שיר וטקסט בעקבות השבעה באוקטובר 2023
כותבת עם כאב ועם אופטימיות ביחד.
נתן יונתן כתב: "דוגית נוסעת | מפרשיה שניים | ומלחיה, נרדמו כולם | אם לא יעורו כל מלחיה, | איכה תגיע הדוגית לחוף?" הוא מדבר על דוגית שצוותה נרדם ועקב כך ספק אם תגיע לביטחון שבחוף.
מי נרדם?
אנחנו. יושבי הארץ הזאת. מכל המינים, הדתות והצבעים. נתנו לפושעים בתמימותנו את המפתחות. עכשיו הזמן לקחת אותם בחזרה. כל יושבי הארץ הזאת. על כל גווניה. כולנו יחד.
למה נרדמנו?
כי אנחנו ישויות אור שעוברות כאן מסע חיים ולא היה לנו מושג מה קורה. ישויות אור לא מעלות על דעתן תוכניות שטניות ומעוותות כמו התוכניות שלהם.
מי זה הם?
אני לא יודעת בדיוק. אפשר לקרוא להם: אליטות, אוליגרכים, תאגידים, בנקים, אילומינטי, ממשלות, כת השטן ועוד….
מה כן אני יודעת?
שהם יצרו לנו כלא שנולדנו לתוכו דורות על גבי דורות עד שאנחנו כבר לא רואים את הסורגים על אף שמרגישים אותם היטב. באמצעות המדיה, מילדות ועד יום מותנו, הם מפחידים אותנו, כופים עלינו, עושקים אותנו, משקרים, עושים מניפולציות רגשיות, פסיכולוגיות, מהנדסים את התודעה שלנו ושוטפים את מוחינו, יוצרים לנו מלחמות, מגפות ומיתונים כלכליים. מנרמלים פשעים נגד האנושות. הפכו אותנו לעבדים לחוב ולמשחקי השליטה שלהם באמצעות יוקר המחייה. לוקחים אותנו ילדים ל"מערכת חינוך" (מחדש… להבטיח דור נוסף של עבדים צייתנים).
הוציאו אותנו מחוץ לכל מה שטבעי לנו – ראיתם פעם תרנגולות בלולי סוללה?… ותרנגולות חופש?… חפשו את זה ותראו את ההבדל, בדיוק כמו בני אדם בכלא או בחופש. שיכנעו אותנו שאנחנו יצורים מסוכנים, חלשים, וברי החלפה. יובל נוח הררי אומר שאנחנו יצורים שאפשר לפרוץ אליהם כמו למחשב, רק שיש לנו נשמה. ונשמה זה חתיכת דבר שהם הכי מפחדים ממנו ולכן מגחיכים אותו ומנסים להרחיק אותנו מעצמנו.
חייבו אותנו לשלם על אדמה, כשלכל מי שנולד כאן בכוכב יש זכות מלאה להתיישב ולחיות את חייו. השתלטו על בניית בתינו, נירמלו גבולות בין מדינות עם דרכוני מעבר, למען ביטחוננו. נירמלו ניסוי רפואי בכפייה. כשהם אלה שקובעים איזו שפעת עונתית תהפך למגיפה וגם כופים את צורת "הריפוי" היחידה הקיימת בעולם מבחינתם. והם, שכל כך איכפת להם מהכוכב שלנו, מזהמים והורסים את כל העולם ומונעים מאיתנו אנרגיה חופשית שקיימת כבר שנים! אנרגיה ירוקה וחופשית.
ומלחמות…. מלחמות… מלחמות… מאות שנים שהם טובחים בבני אדם באמצעות מפלצות להשכרה. נערים ונערות שטרם סיימו לגדול כבר מתפצלים מבפנים בעקבות טראומות מפקודות של אנשים "גדולים וחכמים מהם" בכל העולם. הכספים שלנו משמשים למימון המפלצות המוציאות לפועל. הכספים שלנו! שהם גונבים מאיתנו כל יום.
ואנחנו, המלחים הרדומים… בטחנו בהם.
הסכמנו שיקחו לנו את היבול, הסחורה, הזהב והכסף. חשבנו שזו קופה ציבורית שתשרת את כולנו.. מה הם עושים עם הררי הכסף שהם גונבים מאיתנו יומיום? טכנולוגיות משמשות נגדנו ומשרתות את האויב. ניסויים רפואיים, פסיכולוגיים וחינוכיים. רובינו מוסרים להם את הכוח שלנו, החופש שלנו והפרטיות שלנו כי שוכנענו מילדות ע"י הסיסמאות שלהם, שככה בטוח לנו יותר ושהכל באמת למעננו.
לומדים בימים הנוראיים שעוברים עלינו כמה שעסקני הפוליטיקה המשרתים את אותם גופי אופל- מיותרים ומפריעים לזרימת החיים, האור, והאהבה. הם אינם לטובתנו. הם רואים בנו כלי משחק במגרש המשחקים השטני שלהם. וממשיכים לדגמן התקוטטות ו"מי אשם", בזמן שאנחנו נרצחים, פועלים למען הזולת, מתנדבים, תורמים או רועדים מפחד בבית. האמת שלפעמים הם לא נראים לי אנושיים. ערוצי התקשורת התאגידית נאמנים לפילוג, השיסוע, החדשות הרעות והפצת שקרים ומניפולציות כבר דורי דורות תוך הגחכת כל אדם שמבקש לשאול שאלות או מציג נקודות מבט אחרות.
לשם כך הוקמה הטלוויזיה.
Tell A Vision
וע"י תוכניות הם מתכנתים אותנו.
They Are Programming Us
שליחיהם, הפוליטיקאים… מדברים כל כך יפה בערוצי השלטון שלהם– ואנחנו הסכמנו להקשיב למילים ולהיות עיוורים למעשים. זה בכל העולם. לא רק אצלנו. זו פירמידה של אליטות. מי למעלה ומי למטה. אחד קרוב יותר לצלחת ואחד קצת רחוק יותר. פירמידה שנולדה הרחק בהיסטוריה האנושית. יש גם עשירי עולם שפועלים לטובתנו, שהם אור עצום ואיתם אנחנו נשקם את ההריסות.
אני מרגישה שעכשיו, אנחנו במלחמת השיחרור שלנו!
וחושבת מה עלינו מלחי הדוגית לעשות כדי להגיע אל החוף?
בדיוק כמו בשיר – אם לא יעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף?
קודם כל להסכים לראות.
אח"כ?
כל אחד ואחת יעשו עם זה מה שהם יכולים. איך אומרים "לא" לביריונים פסיכופטים? כאישה שעברה אלימות רבה בילדותה, יש את הרגע זה, שבו אמרתי לעצמי – די. זהו. עד כאן. וזה תהליך שיחרור של שנים גם אחרי שהאיום הוסר ויש בית נטול אלימות.
כל אחד ואחת ילמדו איך לשים לזה גבולות. או לבקש עזרה. להפעיל שיקול דעת. לשאול שאלות. בנוסף, שלום פנימי בתוכנו זה נהדר. להסכים להיות מי שאנחנו. לעשות שלום עם המעגל הקרוב שלנו. אלה שבחרנו ללכת איתם במסע החיים. וגם לעשות שלום עם המגוון הענק שאנחנו. עם השוני שבינינו. עם גבולות בריאים ותקשורת מכבדת. כולנו בסופו של דבר, רוצים לחיות את החיים. בשקט.
אני מבינה גם את אלה שאיבדו אמון באנושות. אבל כשאנחנו לא בכלא, אנחנו מתנהגים אחרת לגמרי! אין לנו בעיה עם המגוון. לכולנו יש מסלול חיים ייחודי. חלק לוחמים. חלק מתפללים. חלק מפחדים. חלק בטראומה קשה וזקוקים לעזרה. חלק מתנדבים ותורמים. חלק בוכים וכואבים. בדיוק כפי שהמסלול הזה של גן – בי"ס – צבא – עבודה – מוות. לא מתאים לכל אחד. גם לא בטוח שזה הדבר היחיד או הכי יצירתי שיש….
חשוב לזכור, המערכות הטכנולוגיות הן שלנו, היצירות המופלאות הן שלנו, ההמצאות הטובות, האדמה, האוויר, המים… כל אלה מן הראוי שניקח אלינו חזרה.
אז יש לנו דוגית.
נכון, לא נושאת מטוסים ענקית.
אבל דוגית עם מלחים פקוחי עיניים – יעשו את העבודה.
ברגע שננצח במלחמת השיחרור הזאת, ואנחנו מנצחים! יש להפסיק להזרים למושחתים את הכספים שלנו, את הילדים שלנו, את הגוף שלנו ואת התודעה שלנו. הדבר שהכי מגיע לכולנו בעולם זה שכל הפושעים, מכל המינים, הדת, הצבע והמעמד החברתי – יסולקו מהקיום החברתי ויתנו את הדין על פשעים נגד האנושות.
ילדים פעוטים יוכלו ללכת יחפים על החוף, לא עגומי עיניים אלא מלאי שמחת חיים!
נתן יונתן כתב את "דוגית" ב 1943. לאחר 50 שנה כתב טקסט נוסף שמצורף כאן ביחד עם השיר עצמו בעיבוד קצת אחר כדי שתוכלו להקשיב טוב למילים. מצמררות אותי המילים האלה היום.