אי שם בשנות התשעים העתיקות, ישבתי בבית הקולנוע המקומי, כוסס ציפורניים בהתרגשות ומחכה לרגע בו איש העטלף האגדי יופיע על פני המסך עם גלימתו השחורה המתנופפת מאחוריו באופן אומר כבוד . הייתי אז בן שבע, וציפיותיי מהסרט היו בהתאם לגילי. וכמובן שבהתאם לזאת הסרט עלה עליהן. "באטמן לנצח" אולי לא נחרט בתודעת הציבור לנצח, אבל הוא עמד בקלות במשימה ששם לעצמו: לספק את יצר ההנאה של קטקטים שכמותנו. הוא גם בהחלט אחד מסרטי גיבורי העל המהנים ביותר בהם צפיתי עד היום. הוא אינו יכול לאכזב משום שהנחת היסוד האסתטית שלו בסיסית למדי: בסרטים מהסוג הזה גודל הציפייה כגודל האכזבה.
הסרט החדש של באטמן, כמו סרטי גיבורי על רבים מהשנים האחרונות, הופך את הקערה הזו על פיה: הוא עומד בהצלחה בכל הסטנדרטים הגבוהים ששם לעצמו, אך נכשל נחרצות בהנחת היסוד שלו.
תחילה, נפנה לדמות הראשית: האביר האפל, הנקמני ומטיל האימה, שבסרט הזה פועל כויג'ילנטה(Vigilante) מזה שנתיים. הוא פוצח באודיסיאה מייגעת בת שלוש שעות לצוד רוצח סדרתי מטורף וחסר עכבות העונה לשם החידתי "רידלר"(או בעברית צחה איש החידה). בדרך הוא נאלץ לפצח כמות שופעת וסבוכה למדי של חידות שמותיר אחריו הסרח הנאלח, ובדרך הוא גם במקרה נתקל בכמה נבלים נוספים מהעולם של באטמן, שנראה כי הגיחו לסצינות שלהם רק כדי לצלם סלפי ולהכריז: תראו! גם אני בסרט. באופן אישי, אני לא בטוח שנבל כה חשוב כמו הפינגווין צריך לעבור טיפול כל כך חפוז ומשני, אבל כנראה שגם ככה זה כבר לא מעניין אף אחד באולפני האחים וורנר(גילוי נאות: לא הבנתי כמעט שום דבר מהעלילה של הסרט). בכל אופן, כל המאפיינים של באטמן בגרסתו זו נשמעים מרשימים ברזומה, אבל זו לא הגרסה היחידה של באטמן. וגם לא המקורית. כמי שהקפיד לקרוא את מרבית הגיליונות הנושנים של הדמות משנות הארבעים, באטמן היה מסוג הגיבורים שרק האומה האמריקאית הייתה יכולה להוציא מאמתחתה: כמו הלוחם זורו עליו מבוסס איש העטלף באופן רופף, באטמן נהג לפי קוד מוסרי אידיאלי וקשיח, חתר לשימור הערכים החברתיים–לאומניים, ושמר על נימוסים של ג'נטלמן מושלם. הוא גם הרבה לחייך מבין דפי הקומיקס. והאמינו או לא, גם הנבלים אשר ליוו אותו לאורך מיטב שנותיו המוקדמות היו נבלים, איך לומר, עם סגנון. אעז לומר, אפילו, נבלים שמרניים. הם אמנם חתרו לערעור הסדר הקיים ולניצחון על אותם שומרי חוק מרגיזים להחריד בתמימותם הסבילה, אך גם הם דבקו בעקרונות אתיים בלתי מתפשרים. הם לעולם לא היו דוקרים את אויבם מאחורי גבו, למשל, כי כך לא נוהג ג'נטלמן. גם לא ג'נטלמן מרושע. כבוד אינה מילה גסה.
אלא שבעולם הפוסט–פוסט מודרני והפוסט–קורונה של באטמן 2022, התמות הללו אינן קיימות כלל. הן חוסלו על ידי האויב המודרני הגדול ביותר שלנו– הקולקטיב עצמו. באטמן החדש הוא יצירה מלנכולית, עכורה ונטולת דמיון המתנהלת בכבדות אך למעשה אינה מובילה לשום יעד בסופו של המסע האיטי והמייגע שלה. היעדר הדמיון עשוי להציק במיוחד לבני דור ה-Y שגדלו על ברכיו של אתוס גיבורי על מנוגד לחלוטין. ההבחנה החדה באופן מסורתי בז'אנר גיבורי העל בין הטוב והרע הולכת ומיטשטשת כהרגלה בשנים האחרונות, על חשבון ערפול נרטיבי והיעדר גורם תמטי מלכד במרכז העלילה. באופן אירוני, אני חושב שדמויות הרשעים הן אלו שנפגעות מכך הכי הרבה: כשהן הופכות להיות אמביוולנטיות או פגיעות אזי הן גם מאבדות מהבהירות שלהן, ומהחותם המרשים אותו הן ראויות להותיר. באטמן עצמו מבלה חלק ניכר מהסרט בהזלת דמעות נוסח טלנובלה כובשת לבבות, ואינו נותן
חיוך אחד דל למשך כל הסרט הארוך למדי הזה. גם דמותה של קאטוומן, אשת החתול המיתולוגית, נוהגת באופן דומה למדי לזה של באטמן– מה שמשטיח את שתי הדמויות בצורה נכבדת ולא מעניק לכל אחד מהם בנפרד אפיונים אינדיבידואליסטיים של ממש. ניתן אף לומר שהסרט כולו מרגיש כעשוי מקשה חדגונית אחת של מלנכוליה בלתי פוסקת. הסרט כולו הוא זה שלמעשה מזיל דמעה אחת קולוסאלית: כל מה שבתוכו נשטף בה ללא אבחנה.
יתרה מכך, ייתכן ו"באטמן" מציב סכנה גדולה יותר מכך עבור דור הצופים של ימינו: הסרט כמו רומז באופן מוסווה כי אין כל מקום לאסקפיזם של ממש בתרבותנו הנוכחית, ועלינו לשקוע, באופן סביל, במרה השחורה שהסדר הפוליטי–חברתי החדש מנסה באופן נוח לשמר. זוהי אותה הסבילות אשר מאמצת הדמות הראשית בסרט, ולמרות השחיתות הפושה במוסדות הבירוקרטיים של העיר גות’הם הקודרת וחדורת הדיסטופיה, הבמאי מאט ריבס לא מציע לנו שום מתכונת המבקשת לגאול את אותם מוסדות מהשחיתות שלהם; אם בסרט הזה חבוי מסר רעיוני כלשהו, נראה
שהמסר הנידון מצביע על חוסר הישע של הפרט למול המערכת השלטונית והשלוחות שלה, חוסר ישע הנחתם בסימן שאלה אקזיסטנציאלי(תו ההיכר של איש החידה עצמו, באופן אירוני), ואף באבסורד חסר תקווה. ייתכן ולשלטונות הנוכחיים בעולם נוח לתת אור ירוק להפצת סרט זה; ככלות הכל, מה יותר טוב מסרט אשר מעודד אותנו להשלים באופן פסיבי עם גחמותיו של הממשל ונציגיו ולהמשיך לציית לצוויו, בלתי הוגנים ככל שיהיו, מתוך ההכרעה שאיננו יכולים לשנות מאום במציאות זו?
ייתכן ועצוב מעט להודות בכך, אבל סרט גיבורי העל הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות היה ליגת הצדק. הגרסה התיאטרלית. אכן, שמעתם נכון. לא האפוס המייסר בן ארבע השעות של זאק סניידר ששוחרר ארבע שנים לאחר מכן. ליגת הצדק של 2017 היה סרט כיפי במלוא המובן, רווי בהומור, פעלולים ודמויות משביעי רצון, עם קצב קולנועי חלק עד כדי שלמות, סרט שלא מותח את גבולותיו עד שהוא נקרע. עד עכשיו איני מבין מדוע הוא נכשל כל כך בקופות; כשצפיתי בו, למשך שעה
וחצי תמימה שבתי לילדותי בפעם הראשונה מאז אותו עשור אשר הוזכר בהתחלה, שאין לנקוב בשמו.
האם באטמן הוא סרט "רע"? התשובה היא לא, כי הוא צולח במטרה שהוא מציב לעצמו, גם אם איני תומך בה באופן אישי. כסרט המתיימר להיות סרט רציני, הוא עושה זאת בצורה טובה, גם אם הוא מצליח בכך יתרה על המידה. בממלכת גיבורי העל, המאבק לעולם ניטש בין שתי מערכות: בין הסגנון הקמפי הצבעוני, החצי–מגוחך והמבדר, ובין הסגנון הריאליסטי, האפל והאקספרסיבי. ידה של האחרונה גוברת נכוחה בשנים האחרונות. הבה נקווה כי ביום מן הימים יקום יוצר קולנועי שיחזיר עטרה ליושנה, ושתי המערכות לכל הפחות ילמדו לדור בשלום זו עם זו. רק שכמו שאני רואה את הדברים, נפחה נפשו של הקהל מבידור קולנועי טוב וישן. הוא רוצה אותו רע וחדש. כי החיים הם קשים.
אבל החיים תמיד היו קשים. וחדגוניים ומשמימים. ובשביל זה יש גיבורי על.
הבעיה היא שיוצרי הקולנוע הרגו אותם מזמן.
