המערכה למען החופש והחירות

ריאיון עם איל זך על הספר המסכם את מחאת התו הירוק

לאחר שיצר וערך ספר על הפגנות בלפור השואל האם אכן היה זה סיפורה של מהפיכה? התפנה איל זך ליצור ספר במתכונת דומה למחאה שבאה בעקבותיה, וגם הוא עבר, יחד עם עוד רבים אחרים, אל המחאה, שלפחות בעיני היתה הרבה יותר אותנטית והתמקדה במטרות הרבה יותר מדויקות, כשהמחאה החלה לדבר על התמונה הגדולה יותר, שבבלפור לא העזו לגעת בה.

אם מנסים לתחום את המחאה הזו בתקופה מסוימת, לפחות מבחינתי האישית, אבל בעיני זה נכון גם אובייקטיבית, יהיה הכי נכון להתחיל אותה בעצרת הבינלאומית הראשונה בגן הורדים. מול הכנסת במרץ 21, באותו היום שבו היתה הפגנת השיא של בלפור בשבוע הבחירות. לאחריהן, בסופו של דבר, ירד מכיסאו הרודן שחימם אותו במשך 14 שנה (רק כדי לחזור אליו לאחר שנה וחצי). שבוע השיא היה בפברואר 22 עם השיירות ומאהל החירות שלאחריו הגיעה דעיכה מתבקשת ולאחריה המחאה התקשתה לצבור שוב תאוצה ולמעשה הלכה וכבתה, למעט הבלחות קטנות פה ושם. כמובן שעוד לפני העצרת הראשונה היו את החלוצים בהבימה שלא הרגישו שייכים, או לחלופין גורשו מבלפור כי העזו לומר את האמת הגדולה יותר וביקשו מאנשים להסתכל החוצה, על הנראטיב הגלובלי, ולא רק על המקומי עם הרודן הקטן שעושה לעצמו ולמשפחתו על חשבון עם ישראל כולו.

איל קיבץ בספר ריאיונות עם דמויות מפתח ואנשים פשוטים שהעזו להתבטא אחרת בתקופה הקשה הזו. אנשים שמנקודת מבטו לפחות, ייצגו את התקופה הזו על כל גווניה. כמובן שזה לא באמת אפשרי להכניס בספר אחד את דעותיהם ומחשבותיהם של כל מי שלקחו חלק בהפגנות, במחאה ברשתות החברתיות, בפעילות הציבורית שלהם ובכלל כל מי שחשב אחרת מהנראטיב הממסדי, כי מדובר במיליוני אנשים רק פה בארץ. בכל זאת היה לו חשוב לאיל לנסות ולכסות, ולו במקצת, את החזיתות השונות בהם מלחמת התודעה הזו ניתכה. חוץ מהריאיונות הוא שילב גם כמה מאמרים וטקסטים שונים ועוד כמה פוסטים שבעיניו היו משמעותיים וחשובים לשתף עם כולם.

כמו עם הספר הקודם, גם הפעם הזמנתי אותו לריאיון התכתבות על הספר, על עבודתו ובאופן כללי על הזמן ההוא. כך נוצרת לה תמונה מסוימת, אחת מנקודות מבט רבות ומגוונות, על התקופה, אחת הסוערות שידעה מדינת ישראל. כשנה של מחאה, שגם לי אישית היה תפקיד משמעותי בה, ומבחינתי היתה אחת השנים היפות והקשות בו זמנית בחיי. מצד אחד, הנה לפתע זכיתי להכרה גדולה שייחלתי לה תקופה ארוכה, הוזמנתי להנחות עצרות רבות משתתפים, הפכתי לדמות בולטת ומוכרת, ויש שאומרים גם סמל, של התקופה, כשבחיי האישיים היו תהפוכות וקשיים רבים שנבעו גם ובעיקר מבחירותיי להיות כל כך משמעותי במחאה הזו. מבחינתי ריאיון זה הינו גם מעין סגירת מעגל, שיש בו נופך נוסטלגי משהו, אך גם הכרח נפשי להתמודד עם מה שהיה ולסגור את הפרק הסוער הזה בחיי.

על הספר

ר: הי איל. בימים אלה אתה נמצא בישורת האחרונה של הוצאת הספר השני שלך "המערכה למען החירות והחופש". איך התחושות שלך בזמן הזה?

א: התחושות שלי מעורבות רוני. מצד אחד גאווה על השלמת פרויקט מורכב ועל שנה שנייה ברציפות שעסקתי בכתיבה ובעריכה. מצד שני קצת תחושת חמיצות. גם על המצב במדינה, גם על המצב בקהילה וגם על המצב האישי שלי כסופר בקהילת הערים. שמע, אני אחד האנשים שהכי מפרגנים לעשייה של אנשים אחרים בקהילה, אבל כשכיוון התנועה משתנה אני רואה שאין זרימה ויש הרבה מעצורים. מרגיש שאני מחבק באהבה כל פרויקט שהחברים עושים אבל מנגד יש קשיים. קשה לאנשים לפרגן. אתמול קיבלתי שיחת טלפון מדמות ידועה שהיא מתלבטת ולא יודעת מה לעשות עם ההזמנה להשקה. מצד אחד היא רוצה להגיע ומצד שני מרגישה איזשהו מעצור. קיבלתי גם תגובות לא נעימות בגלל שפרסמתי תמונות כותבים על השער. זה עושה "משהו" לאנשים שבמקום לפרגן הם אומרים בעצם: מילא שאני לא שם, אבל למה ההוא וההיא כן? הם היו מעדיפים לראות תמונת הפגנה של 200 אנשים מטושטשים על הכריכה ולא עשרה "מובילי מחאה" שהם מתקשים לפרגן להם. מישהי אמרה שתשקול את רכישת הספר שנית בגלל התמונה שבחרתי. עוד מישהי אמרה שזה כאילו שהיא לא השתתפה במחאה ולא מרגישה שייכות. בעיני זו שטות גמורה. תפרגנו קצת. תאהבו קצת!!! אני שלם לחלוטין עם התמונה הזו ומי שלא טוב לו… יום טוב לו.
בקיצור רוני יקירי… זה לא הולך להיות ראיון "יחצני". הפעם תקבל את כל האמת לפרצוף. לטוב ולרע.

ר: מעולה- זה מה שאני רוצה תמיד. לא אוהב יח"צ. בתמונות מחזור יש צורך להכניס את כל המחזור, אבל לא באמת אפשר להכניס עשרות אלפי אנשים לתמונה אחת. בשביל זה אתה כותב ספר, שגם הוא מסופר בעיקר מנקודת מבטך ומאיך שאתה חווית את התקופה הזו ולמי שאתה נחשפת. ואין מה לעשות, לספר נדרשת עריכה. אז ספר לי קצת על תהליך כתיבת הספר והעריכה שלו. עבדת בשיטה דומה לספר הקודם על מחאת בלפור?

א: השיטה היתה טיפה שונה. היה יותר קשה בראיונות יותר קל בתמונות. בהתחלה לא היה לי עורך ספרותי ורציתי לערוך אותם לבד וכל ראיון לקח כמעט שעתיים של עריכה. העברה מווטסאפ לוורד וכל מה שקשור. מצד שני היה לי יותר חומר גלם לתמונות כי אלון ברטוב האלוף נתן לי דיסק עם אלפי תמונות. אז היה הרבה חומר ואבן נגולה מליבי… היה חשוב לי הפעם ללכת על מו"ל שהוא אקטיביסט בעצמו ושיבין את מה שכתוב בספר… זה לא כל אחד כמובן. יהורם גלילי ענה על כל הדרישות והציפיות.

ר: לא עשית עם ספרי ניב הפעם? מי זה יהורם גלילי? ספר עליו קצת.

א: חיפשתי יח"צ לספר בלפור כי רציתי לעקוף את מפגיני קפלן שלא ממש סימפטו את הספר (כמו גם מפגיני הבימה כמובן). בקבוצות הסופרים השונות בפייסבוק שם אחד בלט מעל כולם: יהורם גלילי. משורר, יחצ"ן לכותבים ומו"ל. הייתי בפגישה במשרדו בראשון לציון. התרשמתי מהספרים שיצאו לאור אצלו. הוא גם נתן לי במתנה את ספר שיריו האחרון "פוטו מלחמה". הוא היה פעיל מאוד במחאת בלפור ובמחאה הנוכחית נגד ביבי ותמך גם במחאת התו הירוק. ישר ידעתי שארצה להוציא אצלו את הספר הבא. אחלה בנאדם!!!

ר: טרם התאפשר לי לקרוא בספר, אבל ספר לי, מה אפגוש שם? מה אקרא? מה אראה?

א: חחח… אחלה ראיונות, פוסטים, מאמרים ותמונות מרהיבות.

ר: יכול קצת להרחיב? מי למשל? מה סיפרו? יש רכילות עסיסית? סיפורים מרגשים? מי הכי נכנס לך ללב ולמה? מה נראה לך הטקסט הכי חשוב שיש שם במארג שבנית?

א: על קצה המזלג:

בגזרת הראיונות החשובים: אלונה אלמן שלטעמי הדמות החשובה והמשמעותית במערכה הזו. שמעתי ממנה דברים שלא ידעתי על ההתנהלות והקמת מפלגת אומץ, אורלי דרי ירון- עורכת דין שטיפלה בנפגעי ההדרה בצה"ל- תחום רגיש וייחודי והיא אומרת כל הזמן שרק לי היא סיפרה את הסיפור הזה על העבודה שלה, אז זכיתי.

בגזרת המרגשים: הריאיון של משפחת רוזנברג- ראיון משפחתי יחיד בספר, על החיים של ילדים ללא תו ירוק. המאמר של מריה על שני המעצרים שלה.

בגזרת הרכילות והעסיסיות: הריאיון של תום ואנה בעיקר הסיפורים על התחלת דרכם במחאה.

זה לקח כמה חודשים לאסוף ולארגן כל כך הרבה תמונות וטקסטים… עוד קושי נבע מכך שבניגוד לבלפור שרוב המצולמים הסכימו להשתתף, פה היו ממש הרבה שלא רצו כולל מי שאנחנו רואים כמובילי מחאה.

ר: למה לדעתך הם לא מעוניינים לשתף פעולה?

א: למה לא רוצים? חלק לא מעוניינים בפרסום, חלק אולי מסיבות "חברתיות". לא שאלתי למה כשמישהו סרב להשתתף. לצערי ל"צוות ההשכמות" אין יותר מידי נוכחות בספר חוץ ממריה ורטנוב שהסכימה לשיתוף תמונות רבות יחסית והעניקה שני ראיונות משמעותיים לספר. גם "מובילי הצעדות" פחות נוכחים פה. אני רציתי בראיונות קצת לעשות "זום אאוט" למוחים, משכימים וצועדים ולהגיע למעגלים יותר רחבים. עורכי דין למשל, אנשי חינוך וכו'.

הדמויות הבולטות

ר: ציינת את ה"מובילים של המחאה". אף שזה נושא רגיש, הייתי שמח לגעת בו קצת. בוא ננסה יחד רגע להבין מה ומי אלה הדמויות הבולטות במחאה הזו. היות והמחאה והמאבק נגד התו הירוק התפרשו על פני זירות וחזיתות רבות, יש המון אנשים שרואים בעצמם, או באחרים שעקבו אחריהם כדמות מרכזית במחאה. מה בעיניך היו אותן זירות, ואותן חזיתות, ומי בעיניך היו הדמויות המובילות בהן?

א: בוא לא נגיד מובילים אלא אנשים שאני ממש מעריך את פועלם וראויים לציון בעיני בזירות השונות.

מובילת מחאת הרשת ומייסדת מפלגת אומץ לעם, אלונה אלמן, היתה מבחינתי הדמות הכי חשובה והפנים של המחאה והמערכה. אם הייתי צריך לפרסם רק ראיון אחד אז זה היה הריאיון עם אלונה. אולי האחת שהעירה הכי הרבה אנשים להונאה בזכות המידע שהנגישה לציבור הרדום.

פעילי שטח:

סדי בן שטרית, האיש עם התרומה הכי גדולה למחאה עם צוות ההשכמות, הלייבים וכל מה שקשור. לב ענק ואישיות נהדרת!!!! אורלי מלץ, מקווה שזה בסדר שמזכיר אותה כי היא צנועה ולא מתבלטת אבל היתה מבחינתי אשת השטח הגדולה מכולן. תמיד היתה בזמן הנכון ובמקום הנכון. אורלי אלמוג, טונות של כריזמה וחוכמת חיים. מריה ורטנוב– כל מילה מיותרת. מוזס ומשפחת קולינס שצעדו בכל מקום ועזרו עם הקמת המטבח במאהל. תום אביב ואנה פרנקו שגם התראיינו לספר. דני בטיטו שארגן את השטח בשיירה ביחד עם אסתי רוזן שותפתו לראיון. אורי נחמן עם הפוסטים והנאומים חוצבי הלהבות. טל רגב. קפטן איזי המדהים. הדר לוין ואריאלה מילר שהיו בהתחלה של מחאת הבימה עוד בימי בלפור שלנו.

תקשורת:

חשוב ביותר!!!! היינו חייבים ערוצים משלנו כי המדיה החרימה אותנו. דנה טיילור, ענתי לנדאו ואריאל סמל שגם יצרו סרט מעולה, אלונה אלמן שכבר ציינו, אפרת פניגזון, אבי ברק, דניאל גינת, עופר ואיריס פורטוגלי, איליאן מרשק, גבי ניצן וצוות בראשית, דני וידיסלבסקי ואבישי מתיה וגם אתה, רוני גאמר ומגזין לבריאות שיצרת.

רופאים ועורכי דין:

אמיר שחר, צביקה גרנות, אבשלום כרמל, עו"ד תמיר טורגל, יורם מורים, אורלי דרי ירון, יאיר בירן ויש עוד כמובן.

בפוליטיקה רוצה לציין את ערן בריל על הקמת תנועת 'אפשר' שהיתה תנועה חשובה וערכית. ואוסיף גם את יוספה ברק ונורית בן דוד– לביאות ולוחמות בממסד בבתי המשפט. זירה חשובה ביותר!!!

חברה ובילויים:

שיר אדלר והקונספירייטרים. נראה לי שגם לי עם קבוצות הווטסאפ שלי והיוזמות האינסופיות למפגשים ואירועים (למשל יזמתי נסיעת ערים לסיני) היתה תרומה צנועה.

סיימתי ומתנצל אם שכחתי מישהו- זה נושא מאוד רגיש.

ר: חייב לציין שמנקודת מבטי, מבחינת אנשי השטח עומדים בראש ובראשונה החברים הצנועים והנחבאים אל הכלים של לייטהאוס- דורון נדב, מאיה סייפרס ואורית אביטל. הם אלה שלמעשה גייסו אותי להנחות את העצרות הבינלאומיות שהם הפיקו בכלום כסף, ובתנאים קשים. מאיה, יחד עם אלונה אלמן ייסדו את מפגשי השפיות של הפעילים הבולטים בשיא תקופת הטרללת. מפגשים שעזרו לכולנו להרגיש קצת יותר שפויים בעולם משוגע. שם גם היכרתי את רוב הדמויות שהצגת.

א: אנשים מעולים אבל כשמתכוונים לשטח "נטו" אלו האנשים שעומדים בשורה הראשונה בהפגנות עצמן וסוחפים את הציבור אחריהן. הראשונים להתעמת ולהעצר. בשתי מילים: מריה וסדי. וטוב שרשמת אלונה אלמן. תראה איפה שמתי אותה. יחד עם אפרת פניגזון בסעיף התקשורת. זה לא שהן לא היו בשטח… אפרת היתה בכל פעילות שטח אבל לא כמובילה. מנגד… בשדה התקשורתי היא בטופ 5. כשאני הגעתי לבימה היו אורלי אלמוג ואורלי מלץ וכל השאר- טיפה מאחוריהן. ככה אני ראיתי את הדברים כמפגין מתחיל במחאה הזו.

ר: מבחינת התקשורת, ובעיניי הפייסבוק היתה הפלטפורמה המרכזית של התקשורת שלנו יש עוד כמה שמות בולטים שחשוב לציין כמו גל שלו, אלעד שמואלי (חלפיניו), אסף אלעזרי, שהיה הגרפיקאי הבולט ביותר שעשה הכי הרבה ובהתנדבות ובאהבה רבה. היה גם את אריאל כהן ומיקי ברקן שעשו הרבה בבראנז'ה של השחקנים, וכמובן אורנה פיטוסי, שלא רק דיברה וכתבה, אלא גם עשתה הרבה כדי להעלות את התדר, ולשמחתי הייתי חלק מרכזי בעשייה שלה עם הקליפ של "הדרך" שהיא יזמה וגייסה את מתי כספי ודני רובס ועוד גיבורי תרבות נוספים שאפשר לראות גם בסרטון מאחורי הקלעים שיצרנו. ובנוסף גם בשיר שהיא עצמה יצרה עם המילים הנבואיות של הרב מאיר אריאל זצ"ל- הנה ימים באים.

בגזרת הרופאים שכחת לציין את החשובה מכולם, ד"ר מיכל הרן שפעלה בזירת הפייסבוק כקול היגיון שקול ורגוע, גם בתקופות הכי קשות, ופעלה גם בתחום הרפואה עצמו כשלא השתתקה למרות איומים מפורשים ממשרד הבריאות, וגם ביצירת חוברת טיפול בקורונה שהמשרד דחה בשאת נפש כי היא אשכרה מייעצת איך לטפל נכון במחלה, וכמובן סייעה עם ייעוצים ובעזרה אינסופית בהתנדבות. אחת הנשים היקרות והנעימות שיצא לי להכיר בזכות השגעון הזה. יחד איתה באותה נשימה חייבים לציין שוב את ד"ר אבשלום כרמל, שהיה ועודנו פעיל הרבה יותר בטוויטר, ולא סָתַם לרגע. גם הוא קיבל איומים מעו"ד חאקו של משרד הבריאות, אבל לא ויתר, לא שתק, והמשיך להביע את דעתו, אפילו כשעיצבן את ה"ערים מדי" כשבעיניו, בזמנו, היה צריך להזריק למי שבריאותו לקויה. אני אמנם לא מסכים איתו בעניין הזה, אבל היה לי חשוב להגן עליו כששרקו לו בוז בעצרת בתל אביב והאשימו אותו ב"ממסדיות".

א: וכמובן בוא לא נשכח את האחד היחיד והמיוחד דוקטור אריה אבני, ויש כמובן את אביטל לבני ופרוייקט העדויות החשוב שיצרה.

ר: בשטח, לצד אורלי מלץ היתה תמיד גם מיכל אור. ויחד עם הדר לוין, אריאלה מילר וביוזמת עמותת המגן לחופש הפרט בראשה עמדו בזמנו מעיין אייזנשטאט ויעל רוזן, הרמנו את טקס יום השואה הפתוח לכולם, בתקופה האפלה ביותר בה ניצולי שואה לא הורשו להיכנס לטקסי יום השואה ללא תו ירוק…

א: בתחום המשפט חשוב לציון גם את עו"ד פסטרנק, ולנטינה נלין, רתם בראון ואירית ינקוביץ'.

ר: גם ד"ר רעיה לייבוביץ', אלון מזרחי, פינקי פיינשטיין, אילת יונס, עו"ד גל גור, וד"ר יפה שיר רז שהקימה את מגזין זמן אמת ועוד כל כך הרבה רבים וטובים שבאמת קצרה היריעה מלמנות את כולם.

א: אולי עדיף לרכז את הגופים המרכזיים שקמו ובהם באמת נמצאים כל האנשים הנפלאים שעומדים מאחורי המערכה למען החירות והחופש, (גופים שמרוכזים גם בעמוד הקהילה של המגזין עם לינקים רלבנטיים ועוד):

חזית מקצועית לאתיקה, מח"צ, מגן לחופש הפרט, מחאה למען החופש, אין מגיפה יש אחדות, מפלגת אומץ, תנועת אפשר, מחאת הריבון, בראשית, זמן אמת וכמובן גם לבריאות- מגזין שעושה שכל שבו מפורסם מאמר זה.

ממסדיות

ר: אני רוצה רגע לגעת בנקודה רגישה ואפילו די מעצבנת. אני לא יודע אם זה היה ככה גם בבלפור, אבל כל נושא ה "ממסדיות" שאולי כל השמות שהזכרנו, ואולי חלקם, הואשמו בשלב זה או אחר בממסדיות, כולל אותי. אם מישהו הופיע בטלוויזיה, הוא ממסדי אילומינטי, אם מישהו מוביל מהלך הוא ממסדי בונה חופשי, אם מישהו יוזם רעיון או הניח בטעות ידיים בצורה מסוימת שהוא לא מודע לה בכלל, הוא כנראה ממסדי. מה דעתך על התופעה המכוערת הזו?

א: כמו שכתבת רוני, תופעה מכוערת. ברור שהממסד התנכל לנו אבל זה חשוב להגיע אל כמה שיותר אנשים ולפעמים צריך לעשות את זה דרך התקשורת ה "ממסדית" ולפעמים צריך להקים תנועה פוליטית ואולי לרוץ לכנסת. אלו דרכים לגטימיות להשיג הכרה ולהגיע לציבורים יותר רחבים מהקהילה שלנו. אני מקווה שאם אגיע פעם לסטימצקי לא יכתבו שאני "ממסדי" בגלל שהספר שלי מציג בחנות ספרים ממוסדת…

אפרופו ממסדיות, הציוץ של טלי גוטליב. זה לא קשור ישירות למה שנכתב בספר אבל נוגע בנושא סופר חשוב ואם הספר היה נכתב היום כל העניין של ימין ושמאל בהקשר של זכויות אזרח… זה דיון מעניין שראוי שנקיים אותו יש לי כמה תובנות חשובות לגבי זה וגם דעתך חשובה כמובן.

ר: מציוץ אחד קטן קשה לחוות דעה. גם גדי יברקן עשה קולות של מתנגד חיסונים ועכשיו הוא כבר לא בכנסת, גם אלי אבידר שהיה החבר הכי טוב בבלפור אמר שלא יתחסן ואז התחסן וגם הוא כבר לא שם, גם יפעת שאשא ביטון ניסתה להתנגד ואז רצחו לה יועץ והעמידו אותה בפריים עם שני בריונים במדים ומסיכות לוודא שהיא צמודה לטקסט שהכתיבו לה. לא הייתי מתלהב יותר מדי מציוץ אחד, והאמת, שלא כזה מעניין אותי פוליטיקה- זה להתעסק בספינים במקום במהות, ובעיני כרגע, לפחות מבחינת המאמר הזה, אני יותר בעניין של נוסטלגיה וסגירת פרק חשוב תוך הצפת התובנות מהתקופה ההיא.

א: תמיד חשבנו שהשמאל דואג לזכויות האזרח והימין "לזכויות המדינה". ראינו בקורונה שבכל העולם וגם פה השמאל מוביל את הגלובליזם ואת רמיסת הזכויות. יש פוטנציאל דווקא בימין למרות ביבי שהוא אולי גדול הגלובליסטים ובנפשו ממש לא ימני… אבל עם האחרים אפשר להידבר.

ר: אני לא בהכרח מסכים איתך, כי מבחינתי אין דבר כזה ימין ושמאל, הכל שם רק חול וחול שמושלך בעיני הציבור למען יצירת קונפליקטים, מלחמות, הפרד ומשול. אף שאני לא מסכים איתך, כפי שנאמר בעבר, אהרג על זכותך להביע את דעתך.

פתיחת הספר

ר: דבר ראשון רוצה להודות לך על התודה שכתבת לי בהקדמה של הספר. זה אכן מרגש ששמי מופיע שם ועוד במקום כל כך מכובד. כל כך התרגלתי בחיי ששוכחים אותי, או לא מפרגנים ומודים, שמה שהוא לכאורה מובן מאליו מאוד מרגש אותי. אז תודה על האזכור שלי.

בפרק האירועים המרכזיים של הקורונה, אתה מנסח את האירועים מנקודת המבט הממסדית של הנראטיב המרכזי- עליה במאומתים אז יש סגר (ללא התייחסות למניפולציות שנעשו כדי להעלות מאומתים כדי להצדיק סגר). החיסון הראשון שנועד "לצמצם תחלואה קשה"… הרי ברור לנו היום שהוא לא נועד לזה, ואם כבר, הוא נועד כדי להחמיר תחלואה, והמספרים גם מראים את זה. אז למה לשתף פעולה עם הניסוח ה"ממלכתי" השקרי, במיוחד אם אתה מציין שהספר הוא פנים קהילתי ומיועד בעיקר למי שמכיר ומבין את השקר?

א: זה כן היה חשוב לי לעשות סקירה כרונולוגית של האירועים לפני שהתחלנו בספר עצמו. אולי כשעושים סקירה היסטורית אז משתמשים גם בכמה מושגים שלהם… בכל מקרה עובדתית כל עלייה במאומתים הביאה לסגר וידוע לכל שיש כאן אלמנט של הונאה.

ר: באירועים המרכזיים לא ציינת את מלחמת מאי שבאה במהלך הקמת הממשלה. רגע לאחר הסרת מגבלות המרחק, צופפו את כולנו במקלטים ובחדרי מדרגות, כדי להצדיק עליה בתחלואה והחזרת התו הירוק שהגיע מאוחר יותר עם הקמת ממשלת השינוי ששבוע בלבד לאחר השבעתה החזירה את בדיקות הפי סי אר שהיו המנוע לכל ההונאה, (כפי שמוכח ללא צל של ספק במאמר המרתק והיסודי של עמית שדה "המלך הוא עירום") ולפתע היתה "עליה בתחלואה" מה שלכאורה הצדיק תו ירוק ו"בוסטר". לתחושתי האישית, בפרק הזה, חסרה הפרשנות המפוכחת של האירועים.

א: נקודת מבט מעניינת על מלחמת מאי. מודה שעד היום לא ראיתי קשר.

ר: זו פוליטיקה, הכל קשור.

ריאיונות

ר: בריאיון הפותח של הספר, עם יוספה ברק מתאריך 29.9.22, היא מסיימת במשפט:

יוספה:

אני רואה שינוי דרמטי בעולם. הרוח החופשית ניצחה ולעולם תנצח.

מה דעתך על זה? האם אכן יש שינוי דרמטי בעולם והרוח החופשית מנצחת? כמו כן, מדוע בחרת לפתוח את פרק הריאיונות עם יוספה דווקא?

א: הרוח החופשית ניצחה עד הסיבוב הבא עלינו לרעה. יש התעוררות בעולם. וההפגנות הנרחבות ואי הציות במקומות רבים בהחלט עזרו במאבק מול ההונאה. הראיונות נערכו בהתאם לסדר כרונולוגי של ביצוע הראיון כמו שעשיתי בספר בלפור. יוספה היתה הראיון השני שביצעתי והראשון שהתפרסם (נאלצתי לגנוז רבע מהראיונות עקב חוסר מקום).

ר: הריאיון עם זואי לסרי מעולה, והסיפור המשפטי שלה כמו גם הרצון שלה להשיג פסק דין תקדימי שאומר שחוק האפוטרופסות גובר על חוק חינוך חובה הוא סופר חשוב ונוגד לאג'נדה. לא הכרתי את הסיפור בכלל, ושמח שהתוודעתי אליו בזכות הספר. יכול לספר את הסיפור בקצרה, והאם ידוע לך מה קרה איתו מאז הריאיון שעשיתם לפני שנה?

א: מביא במלואו פוסט סיכום של זואי:

אני לא אמא-עבריינית יותר 😉
היום בוטל כתב האישום הפלילי נגדי. בשנה שעברה החלטתי להוציא את הבנות שלי, שירה ומאיה, לחינוך ביתי בגלל הטירלול שהיה בבתי הספר, שגרם להן סבל ועצב. ואז חוויתי על בשרי את קשיחות המערכת, ואת הצד החשוך שלה דווקא בשעת משבר. חינוך ביתי לא אושר לי מסיבות טכנוקרטיות, למרות שלכל המעורבים היה ברור שזה הדבר הנכון לעשות. כי זה מה שיטיב עם הילדות. אבל טובת הילד התגמדה מול התהליך הביורוקרטי…
הרגשתי שעברתי משפט מכשפות חשוך על ידי אנשי חינוך, שדווקא הם אמורים להיות נאורים, אכפתיים ורגישים יותר. אז למרות האינקוויזיציה החינוכית סטייל 2022, השארתי את הילדות בחינוך ביתי עד לסיום הטירלול, ובמקביל ניהלנו מאבק משפטי ביחד עם עו"ד אירית ינקוביץ המדהימה, ולוחמת אור אמיתית, על מנת לקדם את הרעיון הטבעי, שהילדים שייכים יותר להוריהם מאשר למדינה. לקראת הקיץ הבנות נרגעו מהטירוף שהן עברו במערכת החינוך, וביקשו לחזור ללימודים במסגרת כלשהי, אבל כזאת שנעימה להן. שתיהן בחרו איפה מתחשק להן ללמוד, ורשמתי אותן החל מספטמבר האחרון למסגרות החדשות.
אני מרגישה שכל ההחלטות היו נכונות לשעתן: נכון היה בזמנו להוציא אותן. וגם נכון להן כעת ללמוד בבתי הספר החדשים. שירה ומאיה פורחות שם, ואני מאושרת לראות אותן במקום הנכון בשבילן. מתחילת השנה, כשהן נרשמו למסגרות, העירייה ביקשה לבטל את התביעה. לא הסכמנו כי רצינו להשיג פסק דין משמעותי למען כל ההורים בישראל. במקביל הגשנו עתירה למחוזי במסגרת חוק חופש המידע כדי להראות אכיפה בררנית, וגם טענו לפגיעה בילדים במערכת החינוך בתקופת הקורונה. העמדנו את המערכת במבוכה גדולה לאור הנתונים. ויש לנו למעשה את כל הסיכויים לנצח את המשפט אילו הייתה כאן מערכת משפט הגונה. אבל הבנו שפשוט לא יתנו לנו את הניצחון הזה, וגם לא את פסק הדין המשמעותי שמגיע לנו… פשוט כי מערכות המדינה מגינות על עצמן. ולא, זאת לא הפתעה כמובן. מתחילת התהליך היינו מודעים שזה המצב, אבל הרגשנו שאנחנו רוצים לתת לזה הזדמנות להגיע למקום הכי רחוק שנוכל.
התביעה נתנה לנו במה, וגם שימשה בתור מעין מיצג המחשה כדי להראות עד כמה חוק לימוד חובה הוא לא משרת אותנו, ולא מתאים למציאות העכשווית. למרות הביטול כעת, אני מאמינה שהצלחנו להשפיע ולקדם את הנושא בעוד צעד. בתחושה שלנו הגיע הזמן לעצור עם המהלך. כי מפה נראה שיש סיכוי יותר גבוה לנזק… ולכן הוחלט לאפשר למדינה לפרוש ב"כבוד" מפוקפק. ללא הרשעה וללא זיכוי. פשוט על ידי משיכת כתב האישום. כך או אחרת אני ממשיכה לפעול בעניין של העלאת מודעות לעוול של חוק לימוד חובה. והסיפור הזה עוד ייצא לאור בתזמון יותר מתאים. רוצה לשתף גם שבזכות התביעה אני עוברת מסע אישי מרתק. הכרתי ים אנשים טובים, שחלקם הפכו לחברי נפש קרובים ויקרים. בזכות התביעה הצטרפתי לצוות מופלא של עיתון בראשית, עיתון עצמאי וחופשי למען זכויות אדם ושמחת חיים… אז הפרק הזה במסע שלנו הסתיים, וכבר התחלנו את החדש…  🙂

ר: בריאיון עם אור רוזן היא טוענת ש"כולנו, כל הערים שבחרו לחקור, הם סוג של כשלונות של המערכת הזאת". מהיכרותך עם הרבה אנשים מהמחאה, ה"ערים" למינהם, ומכל הריאיונות שביצעת, האם אתה מצליח למצוא איזה מכנה משותף לכל האנשים האלה? למה דווקא הם, אנחנו, התעוררנו והבנו מה קורה ובחרנו שלא להיכנע לכפייה? אם היית צריך לאפיין איכשהו את ה 5% האלה (כפי שהגדיר הפרופסור הבלגי מטיאס דסמט)- מה מאפיין אותנו? מה התכונות והמכנה המשותף לכולנו לדעתך?

א: יש כמה מאפיינים וקווים משותפים שראיתי במחאות ואחרי זה בקבוצות הווטסאפ והפייסבוק. קודם כל בעיקר אצל אלו שבאו מבלפור: אנשים שזכויות אדם וחופש הפרט הם מבחינתם הדבר הכי חשוב להם. הייתי קורא להם אנשי "כבוד האדם וחירותו". כמות ענקית של אנשים שכל ענייני הגוף והנפש נמצאים בליבת העשייה היומיומית שלהם והבינו מהר מאוד שמדובר במחלה רגילה שריפוי טבעי בתוספת לשהייה בשמש ובטבע היא התרופה הטובה ביותר. מורים ליוגה כמו ענת צחור ואורלי מלץ. מאמנים כמו אבישי מתיה ודני וידיסלבסקי. היו גם אנשים אינדיבידואלים שמתנגדים לשיטה ולממסד. אנשים עם אופי מרדני. אמנים (לא יותר מידי לצערי) ועוד הרבה אנשים טובים.

ר: בעיני התכונות המרכזיות שבולטות ושותפות לרבים ממי שראו את ההונאה כמו שהיא הן: רגישות גבוהה במיוחד, כפי שכתבת- מרדנות, או אנטי ממסדיות, באופן כללי אאוט סיידריות- אנשים שמתקשים למצוא עצמם במסגרות, או חשים חיצוניים גם למסגרות שבהם הם נמצאים. הססנים מטבעם, אנשים שנפגעו מהממסד וחשדנים בו. אנשים שלא צופים בחדשות או בערוצים הממסדיים באופן כללי. בסקאלה הקצת יותר קיצונית אפשר למצוא בעיני פרנויה, חשדנות, חשש מקדמה ומשינויים והתנגדות לשררה.

א: נכון בכל מה שכתבת. וגם אנשים ש "הולכים על הקצה". מכיר לפחות אחד כזה.

ר: בריאיון עם אסתי רוזן, שמי מוזכר שוב בהקשר של מורים שהתנועה שהיא הקימה "החופש לבחור" עזרה להם. אסתי עונה לך שהתנועה עזרה לכולם. לא כדי חס וחלילה להפחית מכבודה או לבטל את דבריה, רק להבהיר שאני לא שמעתי על התנועה הזו באותו זמן, ומי שכן עזרה לי, ולקבוצת מורים בוואטסאפ שהייתי חבר בה בייעוץ, בהדרכה ואף בייצוג בפועל היא עו"ד יעל הדני מעמותת המגן לחופש הפרט. אל אסתי התוודעתי מאוחר יותר כששיתפנו פעולה ביצירת סרטון ערכים מרגש של מורים שעבודתם נלקחה מהם המדברים על מה הם ערכים בעינם. שיתוף פעולה לא פשוט, אבל בסופו של דבר יצא סרטון מקסים בשם ויהי אור ששיתפתי בשמחה רבה בקבוצת הפייסבוק של המורים בביה"ס ממנו גורשתי. הם לא הגיבו לי על זה, לא היה להם מה לומר.

באחד הזומים האינסופיים עם עורכות הדין רתם בראון ואירית ינקוביץ שהיא מציינת, דווקא נכחתי. יצאתי ממנו רק יותר מבולבל ומוטרד, ולתחושתי היה נראה שהלוחמנות של אירית היא בעוכרינו. לא זוכר בדיוק את הדברים שנאמרו שם, רק את התחושה הכללית שהדרך שבה הן פועלות, והניסיון להקים ארגון מורים חליפי נועד לכשלון, כפי שאכן קרה. אם אני זוכר נכון, שיחת הזום הזו היתה יום לפני הריאיון שהיה לי אצל עודד בן עמי כשהוא עשה לי אמבוש עם רן ארז, יו"ר ארגון המורים. בזום דובר על עזיבת ארגון המורים בהמונינו (מה שלא קרה) אבל זה שימש אותי כדי להלחיץ את רן ארז ולגרום לו להזיע בשידור חי, זה היה קצת נחמד ומשעשע מבחינתי.

ההפגנות

ר: בריאיון המקסים עם יאנה רוזנברג וילדיה ששוחחו בעיקר על הקשיים והמגבלות הגעת לשאלה על ההפגנות וזאת תשובתה:

יאנה: ‏

‏וואו‏, ‏‏יחד עם השאלה הזאת קיבלתי חיוך על הפנים ‏והלב שלי התכווץ. ‏רק שם הייתי מרגישה בטוחה. רק איתכם ידעתי שיש תקווה, זה היה הדבר החיובי היחיד שהחזיק אותי. ‏הכרתי כל כך הרבה אנשים טובים ונשמות טהורות. ‏אני לא לבד! ‏יש לי אתכם, ‏אנחנו הניצחון!

אני אישית כל כך מתחבר לדבריה. בתקופה שבה כל אחד ואחת מאיתנו הרגישו כל כך לבד ביומיום, ההפגנות במוצ"ש היו אי של שפיות, של חיבור ושל אנשים שעובדים וצועדים יחד למען מטרה משותפת. אני אישית הרגשתי שם הכי בבית, הכי כיף והכי נעים. גם לך היה את הפער הזה בין היומיום למוצ"שים?

א: בתקופה ההיא של התו הירוק היה פער. אבל הוא לא היה בין היום יום לבין שבת. היו לנו חיי חברה עשירים במחאה. חגגנו יחד ימי הולדת. ישבנו במייקספלייס וניסו באמצע השבוע. מסיבות משותפות בחגים. אז היה פער בין חיי היומיום- עבודה ובית לבין חיי המחאה שהיו מתקיימים כמעט בכל ערב, לפחות מבחינתי.

ר: בריאיון עם תום ואנה הם מספרים על ההפגנה שארגנו אורן פסטרנק ודין בראון שהיתה בכיכר רבין- אבל היא לא היתה שם, אלא ליד הבית של לפיד בצפון תל אביב. בהקשר הזה מעניין אותי למה אתה בוחר לא לערוך את השיחות כלל ומשאיר אותן ממש כמו שהן, עם הסמול טוק של ההתחלה, עם אי דיוקים בטקסט וכדומה? לדעתך זה תורם לאותנטיות, או מה בדיוק?

א: הכל עובר עריכה ספרותית ולשונית ועריכה חיונית מהצד שלי. סמול טוק זה חלק חשוב בראיון שהוא חי ומבוצע בטייק אחד. הלוואי שהיו יותר.

ר: בריאיון עצמו דיברתם על רעננה, על האלימות המשטרתית, על המכתזית שהטיחה בהם זרנוק שהם עצרו באמצעות השלט שלהם, ועל התחושה שלהם שהיה שם ניתוב ממסדי כלשהו. חייב לומר שגם אני הרגשתי את זה. הגעתי להפגנה הראשונה ברעננה עם חבר, שזו לו היתה הפעם הראשונה שיצא להפגין. באיזשהו שלב הבנתי שכלאו אותנו. אני לא מיהרתי להתעמת עם שוטרים או לריב עם אף אחד, אבל תחושת הקלסטרופוביה הדהדה בין כולם.
בעיקר זכורות לי האנטנות הסלולריות הנמוכות על גגות בתי הקרקע, והרגיש לי שכולאים אותנו כדי לבשל אותנו בגלי מיקרו קטלניים. שמחתי שהחסימה נפרצה ויצאנו למשחקי החתול עכבר עם השוטרים ברחובות, סמטאות וחצרות רעננה הרדומה, תרתי משמע. כשהגענו לצומת הגדולה גילי התעקש שנשאר שם כאילו כדי להיכנס לעימות עם השוטרים ועם המכתזיות. לא הבנתי למה לא ממשיכים בתנועה, כאמור תנועה שווה חיים. ואכן זה מה שקרה, הגיעו המכתזיות, השוטרים עשו את עבודתם נאמנה והרביצו ודחפו והשפריצו מים. אני הבנתי שמשהו פה מסריח, וזה לא רק מי הבואש. אמרתי והצהרתי שאין לי שום כוונה לחזור לרעננה, היא לא משרתת את מטרותינו.
בשבוע לאחר מכן הייתי בהבימה, יחד עם רתם בראון ואולי כמאה אנשים שחשו כמונו. עשינו טיול נחמד ונעים ברוטשילד. היו לי שיחות עם בנצ'וק גולדנברג השוטר, שמשום מה תפס ממני סמכות כלשהי בהפגנה הזו, כאילו בכח ניסה לסמן אותי כמנהיג מחאה. כן, זה לא הרגיש הפגנה עוצמתית, אבל זו בהחלט היתה חוויה משמעותית ויעילה יותר ממה שחוויתי ברעננה. בגלל מיעוט האנשים, והאווירה הרגועה יותר, זה איפשר לנו לעשות יותר הסברה, לשוחח עם אנשים ברחוב, להסביר על מה אנחנו מוחים. בן גילה לי שהוא בגדול מסכים איתנו, ואין סיכוי שהוא יחסן את הילדים שלו (מקווה שהוא אכן עמד בזה). איך היתה התקופה הזו מבחינתך? איפה מצאת עצמך? ולאן התחברת יותר? ולמה?

א: אנחנו הבלפוריסטים לשעבר שהגענו לקמפיין הזה היינו חבורה די מגובשת גם בצעדות הבימה, אבל ימי רעננה והקשיים שעברנו שם היו המעבר מחברים לדרך ולדעה לחברי לב ונפש והייתי מסתכן ואומר גם למשפחה של ממש. אם השנה הזו היתה השנה המשמעותית בחיי, רעננה היתה השיא. איך נראה שבוע של רעננה? בשישי יושבים עד מאוחר במייקספלייס להשקה של קבוצת המבלים. בשבת הפגנה ברעננה. בשני סדנה אצל טליה גל עד. מסיבות חנוכה סילבסטר לפנתיאון, אירועי ימי הולדת. הכל קרה בתקופה הזו והתחושה שזה אנחנו כנגד כל העולם התחזקה מאוד ברעננה. תקרא מה שמריה כותבת על ימי רעננה. אני שותף לתחושות האלה. מה שכן: ברגע שהשוטרים נרגעו והפסיקו להתעמת איתנו היה קצת משעמם כי זה היה רק אנחנו ללא אינטראקציה עם קהל מקומי. ואיך אפשר לשכוח את הארוחות הנהדרות בחצות אחרי ההפגנות ב'עד העצם' ברחוב אחוזה. אני לא אשכח עד יומי האחרון את התקופה המרגשת הזו.

ר: מרגש. כשאתה כותב מהלב 🙏💛

אתה משוחח עם אסתי ודני והם מספרים לך על הלוגיסטיקה וקצת מאחורי הקלעים של השיירות ומאהל החירות. אני אישית, לצערי, לא יכולתי להיות חלק משמעותי מכל הדבר הזה, אבל עשיתי מה שיכולתי. צילמתי עם הטלפון, כשהקטן שלי חולה על האפניים מאחורי, את התארגנות השיירה שיצאה מרמת גן גבעתיים, שם גרתי בזמנו, וביום רביעי הגעתי למאהל בירושלים לצלם ולשוחח עם אנשים, מה שיצר את האייטם הכי נצפה במגזין באותו זמן. את הפינוי ראיתי דרך הלייב של עו"ד גל גור מהשטח ולבי נשבר. כמי שנכח שם, אתה מספר ממש בקצרה בשיחה עם אסתי ודני, אבל יכול להרחיב יותר? מה קרה שם? איך הרגשת? מה עשית?

א: אני אספר על החוויות האישיות מהשיירה והמאהל ואיך שאני ראיתי את הדברים.
קודם כל האחדות: האירוע הזה קרה בעצם אחרי סוג של ירידה בהפגנות ובמאבק. אנשים התפצלו בין הבימה לבין רעננה וגם הכמויות וההתלהבות היו בדעיכה. בהשראת שיירת החרות הקנדית הוכרז האירוע בירושלים והיתה שוב התלהבות והליכה לקראת משהו חיובי. השיירה התחילה בעצם יומיים קודם- בהפגנה בהבימה ובצעדה בתל אביב שבמהלכה פוזרו מאות פליירים על השיירה שקראו לציבור להשתתף בה. היתה חוויה מרגשת.
את יום השיירה התחלתי בשעה 06:00 בבוקר בקישוט הרכב שנעשה על ידי מריה. נסעתי לבירה עם מריה וקרן, צלמת המחאה. היה לנו רכב מקושט ושמח. התחלנו בסינמה סיטי תל אביב. שם פגשנו את רוב החברים המוכרים לנו ממחאה למען החופש. השלמנו את קישוט הרכבים. הצטלמנו למזכרת ויצאנו לדרך הארוכה. עצרנו פעמיים בדרך- בחולון ובלטרון ובכל פעם הצטרפו עוד ועוד רכבים. באיזור מחלף הראל זה כבר היה השיא. עצרנו בצד בשביל לצלם את האירוע. השתלטנו לחלוטין על כביש 1!!! אלפים של רכבים. בערך 20 דקות שכל מי שעבר בכביש היה שייך לשיירה. מפגן עוצמה משמעותי ביותר. בערך בשעה 14:00 נכנסנו לעיר. התנועה היתה איטית כצפוי. רציתי להחנות ולהגיע לכיוון הכנסת. מצאתי חנייה באזור הסינמה סיטי ושם פרקנו מהרכב והלכנו עם הציוד לכיוון הכנסת שם התחילו לאט לאט להקים אוהלים קטנים על המדשאה ליד ככר המנורה.

די מהר התארגנו לצאת לצעדת מחאה ויצאנו לכיוון גן סאקר. חסמנו את הכביש ליד הסינמה סיטי וממש הלכנו בין המכוניות והשמענו את המסרים שלנו. כשהערב ירד חזרנו למאהל. עדיין לא היתה התארגנות על אוכל אז קניתי לי ולעוד כמה אנשים ארוחת ערב מהקניון בסינמה סיטי. זו היתה הפעם האחרונה שהייתי צריך לקנות אוכל במאהל. שאר הפעמים כבר היו משולחן משותף שאנשים טובים דאגו למלא.

אנשים הדליקו מדורה וישבנו להתחמם. ישבנו ליד המדורה ושולחן האוכל הגדול. אוהד בן יצחק ומשפחתו, מריה, מיקי כץ, טל רגב, טליה ויינשטיין, לוטם ואורלי מלץ. אלו זכורים לי מהערב הראשון. הלילה ירד ומתארגנים לשינה. אני פחות איש של אוהלים אז ישנתי לבד ברכב. בסביבות השעה 03:00 מתחילה מהומה: פקחים מגיעים ומתחילים לפנות שלטים ולהתעמת עם החברים. אחרי חצי שעה הם נסוגים. קם בשעה 06:00 ועושה סיבוב במאהל. לאט לאט אנשים מתעוררים. יום שלישי 15.09. בוקר חדש מתחיל. אני נוסע עם מריה לשוק מחנה יהודה וחוזרים עם בורקסים ותותים עבור השולחן המשותף. כמה שעות של ישיבה עם החברים בשמש ליד השולחן הארוך. ללא פעילות מחאתית כלשהי. סוג של הפוגה והמתנה לבאות. ואחרי הצהריים עזבתי את המאהל וחזרתי הביתה.

היה מוזר להיות בבית ולעזוב את החברים, אבל הייתי חייב לעבוד ברביעי ובחמישי. בחמישי בבוקר הסעתי את מריה שנחה ערב בבית בחזרה למאהל ושמעתי בדרך עדכונים על כל מה שהולך שמה. זה נדמה לי היום שרותם חגגה יומולדת ואתה צילמת.

ר: זה היה ביום רביעי, שהייתי שם וצילמתי

א: חזרתי בשישי בצהריים. הפעם נסעתי לבד וחזרתי לביתי לבד קרוב לחצות. בערך 10 שעות הייתי שם. היתה חוויה מרגשת ומעצימה. מסיבת צהריים נהדרת בכיכר המנורה. ארוחת צהריים מהשולחן המשותף שהיה מפוצץ בדברים טעימים והשיא היה ארוחת ערב רבת משתתפים שמוזס ארגן לנו מהמטבח. אורי נחמן נשאה נאום מרגש. ממש בכתה מהמעמד הזה. ואחרי הארוחה וכמה שעות ליד המדורה עזבתי.

בשבת חזרתי עם רוני כ"ץ. ביקור ראשון ואחרון שלה במאהל. התכנון המקורי היה להיות שם כארבע שעות בין השעות 18:00 ו 22:00. לחזור איתה ועם מריה הביתה לאפטר ולחזור שוב בשני אחרי הצהריים לעוד שנת לילה. ישבנו עם החברים. ואז צילמתי את הקליפ המיתולוגי שגם יהיה בהרצאות שלי שכולם עומדים במעגל ושרים "אני ואתה נשנה את העולם".

ישבתי לאחר מכן על כסא ליד המנורה. היה לי קר וטיפה השתעממתי. בשעה 20:40 הלכתי לרוני ואמרתי לה שאני רוצה לשבת שעה באוטו ולשמוע קצת מוזיקה ולקראת עשר אגיע לאסוף אותן. הרכב שלי עמד מול המטבח. צעדתי לכיוונו וחשכו עיני. מאות שוטרים ופקחים עומדים לתדרוך על הכביש. הייתי הראשון שזיהה… רצתי מהרכב לכיכר המנורה וצעקתי שהולכים לפנות אותנו. אנשים לא כל כך ידעו מה לעשות עם המידע הזה. איך להתנגד…

הפינוי החל בשעה 21:00 והתמקד בהריסת אוהל המטבח הגדול והשמדת האוכל. טונות של אוכל נזרקו על הכביש בעיקר פירות וירקות. מראות קשים. היתה התנגדות וניצן ועוד אדם עוכבו. לאחר מכן המפנים התקדמו לכיוון כיכר המנורה. המטרה והפקודות נגעו בציוד. הם לא פינו אנשים. לא היה אכפת להם שנשאר שם חסרי אוהלים וציוד. הם הניחו, וכך אכן קרה, שבלי הציוד נתפנה לבד ומרצון. אנשים התעסקו בלהציל את הציוד האישי ושל החברים. אני העמסתי כמה שיכלתי על הרכב דברים של אנשים שלא היה להם רכב. ההתנגדות היחידה היתה של מריה בשלב של פינוי האוהלים. היא ודוד מישר חיבקו את האוהל ונדרשו הרבה שוטרים לפינוי. מריה בתגובה זרקה פיתה לאוויר שפגעה באחד השוטרים ובתגובה היא עוקבה. ישבה כ 30 דקות בניידת ורק בהתערבות של דני בטיטו הבלתי נלאה היא שוחררה על תנאי: שהיא לא תישאר בשטח "להתסיס" והיתה בעצם היחידה שחוייבה להתפנות. לקחתי אותה ואת רוני כ"ץ במהירות לרכב. ממש חנינו עם הגב לניידת בשביל לפנות אותה במהירות.

וכך תם פרק המאהל. תם ולא נשלם: היתה תוספת קטנה לסיפור הזה. סדי בן שטרית נעדר מהמאהל. ולאחר הפינוי- יצא למחאת יחידים מול הכנסת. הוא הביא אוהל קטן וישן שם בלילות. ביום רביעי בערב ארבעה ימים אחרי פינוי המאהל היינו שם שלושה: אני סדי ומריה. הוא ישן לבד באוהל. אנחנו שמרנו ברכב שלא יבואו להטריד אותו שוטרים ופקחים. בסביבות השעה שש בבוקר יצאנו משם אחרי לילה שקט. תם ונשלם.

ר: גם אני הגעתי יום אחד למחאת היחידים. פגשתי שם את סדי שבדיוק הלך, והיינו שישה מפגינים כל אחד מייצג קצה אחר של הקשת התרבותית חברתית הישראלית. שידרתי בלייב מהשטח לרדיו חופש וכמובן שגם העליתי פוסט בנושא עם תמונות של השישה.

התמונה הגדולה

ר: בריאיון המרתק עם ד"ר דניאל מישורי, שהיה לי גם הכבוד והעונג לארח את מאמרו המשותף עם דנה אבי יצחק "מסכת מסכות" במגזין, (מעבר לכך שנדהמתי לגלות שהבחור הצעיר והנמרץ הזה בן 57) הוא מספר על שיחה עם חבר קונספירטור בפברואר 20, בה החבר סיפר לו בפורטרוט ובדיוק רב על כל ההולך לבוא. הוא נמנע מלשתף מה החבר סיפר לו על העתיד שטרם הגיע והוכח כנכון כי הוא לא מעוניין לכתוב מה שאינו בטוח בו או שהדעת אינה סובלת. למה לדעתך הוא התכוון? לך יש השערות או ספקולציות לגבי מה שהולך להגיע ומובטח לנו?

א: אני לא אתייחס לדבריו של דניאל כי אין לי מושג. לגבי המחשבות על העתיד? הכל יקרה כמו שצפית במאמר המעולה על אג'נדה 21 אבל זה לא יהיה כמו בקורונה. ההבדל בין בישול של שלושה שבועות לבישול של 28 שנים עד שנגיע ל 2050 הוא עצום. הכל יקרה ורוב האנשים לא ירגישו כלום כי זה יקרה תוך כדי מהלך החיים. רק אנחנו נדע ונצעק וכרגיל יקראו לנו הזויים.

ר: במאמר שכתבתי במרץ 21, בשם שלושת הנראטיבים, אני מציג את שלושת הסיפורים- העטלף הממסדי, הוירוס המהונדס שהוא המיינסטרים של הקונספירטורים (שמאז חלון האוברטון זז עוד קצת והוא הפך למיינסטרים כללי) והשלישי שמדבר על קרינת אנטנות ה 5G, הריסוסים וניפוח המגפה ושאין דבר כזה וירוס בכלל. בריאיון עם יריב המר (שניתוחיו הסטטיסטיים אי אז ב 2020 היוו תפקיד משמעותי בתהליך ההתעוררות שלי) אתם מדברים על הנראטיב השני שמסביר את המגפה- הוירוס המהונדס שדלף במקרה או בכוונה מהמעבדה בווהאן. האם בימים אלה אתה עדיין מאמין ותומך בתיאוריה הזו, או שמא יש בך פתיחות לנראטיב השלישי, הקונספרטיבי במיוחד, שחלק מהותי ממנו הוא הטענה כי בכלל אין דבר כזה וירוס?

א: פחות מתעניין בזה. מבחינתי השורה התחתונה היא החשובה: לקחו שפעת סטנדרטית ועשו ממנו אירוע המוני בשביל לתרגל שליטה ומערכי חירום וכמובן לעשות הרבה כסף בשביל החברות והגופים הגדולים. העיקר שהיתה הונאה פחות איכפת לי מאיזה סוג.

ר: בריאיון עם רוני כ"ץ דילגת על השאלה שמבקשת ממנה להציג עצמה. אני למשל, אין לי מושג מי זאת וזה היה עוזר לי. אחת הבודדות מבין המרואיינים שאני אישית לא מכיר. אתה מגדיר אותה כאשת המחאה שהכי הערכת בשנתיים האלה ואף בוחר לסיים איתה את פרק הריאיונות. למה בעצם? מי היא ומה עשתה שזכתה להערכתך הרבה ולכבוד הזה?

א: יש לשאלה הזו תשובה אובייקטיבית ויש סובייקטיבית וכמובן שהן משתלבות ביחד. מהאספקט הראשון אני חושב שלרוני כ"ץ היתה תרומה חברתית חשובה. קודם כל בתקופה שרובנו היינו ספונים בבתים רוני תמיד עזרה לארגן "יציאות" למקומות המעטים בתל אביב שלא נדרש בהם תו ירוק. כל חגיגת יום הולדת, כל מסיבה טובה עברה דרכה. תמיד עזרה לארגן, תמיד היתה נוכחת. סוג של ציר מרכזי ויציב. חברה של כולם ואהודה על כולם וכמובן שגם בשורה הראשונה בכל הפגנה ובכל פעולה. כש'אפשר' קמה אז היא היתה מאוד פעילה בארגון בתפקיד אדמיניסטרטיבי חשוב ותרמה המון מזמנה היקר למען המטרה החשובה. זו התשובה האובייקטיבית. ומבחינה סובייקטיבית? ברוב ימי המחאה למרות מאמץ עצום מצדי ותרומה באמת חשובה למען הקהילה מעמדי החברתי לא היה מזהיר בלשון המעטה. היתה לי חצי שנה של חסד, של ימים טובים, של הרבה הזמנות לאירועים ויחס טוב שקיבלתי מכולם. לא הערכתי את זה מספיק בזמן אמת אבל הרבה מזה היה בזכותה, אפילו הרבה מאוד.
ואז הגיעה פרשת 'אפשר' והיו כמה ימים שהיתה לנו אי הבנה כלפי ההצטרפות לארגון. למרות הניסיון שלי להשתלב נשארתי בחוץ וזו היתה טעות קשה מצדי וכך גזרתי על עצמי נתק חברתי מאנשים טובים שצעדתי לצדם במחאה הזו. אכזבתי אנשים רבים וגם אכזבתי אותה. למדתי את הלקח. ומאז הקפדתי לתמוך בכל יוזמה שקמה בקהילה שלנו. תמכתי תמיכה בלתי מסויגת ב'אומץ' כנגד העליהום שעשו עליהם למרות שלא בחרתי לכנסת. תמכתי בענתי ובאריאל סמל כשהם הותקפו על רקע הסרט שהם יצרו שעורר מחלוקות. ולא שכחתי את תנועת 'אפשר'. היה לי מאוד חשוב ש'אפשר' תהיה נוכחת בספר בגלל הריבים והמחלוקות שהיו. אני עדיין אוהב מאוד את חברי התנועה (לשעבר) ורציתי לקיים ראיון שישפוך אור חיובי על הניסיון להקים את התנועה. כמובן שבחרתי ברוני שיקרה לליבי מאוד לספר את הסיפור הזה. ורציתי שזה יהיה הריאיון החותם. סוג של סגירת מעגל עם התנועה.

ר: אתה כותב חברי התנועה (לשעבר)- אתה מתכוון חברים לשעבר, או תנועה לשעבר? מה עלה בגורל התנועה? עדיין קיימת? פעילה? יוזמת משהו? באמת לא שמעתי עליה וממנה כבר הרבה זמן.

א: לגבי חברים- הם כרגע די לשעבר לצערי לפחות בעת הזו. כמובן שמקווה שדברים עוד ישתנו אבל אני ריאלי. התנועה היא גם די לשעבר וכרגע לא ממש פעילה. פספוס.

ר: בפרק המאמרים יש שלושה מאמרים שפורסמו בלבריאות, הראשון שלי על אג'נדה 21 והשני של דויד רונת ששואל את ה-שאלה, האם הקורונה היתה מגפה או הונאה והשלישי של ד"ר דניאל מורשת ודנה אבי יצחק בנוגע למסכת מסכות והדתיות שבמדעחדש. חוץ מזה יש טקסטים של קרן בק פוגל על הקורונה ומריה ורטנוב על ההפגנות. מה היו השיקולים שלך בבחירת הטקסטים ועריכתם בספר?

א: בפרק המאמרים רציתי טיפה להרחיב את היריעה. להתחיל מהדבר הכי גדול ומפורט שהוא אג'נדה 21 ואז זום אין לקורונה ועוד יותר זום אין למחאה נגד הקורונה. הקטעים של קרן נהדרים והומוריסטים והיה לי חשוב שיכנסו כי הם מאירים על תקופה שאנשינו די מתעלמים ממנה והיא התחלת המגפה. רובנו מתרכזים מטבע הדברים בחיסונים ובהדרת התו הירוק אז היה חשוב לי להכניס טקסט "אחר".

ר: הטקסטים של מריה מרתקים, והיא מתארת בפורטרוט את המחאות, ההפגנות, האלימות והמעצרים שהיא חוותה. במיוחד ליל 18 העצורים מתואר על ידה נפלא כחוויה קשה, אך מחברת ומחזקת מאוד. אני אישית (לא יודע האם לשמחתי או לצערי) הצלחתי להימנע מאלימות עם משטרה. אפילו ברעננה כשהייתי בקו ראשון למחסום פיזי של שוטרים, רק דיברתי אל השוטר שלידי והצלחתי להגיע אליו, כשאני דורש ממנו להביט בעיני, הוא היה מהראשונים שהרפה, מה שאיפשר מעבר וחור בחומה הבצורה, שהזרם השוטף של האנשים הצליח לעבור בו. שוטר אחר דחף אותי באלימות, כשישבן של סוס עובר מאוד קרוב לפני. שאלתיו ברוגע כמיטב יכולתי, למה הוא פועל באלימות? הוא הביט עלי מבולבל לרגע והמשיך בעבודת דחיפת האנשים האחרים, אבל אותי עזב, ובכך שוב מצאתי עצמי מעבר לקו המשטרה. מסיפורה של מריה, וזכור לי שגם אתה ציינת את זה, אתה היית אחד מ 18 העצורים אצל פרייס בחיפה. רוצה לשתף על זה ולספר את החוויה מנקודת המבט שלך?

א: מריה תיארה בצורה מעולה מה שקרה שמה. אני אצמצם לגבי זה וארחיב על שאר הפעולות שביצענו מול פרייס. הייתי בין האחרונים שעוקבו לחקירה. ראיתי שכולם נלקחים ורציתי להצטרף, אז נעמדתי על הכביש וסירבתי לזוז וכמובן נאמתי על זכותנו להיות שם, ואז הכניסו אותי לניידת עם מרב ובועז שהיו נפלאים ואחלה חברה. שעות בתוך ניידת. חקירה לא קצרה ואז שחרור. הגעה לבית בארבע בבוקר לפני יום עבודה. כיף. חחח. וכמובן מעקב ביום אחרי על המשפט והשחרור.

הפעם הראשונה שלי בחיפה היתה ב 21.04 ערב פסח שני. גם נחקרתי על ההפגנה הזו חצי שנה אחרי והתיק עדיין פתוח אז לא אוסיף על זה יותר מידי. רק אציין שהשכנים ניסו לתקוף את הדוברים ונראו מוטרפים לחלוטין. שמונה ימים אחרי ב 29.04 היו יותר אנשים. הפגנה מפוצלת כי היו מורחקים. אז בעצם היו לנו שתי הפגנות בכרטיס אחד ואחרי זה ישבנו בקפה נחמד בעיר התחתית. המשטרה הגיעה בסיום אבל לא הציקה יותר מידי.
ב 02.06 היינו בבינתחומי בהרצליה כששרון קיבלה תואר דוקטור של כבוד. היא קלטה אותנו בשלב מאוד מוקדם וכשהיא עלתה על הבמה כבר הקיפו אותנו מאבטחים וסמויים רבים, בעיקר את מריה. היא ניסתה להרים מגפון ומיד נעצרה באלימות קשה. ניסיתי לצלם ואז המאבטח של פרייס חנק אותי וסחב אותי חצי דרך החוצה ואחד ממאבטחי המכללה ליווה אותי בהמשך. המאבטח שלה היה אלים כלפי עוד נשים. רציתי שנגיש תלונה משותפת אבל הן לא רצו ולכן ויתרתי כי לא רציתי להיות לבד במערכה. מריה נלקחה למשטרת גלילות ובילינו כמה שעות בציפייה לשחרור. הפעם האחרונה שראיתי את פרייס הייתה ב 07.09 במשפט של יוספה ברק. גם המאבטח הידוע שלה היה שם וכל האירוע לא הפסיק להסתכל עלי במבט מאיים כי זכר אותי מרייכמן.

ר: בפרק הפוסטים, ישנם רק שלושה פוסטים. מרגיש לי קצת כמו טיפה בים. ברור שאי אפשר לשתף את כל הפוסטים המרגשים, החזקים, הנוקבים ומלאי המידע החשוב שרצו בשלוש השנים האחרונות בפידים שלנו, בתוך הבועה שפייסבוק יצרה לנו. אבל עדיין מרגיש לי שרק שלושה זה מעט מאוד. למה בחרת דווקא בשלושה האלה, ולמה לא בחרת להוסיף עוד?

א: הוספתי עוד כמה פוסטים, אבל פשוט לא היה לי מקום. הייתי צריך לצמצם מ 540 עמודים ל 280. כשמתחילים חייבים בערך פי שתיים חומרים כי אף פעם לא יודעים מי יחתום על הרליס ומי לא…

סיכום

ר: את פרק התמונות אתה מחלק לפי תקופות ומיקומים גיאוגרפיים ובכך גם מסכם את כל תקופת המחאה בצורה יפה. אתה מסכם בפעילויות התרבות של חברי הקהילה. אשתדל לא להתבאס עליך שלא ציינת גם את ההרצגה הקומית שלי "מתעורר על החיים", שחוץ מלימור בלס וקרן בק פוגל שהופיעו כבר בסגרים, היתה זו ההופעה הביתית הראשונה מסוגה. לא זכית להשתתף בה, ואולי בגלל זה היא לא כל כך במודעות שלך, אבל גם זה קרה. אפילו עשיתי עוד שתי הופעות שכאלה בחודש יוני כשהגעתי לביקור בארץ, האחת אצל מרים טל המדהימה, שזו ההופעה השניה בביתה, ושלא מעט בזכותה בכלל יכולתי לעשות הופעות אלו- היא רכשה עבורי מסך עליו הקרנתי את סרטוני הסאטירה שהיוו חלק משמעותי מההופעה. ההופעה השנייה היתה בירושלים ביורט של יעל שטיין במתחם החברתי, יריקה מכיכר פריז בה התרכזו הפגנות בלפור בזמנו. שתי ההופעות היו משמעותיות ומרגשות, כל אחת בדרכה.

אחד המכשולים הגדולים ביותר בהקשר הזה, וזה אני אומר גם כטיפ לך, בתור מי שמעוניין גם ליצור מופע ביתי שכזה, היה השיווק. רוב העבודה השיווקית היתה בפייסבוק, אך האלגוריתם שזיהה שאני מנסה לשווק מופע בידורי, ועוד בהקשר של התעוררות ונושאים לא חביבים על הפלטפורמה, הוריד לי את החשיפה לאפס. כל פוסט בהקשר הזה כמעט ולא נראה על ידי אנשים. באמצעות קבוצות וואצאפ שונות, וכמה אנשים יקרים בכל זאת הצלחתי להגיע לכמה אנשים, כך שהיו אצלי בממוצע כח"י אורחים בכל מופע שכזה, אבל עדיין יש לי תחושה שהייתי יכול להגיע להרבה יותר אנשים, ולחלוק את המידע והצחוק והחיבור אם לא היו עלי מגבלות חשיפה שונות.

ובכך אנחנו גם מגיעים לסיכום שלך. אז אתה מתכוון ליצור "מפגש עם סופר" שכזה ולחלוק מחוויותיך בכתיבת שני הספרים, על בלפור והמערכה למען החירות והחופש. איך אתה מתכנן לעשות את זה, איך זה ייראה ומתי זה יתחיל לקרות ואיפה? וכמובן, הספר עצמו, איך איפה וממתי יהיה אפשר להשיג אותו?

א: מתכנן כמה ערבי השקה קטנים של 20 אנשים כל אחד. אשתף שם את הקליפים שקרן גרדנר יצרה לפי הרעיונות שלי, אספר על החוויות שלי מההפגנות וכתיבת הספרים. וכמו כן בכל פעם תהיה הרצאה קצרה של אחד האורחים ומעגל שיח בסיום וכמובן יהיה אוכל צמחוני מעולה. את הספר כרגע אפשר יהיה להשיג בהרצאות בלבד.

ר: רק בהרצאות? אין כוונה לשים אותו בחנויות ספרים, שאנשים מחוץ לבועה שלנו גם ייחשפו אליהם?

א: כרגע רק בהרצאות. בהמשך בהתאם לביקוש זה יגיע לעוד מקומות.

ר: אנחנו נמצאים בימים אלה במה שמכונה חגי תשרי- תקופה של תחילת השנה היהודית, כפרה על עוונות, אירוח חברים ומשפחה. מה אתה מאחל לספר שלך בשנה החדשה, לעצמך? לחברי הקהילה? לעם ישראל? ולאוכלוסיית העולם בכלל?

א: אני מאחל לספר שייגע בכמה שיותר לבבות ונשמות. שיזכיר לאנשים מה שעברנו פה. לעצמי מאחל להצליח עם הספרים ובתחום העבודה. בתחום החברתי מאחל להכיר אנשים חדשים ומרתקים והעיקר לא לריב בשנה הזו עם אנשים אהובים מהקהילה. לקהילה מאחל שנה שקטה עמוסה בבילויים וכמה שפחות הפגנות וכמובן לא למריבות מיותרות ופיצולים. לעם ישראל שגשוג וכמה שפחות להיפגע מהזרוע הארוכה של השלטונות. לעולם מאחל שיפסיק "להתחמם", עם כל השאר נסתדר.

ר: איל זך היקר, רציתי רק להגיד לך המון תודה על הריאיון הזה, והזמן שהקדשת לו בינות לכל הלחץ והבלאגן שאתה בעיצומו לקראת הוצאת הספר. מקווה שהגב שלך כבר הרבה יותר טוב ובכלל שאתה מרגיש נפלא. מאחל לך המון הצלחה עם הוצאת הספר ומכירתו בהרצאות, שאני מקווה שתהיינה מלאות עד אפס מקום, ובינינו, אני מאוד מקווה שהמסמך החשוב הזה יגיע למחוזות רחוקים, ויפרוץ גם את בועת ה"קונספירטורים". אף שיש בו איכויות נוסטלגיות, ומתאים לנו כקהילה להתרפק על העבר ולהיזכר בתקופה המשוגעת והמופלאה הזו, יש לו חשיבות היסטורית, מידע רב וחשוב, ובעיקר שיתוף של מה שעבר עלינו, שלצערנו, רוב האנשים בארץ, כמו גם בעולם, בכלל לא מבינים ולא מודעים לו.

אני גאה להיות חלק, אפילו די משמעותי, מהספר הזה ולחלוק את הדפים עם האנשים היקרים, שבאמת התחושה היא שהם מעבר לקולגות, יותר כמו רעים בשדה הקרב…

"כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח..."

א: וואו איזה סיום….המון תודה!!!! ❤️