שכי כרמלי טכנאי מחשבים
27 ספטמבר ,2022

תזרום!

עלייתה והתנודדותה של תנועת ה"פלוקסוס" באמנות המודרנית

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

מי התחיל?

המונח "אמנות מודרנית" אמנם ממשיך לצרום לאוזניהם של רבים עד ימינו אנו, אולם שורשיה של תנועה נועזת ומרדנית זו בתולדות האמנות נעוצים כבר בשלהי המאה ה-19. אוסקר ויילד, סופר ומשורר אנגלי בן אותה מאה, היה מחלוציה של תנועה הקרויה "אמנות לשם אמנות"(בלטינית Ars Gratia Artis). תנועה זו חרטה על דגלה אסתטיציזם קיצוני, דהיינו גישה הרואה בביטוי הצורני(הצורה, המבנה) של האמנות ערך עליון- ובמיוחד כאשר מגולם בו היופי. "האמן יוצר יופי", הכריז אוסקר ויילד, באותו הלהט בו הכריז כי "האמנות כולה חסרת תועלת הינה". האמנות כבר אינה צריכה לסמל דבר מה כזה או אחר, אינה חייבת להיות דידקטית, אינה ראויה להטיף מוסר ובכלל- מי זה אשר הצהיר כי היא חייבת להיות מובנת? רוב הסממנים הללו, אם כי בלבוש אחר, נשתמרו למעשה עד היום בזרם האמנות המודרנית.

צילום מתוך ביצוע של היצירה "מוסיקת טפטוף" (Drip Music) של האמן האמריקאי ג’ורג’ ברכט. ביצירה זו נדרש המבצע לטפט מים מכלי קיבול נתון לתוך כלי קיבול אחר. (לקוח מתוך האתר Moma.org)

בתחילת המאה ה-20, חוגים אינטלקטואליים של אישי רוח ואמנים באירופה מתחו את אידיאולוגיית האסתטיציזם לקצה גבול היכולת שלה; האמנות, כעת יותר מאי פעם, לא רק שאינה מסמלת דבר מה מובן או בר משמעות, אלא שמטרתה גם לנתץ ולהרוס את המוסכמות והתבניות של האמנות הקלאסית. זוהי המטרה ששם לעצמו זרם באמנות המאה העשרים הקרוי "דאדאיזם"- והמונח כמוהו כזרם עצמו- חסר פשר(המילה Dada הומצאה על ידי חלוצי התנועה). הדאדאיסטים נדדו ברחבי אירופה וערכו קונצרטים ומופעים על בימות של תיאטרון נסייני, ושילבו בין מוסיקה, תאטרון, אמנות, ספרות ושירה במופעיהם. לעתים תכופות הם נהגו לשבור ולרסק אובייקטים(סמל להרס של האמנות הישנה), ואם תקראו מהשירה שלהם המילה "מוזר" תעלה בדמיונכם לא אחת ולא פעמיים. מרבית השירה הדאדאיסטית הורכבה מצלילים חסרי פשר, ממילים חדשות ובלתי "תקינות" בשפה המדוברת, וממאורעות ורשמים חסרי היגיון ורצף התפתחותי קוהרנטי. אין זה מפתיע כלל כי המופעים הללו זכו לתגובות עוינות במיוחד מצד הקהל. תנועת ה"דאדא" פתחה זרם חדש באמנות הקרוי "אוונגרד(Avant-Garde), מונח מצרפתית שפירושו "משמר החזית"- משמע, אמני האוונגרד נמצאו בחזיתה של האמנות המודרנית עם רעיונותיהם החדשניים.

לפלוקסוס אין שום לוקסוס

אי שם באמצעה של המאה העשרים, צמח לו בארצות הברית זרם נוסף, דומה לדאדאיזם אך גם שונה ממנו. ה"פלוקסוס"(Fluxus, מהלטינית- פירושו זרימה) היה זרם באמנות שזכה לשיא פריחתו בשנות השישים, ולדעיכה מהותית כעשור לאחר מכן, בשנות השבעים. למרות שהפופולריות שלו דעכה מהר, הזרם הותיר את חותמו על עולם תולדות האמנות, ומוזכר ברוב הספרים העוסקים באמנות מודרנית. אם כי, יש לציין, פופולריות מעולם לא עניינה את אמני האוונגרד, ויצירותיהם בוצעו בדרך כלל בקרב חוגים מצומצמים של שוחרי אמנות ניסיונית(מיותר לציין, רוב אנשי הקהל היו חלק מהתנועה בעצמם). בשונה מהדאדא, הפלוקסוס דגל בפשטות קיצונית של צורה ותוכן, במופעים קצרים ביותר(אורך הביצוע של יצירת פלוקסוס יחידה אינו עולה בדרך כלל על דקה או שתיים), בחדירה של חוויות יום-יומיות, כאלו אף בנאליות לחלוטין, לעולם האמנותי, ובמה שאנו מכנים היום אינטר-מדיה(Intermedia)- כלומר, במיזוג מכוון של סוגי אמנות שונים, שלכאורה אין ביניהם כל קשר ישיר(למשל, ציור ומחול, או מוסיקה ופיסול). אביא כדוגמא שתי יצירות פרי עטו המושחז של המלחין והאמן האמריקאי לה מונטה יאנג(1935-היום)

 

קומפוזיציה מס’ 5

 

שחרר פרפר(או כל כמות שהיא של פרפרים) בשטח המופע.

כאשר הקומפוזיציה מסתיימת, ודא כי הפרפר יכול להתעופף החוצה.

 

(יאנג ממשיך ומציין כי הקומפוזיציה יכולה להיות בכל אורך שהוא, אולם אם ברשות המבצע פרק זמן בלתי מוגבל, אזי ניתן לפתוח את הדלתות והחלונות בטרם הפרפר משוחרר, והיצירה מסתיימת כאשר הפרפר מתעופף החוצה).

 

יצירה לפסנתר מס’ 2

לדיוויד טיודור

 

רובם

היו חרגולים זקנים מאד

14 לנובמבר, 1960

 

שמתם לב, לבטח, כי היצירות הללו לא מכילות שום תווים, אלא הוראות ביצוע מילוליות בלבד. זוהי מרדנות טיפוסית של מלחיני האוונגרד מאותה התקופה, שסירבו להיכנע לתיווי מוסיקלי רגיל בכתיבת היצירות שלהם. למעשה, מלחינים מודרניים כגון ג’ון קייג’ שטבלו באוונגרד לעתים ויתרו כליל על תיווי מוסיקלי שגרתי, ובמקום תווים הכניסו צורות גראפיות ואף חומרי גלם לתוך הפרטיטורה המוסיקלית.  יאנג הכניס לתוך מרחב היצירה  השנייה שיר הייקו קצר שהוא כתב באותה התקופה. הוא ביקש לבחון כיצד המבצע, במקרה זה הפסנתרן, יכול לפרש את הטקסט באופן מוסיקלי. המבצע, כפי שכבר ניחשתם, זוכה לחירות גדולה במקרים כאלו, ואכן ברוב יצירות הפלוקסוס נדרש המבצע לפרש היבטים מסוימים של היצירה כפי רוחו, תוך אלתורים תכופים.

אכן, אין אלו יצירות שקל לעכל בתחילה. השאלה הראשונה העולה מתוך ההתבוננות בהם היא: “מה זה?” זה מוסיקה? תאטרון? אולי שניהם? או, כפי שמבקרי אמנות אניני טעם יטענו נחרצות- אף אחד מהם? מפגן גיחוך של אמנים עצלים וחסרי כישרון? ואולם, כמסתבר, יאנג לדבריו שלו עצמו לקח את האמנות שלו ברצינות והיה מסור לה. למעשה, היחידים שלא התייחסו לאמנות זו ברצינות היו מבקריה. יאנג מנסה לטשטש את הגבולות הקשיחים בין סוג אמנות אחד למשנהו, במטרה לשחרר את התודעה שלנו מתפיסות קבועות מראש של מהי אמנות ומהי אינה. הוא מנסה להרחיב את התפישה שלנו, כקהל, ומעודד אותנו לגלות פתיחות לעולם עשיר יותר(ומסקרן יותר) של אפשרויות אמנותיות, אותן האמנות הקלאסית מצמצמת במכוון במטרה ליצור אמנות "ראויה" מסוג אחד בלבד. יצירת הפלוקסוס תמיד הייתה מורכבת מ"תסריטים" המכילים הוראות פשוטות וקצרות, לעתים קרובות ביזריות וחסרות פשר גלוי, ללא כל הגדרה מראש של הסוג האמנותי המגולם ביצירה( חלק מהיצירות בנויות מהוראות ביצוע המכילות מילה אחת בלבד). לכן המונח "יצירה" זכה לשימוש בלתי פוסק בקרב אמני הפלוקסוס- ה"יצירה" הינה מונח אוניברסלי, וככזה גם חסר סממנים ספציפיים. ליצירת הפלוקסוס אין שמות כגון "קונצ’רטו" או "דרמה בשלוש מערכות". לתחום את יצירת הפלוקסוס לסוג מסוים של אמנות פירושו לצמצם את המרחב המבוקש שלה. הפלוקסוס כה צנוע באופיו, עד שהוא למעשה מרמז

צילום מתוך ביצוע של היצירה "יצירת שמיים"(Sky Piece) של האמנית יוקו אונו. במהלך היצירה מתבקשים שורה של מבצעים לכרוך בתחבושות נגני תזמורת עד  שהם אינם יכולים להמשיך לנגן בעזרת כלי הנגינה שלהם. (מתוך האתר Gettyimages)

כי כולנו יכולים להיות אמנים ולייצר אמנות באופן מיידי וללא כל ידע קודם וכישורים אקדמיים כאלו או אחרים. למרות שמעטים היום מכירים את התנועה, ומעטים יותר מבצעים מיצירותיה בתאטראות הפרינג’ והאוונגרד, הרי שחלק מחלוציה זכו לתהילה ופרסום מעבר לגבולותיה; יוקו אונו, למשל, האמנית היפנית ואשתו של ג’ון לנון מלהקת הביטלס, כתבה יצירות רבות בנוסח הפלוקסוס, חלקן היא ממשיכה לבצע גם כיום, על אף גילה המתקדם, בבימות קונצרטים וגלריות אמנות ברחבי העולם. היא אולי אמנית הפלוקסוס המוכרת היחידה כיום, וגם זה, לפחות חלקית, הודות לנישואיה לזמר האלמותי.

מה הלאה?

תנועה אמנותית כגון הפלוקסוס, לפי דעתי, על אף כי נשכחה מלב, רלוונטית היום יותר מאי פעם. בעולם בו על החירות האנושית, על כל היבטיה, מוטלים סימני שאלה גדולים בעקבות ההתמודדות מול מגיפה עולמית, והאמנות במיוחד זוכה למעמד נחות מכל וכל, הרי שרוח האידיאלים של הפלוקסוס ממשיכה לנשוב ביתר שאת בקרבנו- ומזמינה אותנו לבחון מחדש את היחס שלנו כלפי חוקים וכללים וכלפי רעיון החופש בכללותו. הפלוקסוס העלה על הנס את החירות האנושית ליצור כאוות נפשו של האמן, הרחק מהחוקים וההגבלות הנוקשים של האמנות הקלאסית, ביזארי ככל שיהיה התוצר הסופי. אני משוכנע כי עלינו לחתור לאותה רוח של חירות גם בשאר היבטי חיינו, במיוחד כאשר גורמים חיצוניים הסובבים אותנו מאיימים לקחת אותה מאיתנו בדרכים של כפייה או שטיפה מוחית.

 

"אני לא מבין מדוע אנשים פוחדים מרעיונות חדשים. אני פוחד מאלו הישנים.”

~ג’ון קייג’, מלחין אמריקאי(1912-1992)

 

מאת- מאט ב.י

הכותב הינו בעל תואר ראשון בספרות, שוחר מושבע של קולנוע, אמנות ומוסיקה. בעברו הרחוק יותר למד נגינה וקומפוזיציה בקונסרבטוריון המקומי

שתפו:

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

מעבר בין כתבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מודעה

מודעה

כתבות נוספות:

קטגוריות

הצטרפו אלינו

היו הראשונים לקבל את העדכונים הכי חמים

יכול לעניין אותך גם:

תרומה עם Paypal

PAYBOX

העברה בנקאית

רוני גאמר
בנק לאומי 10
סניף 857
חשבון: 4829580

IL810108570000004829580 :Iban

דילוג לתוכן