לא יודע אפילו למה אני כותב את זה עכשיו, אבל זה פשוט כבר מתחיל להיות כבד מנשוא. יותר מדי אש שאני חוטף לאחרונה, וויכוחים שרובם מכבדים, אבל חלקם מלאים בוז ומילים שלא יאה להעלות אותן על הכתב שלא לדבר על איחולים כאלו ואחרים.
אני לא יודע איך הגענו לשלב כזה בחברה שלנו שאנשים טובים הפכו להיות רעים רק כי פועלים אחרת ממה שהממשלה טוענת שנכון. אני גם לא ממש יודע איך הפכתי להיות אויב העם ואיך ילדיי הפכו להיות פצצות מתקתקות וסכנה לחיים, אבל כנראה שזו תקופה שהעולם צריך לעבור כדי להפוך להיות טוב יותר.
כשהתגייסתי לצבא וביליתי שנה וחצי מחיי בעומק לבנון, לא ישבתי במוצבים והתרעמתי על אלו שבוחרים שלא לעשות צבא או לקצר שירות או חשבתי שאני מסכן את חיי עבור אחרים שלא אכפת להם. עשיתי צבא ובחרתי בקרבי כי זה היה הדבר הנכון עבורי לעשות, בלי קשר למה אנשים מסביבי בחרו. כך גם לאורך כמעט 20 שנות מילואים.
איכשהו, לאחרונה, הבחירה שלי להטיל ספק, ויש לי את כל הסיבות שבעולם להביע חוסר אמון במערכת לאור ההתנהלות בשנה וחצי האחרונות, איכשהו- הטלת ספק הפכה למילה נרדפת לקונספירטור. אני, שמעולם לא התנגדתי לחיסונים הפכתי להיות "סרבן" ו"מתנגד" ו"רוצח". אני, שמעולם לא טענתי שאין מחלה אלא רק שהיא הרבה פחות מסוכנת לבני 60 ומטה- הפכתי להיות "מכחיש מחלה", שזה גם לא נכון וזה גם מונח שאני סולד ממנו ממש ושחושש שטבעו אותו לא בכדי, כי בעברית יש רק מילה אחת שמתחברת למילה "מכחיש" וכולנו יודעים מהי ואיזו קונוטציה היא מעוררת. אני, שיודע בכל נימי גופי, שילדיי לא זקוקים כלל לחיסון למחלה שלא מסוכנת להם ושיש יותר סיכון בקבלתו עבורם מאשר להמשיך בחייהם הבריאים כרגיל- אני מתוייג אוטומטית כסוציומט שחושב רק על עצמו, כשברור לכולם שהחיסון לא מונע הדבקה ושממילא רוב הילדים כבר כנראה נדבקו במחלה בלי שידענו כלל.
אתמול אריאל ניגשה אלי ואמרה לי שהיא לא רוצה לעשות בדיקה בכל בוקר בכניסה לביה"ס. שהיא לא רוצה שידקרו אותה בבדיקות שהיא לא צריכה ושקורונה בכלל לא מסוכנת לילדים. הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה לענות לה. היא כבר בת 11 ומבינה דבר או שניים, גם רואה חדשות מדי פעם. בערב שישי לקחתי אותם לסבא וסבתא וביקשתי קצת לשמור מרחק, אבל סבתא אמרה לה שהיא התחסנה בדיוק בשביל הרגע הזה שהיא תוכל לקבל ממנה חיבוק, אז היא לא מתכוונת לוותר עליו עכשיו רק כי אומרים שהחיסון לא יעבוד אם הנכדה שלה לא תתחסן גם כן. הסתכלתי על שני ההורים שלי, על כמה שמחו לפגוש את הנכדים שכבר הרבה זמן לא ראו אותם, ושמחתי והייתי עצוב בלב בו זמנית. חשבתי על מה קרה לנו, איך השתנינו כל כך שבשם השמירה על הבריאות הרגנו את הקרבה המשפחתית. שגם אחרי שכבר נמצא חיסון, שאמור להיות טוב, ממשיכים להפחיד אותנו שהנכדים יכולים להרוג את סבא ואת סבתא. איך מטרת החיסון הפכה להיות מניעת הדבקות במקום מניעת תחלואה קשה, גם בשם הפגיעה בגוף הקטן של ילדים שכלל לא זקוקים לו. ואיך גם כשרואים כשזה כבר פחות עובד אז דוחפים עוד ועוד, כי רק עם "הבוסטר" זה יעבוד. ואיך עוד מעט כולנו נצטרך לקבל בוסטר כזה כל 3 חודשים, כמו טסט לרכב, כזה שבלעדיו אהפוך להיות אזרח שצריך להוכיח בכל בוקר שהוא בריא, במקום, כמו פעם- להימנע ממגע עם אנשים רק כשהוא חולה.
יש בקרים שאני מתעורר וממש בא לי לצלול מתחת למים. שיהיה קצת שקט, כי עייפתי. ימים יגידו מה יהיה והלוואי שכולנו ניזכר כמה שיותר מהר מה באמת חשוב בחיים האלו, ולכן יש לי רק בקשה אחת ממי שקורא את זה: היו קשובים.
אל תנסו כל הזמן לשכנע למה השני טועה, אלא שאלו שאלות. כשבנט עולה בישיבת ממשלה ומסביר ש"הציבור שהמחלה הכי מסוכנת לו כרגע הם אלו שהתחסנו רק פעמיים כי הם חושבים שהם מוגנים והם בעצם לא ולכן כל כך חשוב לקבל את השלישי, ודווקא אלו שלא חוסנו כלל הם אלו שיודעים לשמור על עצמם יותר" (ציטוט אמיתי) תשאלו את עצמכם אז למה ממשיכים להפחיד כנגד היתר, ולמה ממשיכים עם ההוראה שמחוסנים לא צריכים להיכנס לבידוד גם לאחר שבאו במגע עם מאומת.
כשדני קושמרו עומד ליד שקף משורטט יפה במהדורת שישי שהיא גם מדורת השבט ובענק כתוב ש-"178 מתוך 179 הנפטרים בשבוע האחרון לא היו מחוסנים"- תגבירו את הווליום ותקשיבו לא רק לכותרת אלא גם למה שדני אומר ליד השקף, ותשמעו שהוא מצטט את המשפט אבל גם מוסיף ש"לא היו מחוסנים בכל שלושת החיסונים" או המושג החדש שהומצא כאן: "היו לא מחוסנים כראוי".
יש כאן נרטיב שמחזקים ומשמרים,
והמניפולציה בטקסטים חוטאת לאמת.
שכל אחד יבחר או תבחר את מה שרואה לנכון. לא כל דבר בשם הסולידריות החברתית מקודש, ולו רק בגלל שייתכן שמי שטבע את הקביעה שזה מה שיעזור- אולי, רק אולי, קצת טועה.
ושכל אחד ואחת יבחר או תבחר את מה שהאינטואיציה אומרת לו או לה. רק אתמול פורסם סקר ענק שהרוב המוחלט התחסן לא רק בשם הסולידריות אלא כדי "לגמור עם זה כבר" וכדי שיוכלו להיכנס למקומות, והאבסורד הוא שעוד מעט יתנו את הכניסה למקומות בחיסון שלישי, ואז רביעי.. יש פה לא מעט אנשים שלא יכולים להתחסן רפואית. או שעברו דברים לא נעימים בעקבות החיסון הראשון. או שמבינים שהזן החדש כנראה מתוחכם יותר ושאחריו יבואו עוד, ושואלים את עצמם "עד מתי?" ושקולטים שאולי יש פה מחלה שנצטרך ללמוד לחיות איתה ושפשוט מסוכנת בעיקר לאוכלוסייה הבוגרת וכמעט ולא מסוכנת לבני 60 ומטה, ויותר ויותר מבינים את זה ונמצאים בתוך דיסוננס כי אז אין הצדקה לכל מה שעשו עד עכשיו.
לפני כמה ימים חברה שלחה לי תגובה בפרטי על משהו שכתבתי וכתבה שלא עונה לי בפוסט כי היא לא רוצה שאנשים מהעבודה שלה יראו מה היא באמת חושבת למרות שהתחסנה, כי זה לא יעבור טוב. עניתי לה שזה הדבר הכי עצוב ששמעתי מזה הרבה זמן. היא הסכימה.
תהיו טובים אחד לשני, גם אם נראה לכם שהאחר טועה, היה לנו שיעור מעולה רק לא מזמן בנושא עם שרת התחבורה.
זה הכי חשוב.
כך גם אמשיך לחנך את ילדיי.
לירן שיק
אבא לאריאל ואיתמר, חולם, כותב, רוקד ושותה. עף על החיים ובעיקר על עצמו.
