25 אפריל ,2024

אנשים טובים באמצע הדרך

בתוך ים המומחים ואנשי הציבור המיושרים למסר המרכזי של ארגון הבריאות העולמי, היו כמה אנשים שהשמיעו קול אחר. שרון הורוביץ- צלמת ויוצרת, הציעה לאנשים הטובים שהשפיעו עליה ועזרו לה "לצלוח את הסופה", להצטלם אצלה ולהגיד כמה מילים. תודה רבה לכל אחד ואחת מהמשתתפותים בפרויקט המיוחד הזה, ולעוד כל כך הרבה אחרים שמקומם כאן, אבל זה לא אפשרי לתעד ולתפוס את כולם.

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

פרוייקט תיעוד מיוחד מאת שרון הורוביץ
של האנשים שהכי השפיעו עליה

לפני כשלוש שנים חזרתי מהרצאה. תוך כדי צעידה מתחנת הרכבת לעבר הבית הייתי עסוקה בהגיגים ובמחשבות עם עצמי, ולפתע ראיתי מישהו מתכופף. הוא הרים חילזון והניח אותו בצד הדרך היכן שיש אדמה ואין אנשים שימחצו אותו. בזה הרגע נדלקה אצלי נורה, וידעתי שהגיע הזמן לעשות משהו שחשבתי עליו והתבשלתי איתו לא מעט. בלבי הרגשתי שאני צריכה למצוא לי נקודות אור בתוך כל החושך של ההתנהלות של מה שקורה בעולם שלנו ובפרט בישראל (עוד לפני כל הסגרים וקורונה). רציתי לפגוש אנשים טובים בדרך הזו שאנחנו צועדים בה, אנשים שיראו לי שיש אור, שיש תקווה במקום הזה, ולא הכל זה כסף, אלימות, שטלתנות וכוחניות…

ואז היא הגיעה לה, התקופה הנוראית הזו. כל מה שחשבתי שלא חשבתי שיכול לקרות הפך להיות אפילו חזק, כואב ומפחיד יותר. ומשתק, משתק כל כך. לא חשבתי שהחלטות בסיסיות שאני מחליטה על גופי יהיו "מחוץ לחוק". לא חשבתי שלא נוכל לעבוד בגלל זה, לא חשבתי שידברו כלפינו כפי שדיברו, ושכולם ישתקו או יגידו שזו החלטה שלי ולכן זה המחיר.

לא חשבתי, לא האמנתי. ועכשיו אומרים לי: "אבל מה את שם? עבר מזמן התו הזה…" אז לא, לא באמת עבר התו. ויש דברים שנמצאים בלב, שיקח להם זמן… הרבה זמן. בנסיון הזה לראות טוב ראיתי ופגשתי אנשים שלא פחדו, שדיברו, שהציפו ושידעו להשתמש במילים הנפלאות שלהם. לגעת בַּאֶמֶת, ללא מחשבה על איך אני אראה, מה יגידו או איך יגיבו. הם בעיקר לא פחדו. בימים אלו אני פוגשת אותם, מחבקת אותם מצלמת אותם, ומוצאת את האנשים הטובים באמצע הדרך.
אנשים טובים. מאוד.

אפרת פניגזון

אשת שיווק, מומחית של ממש. לאחר סדנת המיתוג והשיווק שלה שהשתתפתי בה, עקבתי אחריה ברשתות החברתיות. התרשמתי שהיא מלאת בטחון ואמביציה. אהבתי את זה, מאוד. חשבתי לעצמי, שככה אני רוצה לגדל את הבת שלי (וגם קצת אותי). היא היתה כל מי שהיא, ולא התנצלה על זה, להפך. כשהתחילה הקורונה, רוחות רעות נשבו. ובתוך זה, אפרת בלטה כקול בהיר המאיר על חוסר ההיגיון והעיוורון המוחלט שהתפשט באותה התקופה. היא ידעה "לשווק" את האמת סביב מה שקורה כאן, ועשתה זאת כשהיא מסתכלת למציאות בעיניים ומעבירה את המסרים והמידע באופן ברור ומפקח.

בשעה שהכל היה מבולבל ומפחיד, כשהרוב המוחלט דיבר בקול אחיד, והיחיד המותר והמקובל, באקלים החברתי-פוליטי הקשה הזה, אפרת לא היססה להשמיע את קולה. היא גייסה את כישוריה וליבה להנכיח את האמת ואת עיוות המציאות כפי שנגלה באמצעי התקשורת שחלחלו לקהל הרחב. היא עשתה זאת לא רק ברשתות החברתיות, אלא גם בשטח עצמו. בנחישות ובעקביות היא דיברה את קול ההיגיון והטוּב שאבד בתקופה זו.

לכן, בחרתי באפרת לפתוח את הפרוייקט, שאיכשהו, לאחר ההרצאה הפכה לחוט המקשר בין האיש עם השבלול שנתקלתי בו לאחר ההרצאה שלה לפני הקורנה, לפרוייקט היום.

=========================================

** מה היתה הסיבה שבגללה השמעת קול, ומתי זה היה?

באפריל 2020, זמן פסח, ישבתי בבית בסגר, והתחלתי לחשוד שמשהו פה לא הגיוני. יותר מדי דברים לא התחברו לי, רמות הפחד המוגברות בהן צפיתי בטלוויזיה גרמו לי להתחיל לשאול שאלות. בתור אשת שיווק, אני יודעת שלכל העברת מסרים יש מטרה. החזרתיות, ההתעקשות על המסר האחיד בכל העולם, והדגש על היצירה הברורה של רגשות הפחד, גרמו לי לעשות הנדוס לאחור (reverse engineering) כדי להבין שמישהו מריץ פה קמפיין שיווקי רחב היקף. לימים התחוור לי עד כמה עצומים מימדיו, ועד כמה הוא מתוחכם ומתוכנן לפרטי פרטים.

ביולי 2020 עבר חוק הסמכויות בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל, חוק אנטי דמוקרטי שדורס את כל עקרונות הדמוקרטיה אותם הכרנו, את עיקרון שלושת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהם, תחת אמתלת ״מצב חירום״. זה הריח מסריח… וזה הוציא אותי לרחוב. התחלתי להפגין כל שבוע במסגרת מחאת בלפור, ואף התנדבתי לגייס אלפי משקיפים לקלפיות כדי לשמור על טוהר הבחירות, כשבתמימותי האמנתי שהסרת הקודקוד הסרוח מראש הפירמידה תעזור להשיב את הדמוקרטיה על כנה. כמה נאיביות לחשוב שהרקב הוא רק מלמעלה, בעוד הוא כבר חלחל ונוכח בכל כך הרבה שכבות.

לא רק שהתבדיתי במאי 2021, עם המלכת ממשלת ה״שינוי״, אלא גם חטפתי את הכאפה הגדולה ביותר כשגיליתי שאותם פעילי מחאה שהקדישו לילות כימים לצידי, נפלו בפח התעמולה וכיסו עיניהם מלראות שממשלת השינוי היא אותה גברת בשינוי אדרת. כמו בפוקר – אותה ממשלה קיקיונית לא רק שלא שינתה כלום, היא השוותה ואף העלתה. כל ההבטחות שהובטחו התבררו כשקרים, זכויות אזרח נזרקו לפח ומכונת התעמולה מחרחרת הפחד המשיכה לטחון את תודעת האזרחים עד דק.

ימים ספורים לאחר עליית ממשלת השינוי, כשכבר היה ברור ששום שינוי לא יהיה פה אלא שמדיניות האפליה והכפייה של התו הירוק ממשיכה במלוא הדרה, כבר התייצבתי שוב ברחובות לזעוק את זעקת הנפגעים מהמדיניות, ולהתחיל לשדר לעולם מה באמת קורה בישראל, בניגוד לנגינת כלי התקשורת החד צדדית, המתעלמת והמסיתה.

בוואקום שנוצר בגלל פשע התקשורת ועל אף הצנזורה, נשמע קולי לאורך כל השנה האחרונה, בערוצי המדיה החברתית שלי, שמגיעים היום לכ-55 אלף עוקבים גלובלית. עם תהודה שמגיעה ל-3 ו-4 מיליון חשיפות בחודש, אני מהדהדת אירועים מישראל החוצה ומהעולם לישראל, בעזרת טקסטים, תמונות, ראיונות, פודקסטים וסרטוני וידאו.

פיתחתי רשת קשרים עם פעילי מחאה מכל העולם וכמובן עם אנשי תקשורת אלטרנטיבית ואקטיביסטים בישראל שפועלים יחד כדי לחשוף את האמת המוסתרת מן הציבור. במאי 2022 השתתפתי בכנס Better Health שהתקיים בבאת׳, אנגליה, ונפגשתי פנים מול פנים עם אנשים רבים הפעילים למען חופש וזכויות אדם בעולם, כולל רופאים, מדענים, עורכי דין, אנשי תקשורת ואקטיביסטים. כנס זה סוקר אף הוא בטוויטר שלי והגיע לאנשים מכל העולם. מפגש זה היווה הזדמנות לחזק את רשת הקשרים שלנו עם פעילים בחו״ל.

** מה המחירים שאת משלמת על החשיפה ועל העמדות והדעות שלך?

בראש ובראשונה אני נאמנה לעצמי ולשליחות שלי, ולכן המחירים, עם כמה שהם קשים, שווים את זה. בשנתיים האחרונות התרחקתי חברתית ממעגלים מסוימים שלא היו מסוגלים לקבל או להכיל את המידע שהצגתי או את דעותיי ופרשנויותיי. בעולם המקצועי היה לא פשוט לעמוד כמיעוט מול ה״קונצנזוס״, למרות שלשמחתי גיליתי הכלה וקבלה שלי ושל עמדותיי. אנשים ניסו פה ושם לפגוע בי עם תלונות, הלשנות או שיימינג עלי, אך זה לא קל כשאני ספר פתוח, אין לי מה להסתיר, וכל המידע והדעות שלי חשופות ברשת לכולם לראות.

ויתרתי על הרבה מאוד אירועים ופעילויות אליהם הוזמנתי (מקצועי, משפחתי וחברתי) ודאגתי ליידע את המזמינים שאיני משתפת פעולה עם אפליית התו הירוק. מסעדות, תיאטראות, אומנים ועוד – ששיתפו פעולה עם אפלייה או הסתה – איבדו אותי כלקוחה עד היום וכנראה גם בעתיד. עוד מחיר שאני משלמת הוא כנראה הפגיעה בשמי הטוב. אנו חיים במציאות בה קלה היד על ההדק, ואנשים משמיצים ומסיתים נגד כל מי שלא מתיישר עם הקולות הבוקעים מהמרקע או מאותם ״מומחים״ המשפררים את קולות הממסד.

בתור מומחית לתחום ״המיתוג האישי״, אני מבינה היטב כיצד יוצרים מוניטין וכיצד ניתן לפגוע בו. מה שרוב האנשים לא קולטים, זה שמותג אמיתי מבוסס על ערכים ופונה לקהל מסוים, ומבחינתי אני מכבדת את עצמי, את חיי ואת הקהל שלי, בכך שנשארתי לאורך כל הדרך נאמנה לערכיי: שיתוף האמת, האותנטיות, והרצון להיטיב עם בני האדם ולהעצימם. כתוצאה מכך, קהל העוקבים שלי רק התהדק וצמח.

** איך הסביבה שלך מגיבה לזה?

הסביבה שלי נכון להיום היא לרוב סביבה תומכת ומפרגנת. אני מקבלת חיזוקים ואהבה מהארץ ומהעולם, כולל אנשים שמודים לי על ההשקעה והשמעת הקול גם עבורם, כשהם מעדיפים להישאר שקטים. אני מאוד מאמינה שתמיד, ובימים אלה במיוחד, יצירת סביבה מיטבית, עוטפת ושלווה היא קריטית לשמירה על בסיס יציב- החל ממקום המגורים, השכנים והקהילה, התזונה, השינה והאוורור בטבע.

** מה מפחיד אותך?

אין בי פחד. יש בי אמונה בעצמי, בטוב, באהבה, ובכך שמה שצריך לקרות קורה. פחד הוא רגש שהורגלנו אליו מילדות, ויש לנו מעט מאוד שליטה עליו. אנחנו פועלים על טייס אוטומטי ולא קולטים כמה תחומים בחיים שלנו מנוהלים תחת פחד. פחד מהמוות, פחד להיכשל, פחד ממה יגידו עלינו, פחד מהלא נודע, פחד מקושי, פחד מסכנות ומבריאות ועוד ועוד. תקופת הקורונה האיצה אצלי את ההתפתחות הנפשית והרוחנית, ואני מתרגלת באופן יומיומי עקרונות שמסייעים לי להרחיב את תודעתי ולהיות מודעת יותר לתכנות העמוק שאנחנו, בני האדם, נתונים בו. דוגמה טובה לתרגול כזה היא התבוננות. זהו תרגול יומיומי ולא תמיד הוא קל, אבל הוא ללא ספק מסייע לי להתגבר על הטייס האוטומטי, ולחיות את חיי ממקום של בחירה, קבלה ואהבה עצמית, וריבונות.

** איך את רואה את עצמך היום לעומת ההתחלה?

בעיקרון אני אדם של שינויים והתפתחויות, ושגרה ארוכה וקבועה מדי משעממת אותי. יחד עם זאת, השינוי שעברתי בשנתיים וחצי האחרונות הוא שינוי מאוד משמעותי, שהביא אותי לחידוד השליחות שלי בעולם, להבנה שהקול שלי משנה ועושה הבדל לי ולאחרים, לתפיסת העצמי שלי כישות של גוף נפש ונשמה העובדות ביחד, מה שמקרב אותי יותר אל עצמי, אל כוחות הבריאה, ופותח אותי יותר לעולם וליקום. אני עוברת תהליך התפתחות מרתק, לצד התבוננות בתהליך שעוברת האנושות ועובר העולם. אני מאמינה שאנחנו ברי מזל לחיות בתקופת חיים זו הנושאת עימה שינויים גדולים, ואיתם שיעורים רבים שהם הזדמנות ללמידה וצמיחה. לא מעט אני מוצאת עצמי ב״מוד פופקורן״, בו כל מה שבא לי זה לקחת פופקורן ביד, לשבת אחורה ולצפות במה שמתרחש ונפתח סביבנו ובתוכנו.

** איפה את מרגישה הכי בנוח היום ולמה?

הכי בנוח אני מרגישה היום עם בן הזוג שלי, איתו כל רגע של יחד הוא קסם, עם החברות הטובות שלי שהן עוגן ומקור של אושר וצחוק, בבית שלי עם בני איתן, בעבודה עם הצוות המעולה שלי, ובטבע – בין צמחים ירוקים, אוויר טוב, ים ואדמה. גם הגינה הקטנה שלי מספקת לי את פיסת הטבע שאני צריכה, בתוך העיר הגדולה.

ד״ר יואב יחזקאלי

מומחה ברפואה פנימית ובמינהל רפואי, רופא מחוזי ומנהל מחוז לשעבר בקופות חולים. היה סגן מנהל בי״ח, היום רופא משפחה פעיל ויועץ רפואי למכון מחקר. כשמה שמכונה "תקופת הקורונה" החלה, לקח לי זמן להבין מה קורה. להבנה הנבנית הצטרף הפחד אל מול ההכרה שנראה שאין כאן אף "מבוגר אחראי". אין מי ששומר עלינו- הציבור. ד"ר יואב יחזקאלי, הגיע מהמערכת עצמה, הוא הוכשר להיות נאמן לאינטרס הציבורי דרך הרפואה.

ד"ר יחזקאלי הוא (בין השאר) מרצה לניהול מצבי חירום, והיה ממקימי צוות הטיפול במגיפות (צט״ם). אפשר לומר ש"מגפה עולמית" עונה להגדרה ולכן הגיוני שהמדינה או קובעי המדיניות ישתמשו במיומנות ובהכשרה שלו. אבל, זה לא היה המצב. אינטרסים אחרים ניהלו את המדיניות- אינטרסים כלכליים, אינטרסים משטריים- המדיניות בחרה הלכה למעשה בהתנהלות שמפחידה, מאיימת, מסמנת והולכת נגד כל מה שבריא.

יואב יחזקאלי בחר להשמיע את קולו. קול שעבורי ועבור רבים היה משמעותי מאוד. הוא הציף בדף הפייסבוק שלו את המידע הבעייתי (בלשון המעטה) שהוצג בתקשורת, והוא גם אחד הרופאים שלקחו חלק התנדבותי בהקמת מועצת החירום הציבורית- (מח"צ) שבאה לתת מידע מקצועי ואמין בהעדר מקורות כאלו. מעבר להיותו רופא אנושי הוא גם לומד ומלמד מיינדפולנס, חמלה ובודהיזם, ונראה שלא רק את לימודי הרפואה הוא מיישם בפרקטיקה. בתשובותיו לשאלות שהצגתי לו, אני בטוחה שתמצאו תבונה, חמלה וראייה מפוכחת הנותנת תקווה.

====================================================================

** מה היתה הסיבה שבגללה השמעת קול, ומתי זה היה?

עסקתי שנים בקידום המוכנות הלאומית למגיפות. ראיתי בצער את התכניות שהכנו במשך שנים ניגפות בהתחלה כתוצאה מאיבוד עשתונות ופניקה ובהמשך משכרון של כוח ומאינטרסים. האסימון נפל לי שמשהו לקוי קשות בתגובה של הממשלות בארץ ובעולם למגיפה כשהגיעו לארץ הישראלים שהיו על סיפון האוניה ״דיאמונד פרינסס״ שאפילו לא היו חולים והוכנסו, בניגוד לכל הגיון, ולמצהלות ראשי מערכת הבריאות, למתקן הבידוד החדש והיקר בשיבא. בהערכת סיכונים ריאלית הקורונה היתה מלכתחילה מגיפה קלה-בינונית. בצד ההתגייסות שלי לטיפול בחולים כרופא וכיועץ קורונה לרופאי מכבי כתבתי כבר במאי 2020 ב״דה מרקר״ מאמר שכותרתו: "הקורונה- התרופה מזיקה יותר מהמחלה". כשחוויתי כאזרח וכרופא את האיוולת והעוולות שמערכת הבריאות והממשלה מחוללות לאנשים, הסגרים, סגירת בתי הספר, המסכות, כפיית החיסונים, לא יכולתי לעמוד מנגד וחשתי חובה מקצועית, מוסרית ואזרחית לומר את דעתי בלי מורא.

** מה המחירים שאתה משלם על החשיפה ועל העמדות והדעות שלך?

המחיר קיים: התנכרות מצד קולגות למקצוע, אלימות מילולית ברשתות של רופאים. הפסקתי להיות מוזמן להנחות ולהרצות בפורומים של רופאים. גם התקשורת הממוסדת הפנתה עורף, אבל הכי כואב זה השדה המקצועי והחברי. עם זאת אני מרגיש איך הקוהרנטיות שיש בהשקפת עולם, בכוונה להרבות טוב, באכפתיות לכאב האנושי וביכולת שיש בי להביא דברים אמיתיים לציבור המקצועי והכללי- משרה ביטחון, סיפוק, נחישות ורוגע.

** איך הסביבה שלך מגיבה לזה?

הקרובים לי הרוצים בטובתי חוששים מההשלכות של היציאה בפומבי נגד הזרם והם נותנים לי פרופורציות. מצד שני יש בסביבה חברים שהם גם קולגות שניתקו קשר. זה גורם לי צער, אבל יש בי חמלה למי ששטיפת המוח והפחד סחפו אותם. אני מקווה שעם הזמן כשהאמת תיחשף תהיה להם היכולת לחזור בהם. אני שואב כוח מהתגובה המפרגנת של אנשים שיש לי הערכה אליהם, ומאנשים טובים שהכרתי בזמנים האלה.

** מה מפחיד אותך?

הקלות שבה ממסד מסוגל, בשיטות תעמולה אגרסיביות, להשפיע על תודעה של אנשים ושל אנשי מקצוע, להסית איש באחיו ולעשות דה לגיטימציה לציבור שלם, כמו בתקופות האפלות בהיסטוריה. הקלות שבה מנהיגים ניצלו מצב של מצוקה כדי להגביל חירויות יסוד באופן דרקוני ושרירותי, בגיבוי של אנשי רפואה. מפחיד אותי שאנשים לא מרגישים אמפתיה לאחר ושאין הבנה שחירות היא חירות אחת: של להט״ב כמו של ערבי כמו של מי שבחרה לא להתחoן. מפחיד אותי איך האתיקה הרפואית שאנו מחויבים לה היתה למרמס על ידי הממסד הרפואי עצמו, ואיך המדע והרפואה הפכו קרדום לחפור בו עבור שרלטנים שהסבו וממשיכים לגרום הרס עצום. מפחיד אותי שהנרטיב השגוי והשקרי של ״מגיפת קץ האנושות״ וה״חיסון כתרופת הפלא״ יכה שורש, כי אז אנו נידונים לחזור על מצעד האיוולת גם במשבר הבא. גם הפחד עצמו מפחיד אותי, כי זה הכוח המניע החזק ביותר בהתנהגות האנושית, בעיקר בעיתות משבר. אבל כשישנה היכולת לעבור דרכו, אפשר להתמיר אותו לאהבה. זו התקווה שלי.

** איך אתה רואה את עצמך היום לעומת ההתחלה?

כאיש מערכת עברתי תהליך של התפכחות בנוגע לכוחות הלא טובים המניעים בעלי תפקידים, ובנוגע לטיב היחסים בין השלטון לציבור. כאדם שבחר בעיסוק שהחמלה בבסיסו ושמחובר לדרך מצפונית ורוחנית אני מרגיש היום שלם יותר מאי פעם. יש בי סיפוק על הערך שיכולתי להביא לאנשים בשנים העצובות הללו, להשרות ביטחון באנשים במצוקה ולהגביר הגיון בעת שיגעון.

** איפה אתה מרגיש הכי בנוח היום ולמה?

אני מרגיש מאד בנוח היכן שאני נמצא עכשיו ברגע הזה. עם משפחה חמה ואוהבת, עם חברים ותיקים ונאמנים, וחברים טובים חדשים לדרך. מבחינה מקצועית כרופא עם המטופלים והריפוי שיש ביכולתי להביא לאדם גם אם לא תמיד ניתן למגר את מחלתו. לתרגל וללמד מיינדפולנס וחמלה לאנשים ולקולגות שלי, ובכלל זה אלה שמתנכרים לי, ולאפשר להם להיתרם מפירותיהם. אני מעורב במיזמים שתכליתם למנוע ולטפל בשחיקה הקשה של רופאות.ים וזה גורם לי סיפוק רב. לעבוד עם חוקרים בעלי יושרה שגם אם תוצאות המחקר אינן מאשרות את השערת המחקר הם יפרסמו אותו. יש בי אמון שדרך שהיא ראויה ומיטיבה עשויה לחולל את השינוי הבלתי נמנע בחברה האנושית, ואמשיך לצעוד בה.

אושרת קוטלר

עיתונאית וסופרת. זה לא פשוט ללכת נגד הזרם, הפוך מהסביבה. זה עוד יותר לא פשוט לעשות את זה באופן פומבי ובטח כשיש לך פרופיל תקשורתי גבוה. אושרת העזה. רובנו הכרנו את אושרת אי אז מהגשת המגזין בחדשות ערוץ 13, מרכז המיינסטרים. והיום, היא כוח חיזוק משמעותי בתקופה בה רבים כל כך מאיתנו, לא רק נפלטו מהמיינסטרים אלא אף חשו כמותקפים על ידו וכל זאת בשל העלאת ספק בנרטיב השולט או בחירה רפואית שונה. לדעתי כדי להעז באופן הזה, חייבים להיות מונעים לא "ממה יגידו עליי" כי אם מ"מה הדבר הנכון לעשות" וזאת, אני מאמינה, מתוך מודעות ערה למחיר.

בתוך תקופה בה היתה אמת אחת ויחידה שהיא לגיטימית וכל מי שהלך או העז לאתגר אותה הודר, הותקף או תוייג, נראה כי עבור אושרת "הדבר הנכון" היה להשמיע קול ברור, להשתמש בכישרון ובנראות שלה לדברר ולהציף את הנרטיב "האחר". אבל לא רק זה, אושרת גם הפכה עצמה לשחקנית חיזוק למיזמים שונים; כך היא בחרה לסייע לעיתון "בראשית" עם הקמתו, כמו גם לעזור למפלגת "אומץ" לפרוץ לתודעה הציבורית.

לאחר שנפגשנו לצורך הצילום לפרוייקט, שעבורי הוא גם דרך התמודדות, התחלתי לקרוא את הספר שלה "סיפור שמתחיל בדמעות", דרך הספר אני לומדת עוד יותר על המוטיבציה של אושרת להשמיע קול. לפעול. אני קוראת את המילים בספר, ומוצאת שהן עוזרות לי לעבד את התקופה ולהתמודד עם הסביבה. זה אולי ישמע מוזר, אבל אצל מי מאיתנו שהרגישו שמשהו כאן "לא בסדר" והתחילו להבין מה כנראה קורה נלוותה גם חויית 'לבד' וחוסר מובנות. כל זה יצר, לפחות אצלי, תפיסת מציאות מעורערת, לפעמים גם פקפקתי בעצמי, בשיקול הדעת שלי- אולי אני מגזימה? טועה? איך יכול להיות שמה שקורה אכן קורה? אולי זו פיקציה? לא עזר כמובן שתוייגנו כ"הזויים" במקרה הטוב.

ובתוך כל זה הגיעה אושרת, שהיתה עבור רבים מאיתנו "פנים מוכרות" ובחרה לשים עצמה בחזית, ולהשמיע קול ברור, בוטח, שעזר קצת "לסדר" ולתקף את הנרטיב "האחר". וזה היה מאוד משמעותי ומחזק וגם מנרמל. נירמל במידה לא מועטה את מה שנחשב אז, אולי מעט פחות היום, לכל כך "הזוי". בעודי כותבת את ההקדמה, אני מרגישה את הלב גדל מהוכרת תודה, לא רק לעשייה המרשימה, אלא אפילו יותר על האיכפתיות. מרגישים שאיכפת לה.

תודה אושרת, שהעזת, שלא פחדת, שהשמעת קול, שלא התקפלת גם כשניסו לזלזל ולהקטין. תודה שלא התפשרת על פחות מהאמת, ולא משנה איך היא 'נתפסת'. ושוב אדגיש, תודה לא רק על העשיה והכשרון, אלא אפילו יותר מכך, תודה שאיכפת לך.

====================================================================

** מה היתה הסיבה שבגללה השמעת קול, ומתי זה היה?

מאז ומעולם השמעתי את קולי, זוהי עיתונות. לא רק דיווח או פרשנות אלא גם הבעת עמדה. בוודאי כשזה נוגע לעוולות או קלקולים מוסריים מהסוג שראינו בשנות הקורונה, אבל לא רק שם. מרבית האנשים אינם מודעים לעובדה שלעיתונאים יש תפקיד חברתי חשוב, לא רק כספקי מידע אמין. זוהי כמובן חובתם הראשונה. אלא גם כאנשים שמשמשים מצפן חברתי. אנשים שמחוייבים לעמדה מוסרית או אג'נדה ברורה. זה לא הופך אותם ללא אובייקטיבים. זה חלק מהמקצוע. חשוב כמובן לא לערבב בין עמדה אישית לעובדות.

** מה המחירים שאת משלמת על החשיפה ועל העמדות והדעות שלך?

המחירים יקרים מאוד. רק לפני שלוש שנים נאלצתי להסתובב עם שומרי ראש בגלל חשש ממשי לחיי. ההתנכלות הפוליטית לעיתונאים דעתניים הפכה להיות מסוכנת ממש. בעידן הקורונה תייג אותי הממסד ולצערי גם חלק מהקולגות שלי כמפיצת פייק ניוז. הפכו אותי הזויה, ואני עוברת לא אחת שיימינג פומבי כשאני מעיזה לפרסם חומרים בדוקים, שאיש לא רוצה שהציבור יידע מהם. חצי שנה לתוך הניסוי השערוריתי של פייזר פירסמה קופת חולים מכבי מחקר ענק שמצא שסיכוייהם של מחוסנים לחלות שוב בקורונה גבוה פי 13 מאנשים שלא התחסנו. אחרי ששוחחתי אישית עם מנהלת המחקר ודובר קופת חולים מכבי, פירסמתי את הנתונים וקראתי לממשלה לעצור את הניסוי כדי להבין אם זה נכון.

בשעתו, ספטמבר 2021 תייג אותי משרד הבריאות כמפיצת פייק ניוז, פייסבוק הורידו את הפוסט ואת נתוני המחקר. דה מרקר, שלעורך הראשי שלו איתן אבריאל לא אסלח לעולם, פרסם נגדי מאמר שיטנה של ממש בהאשימו אותי בהפצת שקרים. המחקר שפורסם אז באתר החדשות של העיתון המדעי החשוב בעולם Science, עבר לפני כעשרה חודשים ביקורת עמיתים והוא עובדה מוגמרת ותקפה נכון להיום. אבל עדיין, איש לא פרסם זאת. כמובן שאיש לא התנצל. בתחילה נפגעתי עד עמקי נשמתי. זה היה גרוע יותר מאיומי המוות, כי הטילו ספק במקצועיות שלי. אבל אחרי שהבנתי שבודקי העובדות של פייסבוק הכריזו על העורך של BMJ אחד הירחונים המדעיים המובילים בעולם כמפיץ פייק והסירו מאמר שלו מהרשת. הבנתי שאני לא לבד. זה חלק מהשיטה להשתיק כל ביקורת על ענקי הפארמה.

** איך הסביבה שלך מגיבה לזה?

הסביבה הקרובה שלי שילמה לאורך השנים מחיר יקר מאוד על הדעתנות שלי. בנותיי, בני הזוג שלי. כולם היו בעין הסערה. אחת הסיבות העיקריות לעזיבתי את התקשורת היתה הנזק הגדול שהסבתי לבנותיי ולבני משפחתי. הצער, הדאגה והשיימינג שעברתי. הפחד שלהן שאימא תפגע. התקיפות המילוליות והפיזיות שעברנו ברחוב, כל אלה פגעו בהן מאוד. היום אני משתדלת למעט מאוד בהתבטאויות פומביות. אני נשבעת להן כל פעם מחדש שזהו. בקרוב אפסיק ללכת נגד כולם ולהאמין שבכך אני מצילה את העולם. ברור לי שאני לא. אבל בה בעת אני מודה שזה חזק ממני. פשע הקורונה למשל מוציא אותי מדעתי. קשה לי מאוד לשתוק נוכח התרמית המסוכנת הזאת. בעיקר משם שרבים כל כך שילמו ועדיין משלמים על כך בבריאותם.

** מה מפחיד אותך?

אני מפחדת מאדישות הציבור. מהיאוש העמוק שאני מזהה סביבי. בעיקר בישראל. הכוח לשנות נמצא בידיהם של ההמונים. שום דבר אינו גזירת גורל. ואני אומרת זאת כאדם מאמין. הכל בידי שמיים, אבל הבחירה כיצד לפעול נמצאת בידינו. אומרים על הישראלים שהם ציבור לא ממושמע. אבל זה לא נכון. כשזה מגיע לתסביך המוות שלנו, לפוסט הטראומה הלאומית מפני השמדה, אנחנו צייתנים להפליא. וכך אפשר להמשיך לשלוט בנו לנצח. דרך פריטה על מיתרי הפחד. זה הכי מפחיד אותי. שלא נדע להפסיק לפחד ולהתבונן במציאות המורכבת סביבנו באומץ ומתוך אמונה בכוחנו לשנות.

** איך את רואה את עצמך היום לעומת ההתחלה?

השינוי הגדול ביותר שעברתי הוא אובדן האמון בממסד. אני בת לניצול שואה, אדם שנלחם בכל מלחמות ישראל מאז 48 כולל יום הכיפורים. היה אזרח שומר חוק, וציוני נלהב. ליכודניק בנשמה אגב. אדם שהאמין וגידל אותי להאמין כמוהו, שאנחנו חייבים לעשות הכל למען המדינה. אבל אז כשמצאתי את עצמי בשנת 2019 מסתובבת עם שומרי ראש מחשש לחיי בעקבות מסע הסתה מתוזמר, בחסות ראש ממשלת ישראל דאז נתניהו, ושר הבטחון שלה באותם ימים, נפתלי בנט, משהו פקע בי.

ראיתי בעיתונות שליחות, דרך לתקן את החברה שבה אני חיה. הקדשתי לכך את חיי. ובסוף אני, שגדלתי להאמין שמדינת ישראל היא מקום המפלט הבטוח ביותר ליהודים, חייבת להסתובב עם שומרי ראש בגלל איומים על חיי ועל חיי בנותי? ואז הגיעה הקורונה. כבר הייתי בחוץ, אפילו התחלפה ממשלה. הייתי ברחובות לא מעט כדי להלחם על השינוי הזה, הפעם כאדם פרטי. ואז קיבלתי בתמורה הסתה חדשה מטעם ממשלת השינוי! הפכתי יחד עם קבוצה שלמה של אנשים לאוייבת העם , למפיצת מחלות, לסכנה מהלכת.

ממשלת השינוי שלה הצבעתי, מנעה ממני לראות את אבי כשהיה על ערש דווי. כן, יאיר לפיד, מיכאלי והורביץ, ההומניסטים הגדולים, עמדו מנגד כשהממשלה שלהם הסיתה נגד ציבור שלם ומיררה את חייו בשם מגפה שהם עצמם ידעו טוב מאוד שאינה מגיפת סוף האנושות. אני הייתי בתוך המיליונים שכל חטאם היה שסרבו "להתחסן״ שסרבו שהמדינה תכפה עליהם טיפול ניסיוני. ממשלת ישראל שהבטיחה לי ש״החיסון״ בטוח, שיקרה לי ופגעה בבריאותי כאשר לא הותירה לי ברירה אלא ״להתחסן״. כמוני יש עוד אלפים רבים אם לא רבבות שבריאותם נפגעה. וכל זה בלי לדבר עדיין על המתים. ואז הבנתי שהופקרתי, שהופקרנו כולנו.

מדינת ישראל, ולא משנה מי עומד בראשה, הפקירה את אזרחיה. אני שמחה שאבי לא בין החיים כדי לראות מה נותר מהמדינה שלמענה נלחם. ולמרות כל זאת, בשנים האחרונות גיליתי מחדש את האנשים המופלאים שחיים בארץ הזאת. ובראשם אנשי מחאת הקורונה. מימין ומשמאל, חילונים ודתיים, ערבים ויהודים, מכל השבטים והמינים. אנשים אמיצים שהעיזו ללכת נגד הזרם וניצחו. גיליתי חברים חדשים שלא יניחו לאף ממשלה לחזור ולהעביר אותנו את הסיוט שעברנו כולנו בשלוש השנים האחרונות.
הם תקוותי לעתיד שפוי יותר לכולנו.
ולהם נתונה הערכתי העמוקה.

אלעד שמואלי

קריקטוריסט. אומרים שתמונה שווה אלף מילים. אז אפילו כצלמת, אני אומרת שקריקטורה שווה מיליון מילים. לפעמים, המציאות היא כל כך בלתי נתפסת, נחווית כהזויה ממש, ונדמה שמילים לא יכולות להסביר או להעביר את המורכבות הרבה, את הכמעט לא יאומן. ופה אלעד נכנס לתמונה, או בעצם לקריקטורה. נחשפתי לעבודותיו בשנים האחרונות. הקריקטורות שלו עוסקות לרוב, בכוחות הפועלים מאחורי מה שאנו רואים בחדשות, מאחורי הפוליטיקאים, בהנגשת התמונה הרחבה יותר. לספר שהוציא לאור ומאגד רבות מהקריקטורות שלו, הוא נתן את הכותרת "GAMES OF NWO" (משחקי הסדר העולמי החדש).

ביצירתיות ובתחכום רב, הוא הצליח ליצור עם היד המדהימה שלו קריקטורות גאוניות בפשטותם ובאותה נשימה במורכבותם. בכל קריקטורה, מקבלים כל כך הרבה מידע על הכוחות הפועלים ויחסי הגומלין ביניהם. כשנחשפתי לראשונה לעבודה שלו, אני זוכרת שתהיתי, איך הוא עושה את זה? איך הוא מצליח לחשוב על הרעיונות הללו? ואז להוציא אותם לפועל בצורה כל כך בהירה?

התחלתי לשחק עם המחשבות של עצמי, תוהה אם היו לי את הכישורים לצייר, איזו סצנה או תמונה הייתי מציירת. נו, פחות הצלחתי. המשכתי להתפעם מאיך שהוא ייצר "סיפור" שלם בתמונה אחת, פשוטה. שמחתי לראות, כי הקריקטורות שלו זכו לחשיפה והכרה בעולם, ובצדק. הקריקטורות שיצר אלעד, הצליחו לזקק באופן מפעים, מצב מורכב לתמונה פשוטה. כשכתבתי לו, היה לי חשוב להביע תודה, תודה שהוא לוקח את הכשרון שלו להנגשת המצב באופן כל כך יצירתי. לצורך הצילום נפגשנו וגיליתי שלא רק הקריקטורות שלו נפלאות, אלא שהוא גם אדם מקסים ונעים.

אז הנה אלעד, הפעם בתמונה, ולא רק.

===========================================

** מה היתה הסיבה שבגללה השמעת קול, ומתי זה היה?

הסיבה היא שרציתי להראות את מה שאני רואה לאלה שלא רואים, איור הוא דבר מאוד פשוט וקל להעביר דרכו מסרים עמוקים. אני מאמין שמי שיבין את המציאות שאנחנו חיים בה יהיה לו סיכוי גבוה יותר לשמור על עצמו.

** מהם המחירים שאתה משלם על עמדותיך ודעותיך?

לא מרגיש שאני משלם מחיר, מי ששילם מחיר זה הממסד שאיבד באופן מוחלט את האמינות והרלוונטיות, ואת זה אני מראה באיורים שלי בצורה הכי חדה שאני יכול.

** איך הסביבה שלך מגיבה לזה?

הסביבה שלי בהתחלה לא הבינה את מה שאני אומר אבל לאט לאט אני מרגיש שיש התעוררות והבנה לגבי היחס של הממסד כלפי האזרחים, ההתעוררות היא הניצחון.

** מה מפחיד אותך?

מפחיד אותי לא להגשים את עצמי, בעיני מימוש עצמי הוא המקור לאושר.

** איפה אתה מרגיש היום הכי בנוח ולמה?

אני נמצא במקום הרבה יותר שלם ומעוצב לעומת ההתחלה, שמח לא לתפוס כל מה שנאמר לי כאמת מוחלטת מבלי לחשוב על הדברים, זה סוג של שחרור. כשאני אני על מלא, אז הכי נוח לי בעולם, לא משנה איפה ועם מי אני, העיקר שאני אני.

ד"ר מיכל הרן

מומחית להמטולוגיה ולרפואה פנימית, מרצה בכירה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. "כשמחפשים את האמת, אי אפשר לחפש אותה איפה שנוח למצוא אותה, אלא צריך להיות מוכנים לחפש אותה בכל מקום. לפעמים, כמו פאזל, מוצאים חתיכה אחת כאן, חתיכה אחת שם ועוד חתיכה אחרת במקום בלתי צפוי לחלוטין. מי שבטוח באמת בדרך שלו ילך בה גם אם הוא לבד בשביל, גם אם יצטרפו אליו אחרים, גם אם יהיה בראש השיירה וגם אם יהיה בסופה. הוא לא יחשוש לעצור בצד הדרך, כאשר יגיע לצומת שתדרוש ממנו בדיקה ומחשבה.

מי שבטוח באמת בדרך שלו לא יחשוש ללכת לאיבוד ולכן גם לא יחשוש לסטות לשבילים צדדיים מדי פעם ולבחון בסקרנות ועניין את מה שיש בהם. הוא גם לא יחשוש לפנות לדרך אחרת אם ישתכנע אחרי בחינה מדוקדקת שהיא נכונה יותר עבורו.”

אלו מילים של חזון, ערכים ודרך. דרך אמיצה. מילים שמשרטטות דרך לה החברה הישראלית זקוקה כל כך (לא רק הישראלית). אני אמא, אני לוקחת את ילדיי למגוון חוגים, בודקת את המסרים שמועברים בהם, ישירות ובעקיפין. אחד החוגים שליוויתי הוא חוג מדע- בשיעור הראשון הסבירו לילדים שתכלית המדע הוא חקירה, שאילת שאלות. הקשבתי. נשמתי עמוק. שתקתי. ידעתי שהמסגרת שאירחה את החוג, מדברת את המילים, אבל רחוקה מללכת את הדרך. הדרך מותווית על ידי אינטרסים, מלגות וכסף. דרך, בה המדע לא עצמאי וחופשי אלא מוגבל לנרטיב המוכתב. לרוב, נרטיב אחד ויחיד, לו קוראים "האמת". בפועל, דרך בה יש פחות אמת וערכים וכן, גם פחות מדע.

ד"ר מיכל הרן, הולכת את הדרך. מוּבלת על ידי חקירת האמת. דרך האמת, מאפשרת החלמה ושיקום. מיכל השמיעה את עמדתה באומץ לכל אורך הדרך, לקחה חלק ביוזמת "להחלים בבית"- צורך שעלה, בשנתיים- שלוש האחרונות, מכל כך הרבה אנשים שאיבדו אמון במערכת, וגם הצטרפה למפלגת "אומץ" כדי לחזק את מה שהאמינה בו גם בשדה הפוליטי. תודה שהעזת ללכת בדרכך, תודה על הצפת סימני השאלה, החקירה הרחבה, החשיבה העצמאית. תודה על האומץ ללכת את האמת. אני רוצה ללמד את ילדי שלומדים מדע- שאלו לא רק מילים יפות. שהדרך- דרך המדע, דרך האמת, הן לא רק סיסמאות יפות. תודה על הדוגמא הטובה, העשייה והמילים המאירות. השראה.

==========================================

** מה היתה הסיבה שבגללה השמעת קול, ומתי זה היה?

אני לא חושבת שהיה איזשהו רגע שבו החלטתי לדבר ולכתוב על משהו מסויים. בהתחלת המגיפה בגלל שאני בקבוצת סיכון, נקטתי בכל אמצעי הזהירות האפשריים בזמן שאחרים עדיין עבדו כרגיל ונסעו לחו"ל ללא חשש. בגלל שרציתי להיות מוכנה למקרה שבכל זאת אדבק (הרי אי אפשר להתגונן מפני נגיף נשימתי) למדתי את הנושא לעומק וקראתי כל מה שיכולתי למצוא עליו (אז לא היה הרבה). שיתפתי אחרים בתובנות שהגעתי אליהן. בין השאר גם כתבתי ברשת החברתית ובשלב מסויים גם התחלתי לאסוף נתונים לגבי מהלך המחלה ומה שסייע לחולים במסגרת מחקר שאושר, כך שהפכתי להיות קצת יותר פעילה בפייסבוק.

התנגדתי מהרגע הראשון לכפייה וגם חשבתי שמי שבקבוצת סיכון צריך למצוא את הדרך לשמור על עצמו, כפי שנהגתי אני ולא לצפות שכל העולם יעמוד מלכת בגללו. עם זה, אני מודה שמאוד נהניתי בסגר הראשון מכך שנעשתה החלטה למנוע את התפשטותו של הנגיף. יחד עם זאת הבנתי מהר מאוד את העיוולת שיש בכך וגם ראיתי עם הזמן שהנגיף הרבה פחות קטלני וקצב ההתפשטות שלו הרבה יותר איטי מכפי שנטען בהתחלה.

כשהתחילו לפתח חיסונים בקצב אדיר (ולא מקובל לפיתוח של תרופות, תחום שאני מכירה היטב) התחלתי לעקוב אחרי המאמרים שהתפרסמו והופתעתי לגלות שמשתמשים בטכנולוגיות חדשניות, שדורשות בדרך כלל משנה זהירות, בקצב מהיר מאוד. ככל שהתעמקתי בנושא (כי כמו רוב הרופאים בעולם לא הכרתי קודם את הטכנולוגיה הספציפית הזאת) הבנתי את הסיכונים שעלולים להיות. רוב הרופאים בישראל באותה עת חשבו כמוני ואפילו התפרסמה כתבה בה הם טענו שאינם מוכנים להיות "שפני ניסיון". זאת, בתמיכתו המלאה של פרופ ציון חגי, יו"ר ההסתדרות הרפואית. יחד עם זאת, אף אחד לא דיבר על המנגנון הספציפי של החיסון שנראה היה שהולך להיות מאושר ולכן, חשבתי שנכון לדבר על כך ולהסביר מה הסכנות הצפויות. כך עשיתי בנייר עמדה ששלחתי לפרופ' חגי וגם בפוסט שפרסמתי בפייסבוק.

הופתעתי לגלות שלא רק שלא היה עניין בקרב בכירי הממסד הרפואי בדעה שהבעתי, שהייתה מגובה בעשרות מאמרים, אלא נעשה כל מאמץ אפשרי כדי להשתיק אותה. זה הדליק לי נורה אדומה, כי זה היה מנוגד לכל מה שהכרתי במערכת הרפואית שתמיד עודדה "דעה שנייה" וסיעור מוחות לגבי כל נושא כמעט. הופתעתי גם מכך שאף אחד מהם לא היה מוכן לדון בכך באופן ענייני. חלקם אפילו לא היססו להגיד שהם מעולם לא התעמקו בחומר או הסתמכו אך ורק על האינפורמציה שקיבלו מחברת פייזר. מה שכן קרה זה שכל מיני ארגונים קיקיוניים, שזכו פתאום לגדולה, פרסמו מאמרים ש"הוכיחו" שמה שאמרתי אינו נכון.

הבנתי שעומדות בפניי שתי ברירות: האחת להיכנע לתכתיבים שדרשו ממני, כרופאה, להמליץ על החיסון לכולם כי הוא הוכח כ"יעיל ובטוח" והשנייה להיות נאמנה למצפוני וליושרה המקצועית שלי ולהמשיך להביע את דעתי. וכך כתבתי בתשובה למכתב שקיבלתי מהועדה הקרוייה "הועדה למניעת הטעיית הציבור". זו לא רק זכותי אלא חובתי כרופאה להביע את דעתי המקצועית, גם אם אינה דעת הרוב. וכך נהגתי לכל אורך הדרך.

** מה המחירים שאת משלמת על החשיפה ועל העמדות והדעות שלך?

מחיר זה תמיד ביחס למשהו. אנחנו תמיד שוקלים זה מול זה את התועלת האפשרית והסיכון האפשרי בכל החלטה שלנו, גם אם זה לא נעשה באופן מודע. בסיטואציה שנוצרה בתקופת הקורונה אני חושבת שהרבה מאוד אנשים היו צריכים לבחור בדרך שבה ישלמו את המחיר הכי קטן. עבורי, לחיות עם המחשבה שלא הייתי נאמנה לשבועת הרופא שלי (ולא כקלישאה) היה מחיר שלא הייתי מסוגלת לשלם. מהיום שהחלטתי שאני רוצה ללמוד רפואה זה היה מבחינתי ייעוד. היה ברור לי שאני אעשה תמיד כל מה שביכולתי כדי לסייע לאדם שבא לבקש את עזרתי. ראיתי את זה גם מתפקידי להתריע על סכנות אפשריות לכלל הציבור. כמו למשל הסיכונים הבריאותיים שיש במזון מעובד ובחומרים סינטטיים שאנחנו חשופים אליהם בחיי היום יום שלנו יותר ויותר.

אני חייבת להגיד שהופתעתי מאוד מהאופן שבו אנשים מסויימים במשרד הבריאות (אני עדיין רוצה לקוות שלא כולם) היו מוכנים להשתמש בשיטות שלקוחות ממשטרים אפלים כדי להילחם באנשי מקצוע שהביעו את דעתם. זה לא היה קל להתמודד עם זה ואני מודה שהם גרמו לי לשאול את עצמי יותר מפעם אחת אם אני רוצה להמשיך ולעסוק במקצוע הזה, שהידרדר לשפל שלא היה כמותו. אני רוצה לקוות שזו תקופה שתעבור ושיופקו ממנה הלקחים המתאימים, אחרת אנחנו צפויים לשבר קשה ביותר של הרפואה והמדע. זו לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שידע וניסיון של עשרות שנים ייזרק לפח, בגלל ההיבריס ורדיפת הבצע של אלו שעוסקים בו. ואולי, אם רוצים להיות אופטימיים זה שלב בלתי נמנע בהתפתחות האנושית. תקופות חשוכות, שאחריהן מגיע תקופה של פריחה והתחדשות.

** איך הסביבה שלך מגיבה לזה?

אני מפרידה בין הסביבה המקצועית של אנשים שעבדתי איתם במשך יותר מ-20 שנה, שם יש ביקורת נוקבת ואפילו פוגענית כלפי ההחלטות שלי, גם אלו שתומכים בי ובדעות שאני מביעה, עושים זאת בסתר ולא באופן פומבי, לבין האנשים שבאמת חשובה לי דעתם, שתומכים בי, גם אם לא תמיד מסכימים עם כל מה שאני אומרת. אחד הדברים המרגשים בשבילי היה כשאחי הקטן כתב פוסט מדהים כשהוועדה האורוליאנית של משרד הבריאות "תפרה תיק" לי ולאבשלום כרמל והואשמנו בכל אמצעי התקשורת במותו של חולה שפנה אלינו במצוקה איומה וניסינו לסייע לו כמיטב יכולתנו. דרך אגב, עד היום, למרות שד"ר בועז לב בחן את התיק והיה ברור לו שאין לנו שום קשר לא ישיר ולא עקיף למותו של אותו אדם, לא נעשה דבר כדי לטהר את שמנו.

** מה מפחיד אותך?

פחד זאת לא תכנית עבודה. אני מוטרדת מאוד מתהליכים שראיתי את תחילתם כבר לפני שנים רבות, אבל קיבלו תאוצה אדירה בתקופת הקורונה. מצד שני, אני גם רואה הרבה יותר מודעות והבנה לכך שהגענו לנקודה שבה אי אפשר יהיה להמשיך באותה הדרך לאורך זמן. כשכתבתי בעבר מאמרים על הסכנות שטמונות בהתמקצעות היתר ברפואה או על הסכנות שטמונות ברבבות החומרים שנכנסו לשימוש כמעט ללא בקרה בעשורים האחרונים, היה לי קהל קוראים מצומצם ביותר. היום אני רואה שהנושאים האלה נמצאים בסדר היום של רבים. אני חושבת שאם נפעל נכון יהיה לילדים ולנכדים שלנו עולם הרבה יותר טוב, אבל אני מקווה שנצליח לעמוד מול הכוחות האדירים שלא מוכנים לוותר.

** איך את רואה את עצמך היום לעומת ההתחלה?

ההשאלה מה זאת "ההתחלה". כמו שאמרתי, אני לא חושבת שהייתה איזושהי נקודת ציון שבה אני יכולה להגיד שמשהו התחיל מבחינתי.

** איפה את מרגישה הכי בנוח היום ולמה?

אני מרגישה הכי בנוח בבית שלי בגלל המגבלות שלי. קודם כל הוא מותאם לגמרי לצרכים שלי מבחינת המגבלות הפיזיות. שנית, אחד הדברים שקרו בתקופת הקורונה זה עלייה מטורפת בשימוש בחומרי בישום סינטטיים, שיש לי רגישות מסכנת חיים אליהם. זה כנראה נותן לאנשים תחושה פסיכולוגית של ניקיון ובריאות (למרות שזה בדיוק ההיפך) וזה גורם לכך שאני כמעט ולא יכולה כבר להיות בשום מקום ציבורי, כולל חדרי מדרגות של בתים משותפים, מעליות וכדומה. אני מאוד נהנית לארח אנשים אצלי בגינה. מבחינתי, זה שכולם התרגלו בתקופת הקורונה למפגשי זום, זה מצויין.

אבי ברק

מוסיקאי, צלם ועורך וידאו. זו תקופה בה לא פשוט להסביר ולהנגיש את מה שקורה. לפעמים, נדמה שהמציאות באמת עולה על כל דימיון… איך מתחילים? איך מתווכים את כל הפרטים? ויותר מכך, איך מגישים את חוסר היגיון? העיוורון והכוונה המעוותת של קובעי המדיניות? עם השאלות האלה אני שמחה להציג את אבי ברק.

אבי עבורי הוא ממש קול ההגיון בחוסר ההיגיון. הוא הפך עצמו בתקופה הזו לצינור אשר מנגיש, מפשט ומתווך את "המצב" לציבור באמצעות סרטונים ופוסטים ברשתות החברתיות. בתקופה בה הפייק הוא אמת והאמת היא פייק- הנגשה היא הכל. חשובה כל כך. לעיתים קרובות, כשנתקעתי מול חברים או מכרים מנסה בכל כוחי המוגבל להסביר מה קורה, בסוף מצאתי את עצמי מחפשת את הסרטונים של אבי, שולחת קישורים ומבקשת לצפות או לקרוא. הוא צילם סרטי הסברה: ריכז נתונים, כתבות מהתקשורת, אירועי מחאה והביא את עצמו בפרונט. עם כל התבונה, הלב והרצון הטוב. אבי עבורי הוא מסביר או מתווך מציאות מורכבת עם נשמה.

===========================================

** מה היתה הסיבה שבגללה השמעת קול, ומתי זה היה?

ב-2011 השתתפתי במחאת יוקר המחיה כמשתתף יחסית פאסיבי. את הקול התחלתי להשמיע בשנת 2017, אולם הקול הרם באמת, הגיע במחאת בלפור בשנת 2020. הסיבה הייתה שלטונו של נתניהו, שחיתות, ההתנהלות בתקופת הקורונה, הסגרים ובעיקר קשרי הון שלטון.

** מה המחירים שאתה משלם על החשיפה ועל העמדות והדעות שלך?

המחירים שאני משלם מתבטאים באובדן חברים מהעולם של "לפני הקורונה", אובדן מסויים בפרנסה בתחום בו עסקתי רוב חיי. שינוי חברתי ואישי, גם סביב הזמן שהושקע במחאה, וגם סביב הנושא שהוא שנוי במחלוקת.

** איך הסביבה שלך מגיבה לזה?

הסביבה מגיבה בצורה מעורבת. יש את אלו שמעריכים את פעילות ההסברה והזמן והאנרגיה שמושקעים בה, ויש את החלק בסביבה שפחות מבין ומכיל את השינוי והתהליך אותו אני עובר, מה שמתבטא לעיתים בריחוק ולעיתים גם בתוקפנות.

** מה מפחיד אותך?

יותר מהכל מפחיד אותי העתיד שמחכה לבני, המלחמה והמאבק שלי הם קודם כל על מנת לנסות לעצור או להדוף את אותו העתיד הדיסטופי שנראה שמחכה לו, או יותר נכון – זה שמתוכנן לו. זה המנוע העיקרי וזה מה שדוחף אותי לעשייה שלי. הבונוס שאני מרוויח, הוא האימפקט של העשייה בחיים של אחרים ועל כך אני מודה בענווה.

** איך אתה רואה את עצמך היום לעומת ההתחלה?

אני רואה את עצמי היום כאדם עירני יותר, חד יותר, ספקן יותר, ועם יכולות התבוננות במציאות בצורה מפוקחת יותר מאשר בהתחלה.

** איפה אתה מרגיש הכי בנוח היום ולמה?

היום אני מרגיש בנוח בכמה מקומות. קודם כל כשאני עם בני, כי הוא יצור קסום ופלאי. אני מרגיש בנוח מול מצלמה או מאחוריה כי אני בתחושת שליחות. אני מרגיש בנוח ליד ולצד אנשים שרואים את אותה המציאות כמוני ודרך הפריזמות שלי, זה טבעי כמובן שארצה להיות לצד אנשים שחולקים את עולם הערכים שלי.

ד"ר רעיה ליבוביץ

אונקולוגית, מנהלת מכון אונקולוגי שמיר. זו היתה (כנראה עדיין) תקופה בה אמצעי התקשורת הביאו כל כך הרבה מומחים, שכולם כאחד דיברו בשם "המדע" בקול אחד ויחיד, הקול האחד שהוא "האמת" האחת ואין אחרת. הקול שחלחל לרחוב, שנשמע מפי אנשים רבים כל כך בתקופה שאמירות נוראיות הפכו למדיניות בשל "הצדקה אפידמיולוגית". בתקופה בה רבים כל כך, כמוני, שלא בהכרח מבינים ברפואה, הרגישו שמשהו לא הגיוני, משהו לא בסדר, אבל לא ידעו למי לפנות או להקשיב.

בתקופה הזו, מי שהעז לפרוץ את הנרטיב המרכזי- שילם מחיר. בתקופה הזו, ד"ר רעיה ליבוביץ פרצה לתודעה שלי, היא דיברה לא רק ב"מדעית שוטפת" אלא גם עם חמלה ואנושיות שנגעה לליבי ונתנה תוקף "מקצועי" לאינטואיציה ולהיגיון. אני לא יודעת, אבל יכולה לדמיין את הלחצים שהופנו כלפיה באותה תקופה. והיא- עמדה על שלה. דיברה בקול צלול וברור. ואנושי. תמיד אנושי. אחרי הפוסטים שלה הרגשתי רגועה יותר. וגם מובנת. הרי, הם לא היו רק על רפואה. ואם יש רופאה אחת (והיו יותר, מעט יותר) שמעזה- הרי זה אפשרי.

תודה רעיה.

===========================================

** מה היתה הסיבה שבגללה השמעת קול, ומתי זה היה?

התחלתי להשמיע את קולי מיד עם פרוץ המגפה, במרץ 2020, כשהבנתי שעומדת להתחולל טעות נוראית. אני, כמו קומץ אחרים, סברתי מלכתחילה שמדובר בנגיף נשימתי עם הופעה גלית, ושעם כל הצער שבדבר – לא ניתן יהיה למגר או לחסל אותו. לכן חשבתי, כמו אותם קומץ, שחובה עלינו למצוא דרכי התמודדות סלקטיביים עימו, הלוקחים בחשבון את מאפייני המחלה הקלינית ואת כל מה שהיה ידוע עד אותה תקופה על וירולוגיה ואימונולוגיה, ושאינם ממוטטים את החברה והקהילה. לצערי, רוב מדינות העולם, וישראל ביניהן, בחרו בדרך אחרת, דרך התמודדות היסטרית ומוקצנת שלא רק שלא הוכיחה את עצמה, אלא שהנזק שהיא גרמה לפרנסה, לכלכלה, לחינוך, לבריאות במובנה הרחב, ולמרקם החברתי והאנושי שלנו– עולה בהרבה על הנזק מהמחלה עצמה.

הפעם השנייה שהשמעתי קול ברור היה במרץ 2021, בדיוק לאחר שנה, עם הופעתו של 'התו הירוק' . כמי שהכירה את המידע המדעי על בוריו מהרגע הראשון, ידעתי מההתחלה שהחיסון אינו יכול למנוע הדבקה , ושלפיכך כל הרציונל שעומד מאחורי התו הירוק היה שגוי ומטעה, לא כל שכן שהתו הזה היה מפלה, מסית ובלתי-אנושי. התו הירוק היה שגוי רפואית ופסול ערכית מיומו הראשון, וככל שיכולתי- התרעתי כנגדו, גם אם הדבר כמעט עלה לי בקריירה ובחיי החברה שלי.

כשהחלו לחסן צעירים, ובהמשך ילדים, ובהמשך תינוקות, ובהמשך החלו לתת חיסוני דחף ללא שום נתוני בטיחות– קריאותיי הפכו לזעקות של ממש. הצלחתי להגיע לאולפני החדשות, לעיתונים, לדיוני הצט"מ, לבכירי משרד הבריאות, לוועדות הכנסת, לכמה שרים ולעיתונות המדעית על מנת להתריע, ככל שיכולתי. במקביל, יצרתי והשתמשתי ברשתות חברתיות שונות על מנת להביע את דעותיי.

** מה המחירים שאת משלמת על החשיפה ועל העמדות והדעות שלך?

דעתי– הן בנושא אי-יעילותם של הoגרים, הן בנושא העוול והסכנה של התו הירוק, והן בנושא השגיאה שבחיסון צעירים וילדים – היו דעת מיעוט. למרבה הצער, תקופת הקורונה התאפיינה בתהליך מסוכן ביותר, שבו אסור היה להשמיע דעת מיעוט. כל מי שהעז לדבר נגד הקונספציה– כמוני וכמו אחרים – זכה ללעג, לבוז, להשמצה, להדרה כמעט מוחלטת מהשיח והדיון, ובמקרי קיצון – לפגיעה בשמו הטוב. במשך שנתיים, הרגשתי 'מוקצה מחמת מיאוס' בשל דעותיי, הן בפורומים מקצועיים (רפואיים ומדעיים) והן בחלק מהפורומים חברתיים שלי.

** איך הסביבה שלך מגיבה לזה?

התשובה היא מורכבת. בקרב חבריי ובני משפחתי, גם אלו שלא הסכימו איתי, או הסכימו איתי באופן חלקי, סברו שהזכות להביע את דעתי חייבת להיות שמורה לי, כמו לכל אחד. למרבה הצער, במעגלים רחבים יותר – באקדמיה, במשרד הבריאות – דעת המיעוט שלי לא רק שלא התקבלה, אלא אף עוררה כלפיי איבה וכעס. חבל, כי חברה מתקדמת חייבת לאפשר מגוון דעות וחייבת לשמור על אפיקי מחשבה פתוחים, גם – ואולי בפרט – בתקופות קשות. בתוך כך, אני חייבת לציין לטובה את המעסיק שלי – בית החולים 'שמיר' – שתמיד אפשר לי להביע את דעותיי, גם אם הם עמדו בניגוד מוחלט לדעת הנהלת בית החולים או לדעת משרד הבריאות.

** מה מפחיד אותך?

מה שלמדתי במשבר הקורונה כל-כך מפחיד אותי, שכמעט תקצר היריעה. אמנה רק את הבאים: הקלות הבלתי-נסבלת שבה ניתן להפחיד אנשים; הקלות הבלתי-נסבלת שבה ניתן לעשות מניפולציות רגשיות ופסיכולוגיות על האנשים; הקלות הבלתי-נסבלת שבה כולם (וזה כולל גם – אקדמיה, בתי משפט, עיתונות חופשית) מיישרים קו עם נרטיב אחד; הקלות הבלתי-נסבלת שבה גזלו מאיתנו זכויות תנועה, פרנסה וחינוך (והאדישות הבלתי נסבלת שבה זה התקבל בחברה); הקושי האינסופי שבבחינה מחודשת של קונספציה לאחר שקובעה, לא כל שכן – הקושי שבנטילת אחריות על טעויות שקרו.

אלון מזרחי

“כולנו מבינים מינקות שחופש זה כשלא כופים עליך בכח לחשוב ולבצע פעולות, וכשלא לוקחים ממך חפצים ואפשרויות באופן שרירותי…" לקוח מתוך הספר 'חופש. מניפסט של אלון מזרחי'. אל אלון פניתי למזלי לפני שקראתי את הספר. למה למזלי ? כי אלון מצהיר בספרו שהוא שונא את המצלמה ואם היה לי מושג לגבי זה לא היה לי אומץ לפנות אליו כדי לצלם אותו בפרויקט הזה…

פניתי אל אלון כי אין נושא שהוא לא יביע עליו את דעתו, דעה נקייה ואמיתית שמגיעה מתוך הלב שלו, הלב שמאפשר לו להקשיב, לראות ולהבין דפוסי מחשבה. לב שמאפשר לו לשנות את דעתו גם לדעה שאין לגביה הסכמה. אלון מיטיב לראות ולכתוב מה קורה כאן ואיך הרוחות זורמות ואת הלך המחשבה. הוא מעיר ומאיר את המצב ועל הדרך גם משתמש בהומור הזה שלו.

===========================================

** מה היתה הסיבה שבגללה השמעת קול, ומתי זה היה?

כשהרגשתי שהמערכת משקרת לצרכים פוליטיים ותדמיתיים, בשם צבירת כוח. זה קרה עם התו הירוק וסימון הלא מתחסנים כאוכלוסייה מסוכנת ומלוכלכת שצריך להרחיק.

** מה המחירים שאתה משלם על החשיפה ועל העמדות והדעות שלך?

ספגתי המון לעג ושנאה, תוייגתי ואני עדיין מתוייג כקונספירטור בחוגי החברה ה"נכונה" (קרי השמאל הלבן והמערכתי שהוביל את הקו הקשה ביותר בקורונה). מצד שני הכרתי המון חברים חדשים ומעולים, בהם דמויות מעוררות השראה ממש.

** איך הסביבה שלך מגיבה לזה?

אין בישראל מעגל חברתי אוהד להתנגדות בקורונה, אומר זאת כך. המעגלים שלי לא יוצאי דופן. הקורונה היא אולי התופעה שמעוררת הכי הרבה צנזורה ופחד בחברה הישראלית.

** מה מפחיד אותך?

הכי מפחיד אותי– הסדר הקיים, והמחשבה שהוא עלול להימשך ואף להעמיק ולהעצים.

** איך אתה רואה את עצמך היום לעומת ההתחלה?

לא חושב שעברתי שינוי מהותי, רק התחזקתי בעקרונות ובתובנות שלי: שאסור להאמין לממסדים מכיוון שהם לעולם לא אומרים את האמת ותמיד מעוניינים בהעצמת כוח על חשבון החופש של בני אדם שנמצאים תחת שליטתם והשפעתם, ושקולקטיביזם הוא דבר הרסני ומסוכן.

** איפה אתה מרגיש הכי בנוח היום ולמה?

עם עצמי, בעיקר. נוצרו אצלי כל מני קשרים וחברויות בשנתיים האחרונות, אבל הקורונה רק העמיקה לי את התחושה שהדבר החשוב ביותר הוא כנות ואמת עצמית שלי. אני מאמין במאבק משותף וביצירת מכפילי כוח באמצעות קשרים וחיבורים, אבל בסופו של דבר, בסופו של יום, כל אדם חי עם ליבו ומצפונו.

איריס ועופר פורטוגלי

מוסיקאים. ניסיתי להיזכר מתי הכרתי לראשונה את איריס ועופר פורטוגלי… אני חושבת שהם הפכו להיות פנים מוכרות מהפגנות רבות ומשותפות שהיינו בהן. בדיעבד, אני נזכרת, שנחשפתי אליהם דרך פוסט של איריס בפייסבוק. איריס תיארה בפוסט את התהליך שהוביל לעזיבה שלה את עבודתה כמנהלת בבית ספר רימון. הפוסט היה עבורי ועבור רבים קול חזק וברור שיוצא נגד המדיניות של התו. באותה תקופה, לא היו רבים שהעזו להשמיע קול וללכת עם ליבם עד הסוף, וכל קול כזה היה עבורי אור. אור משמעותי, שהיווה נחמה שהיוותה הקלה קלה בתוך חוסר הוודאות שהייתי בה. איריס ועופר פורטוגלי הציגו קול ותפיסת מציאות שפויה, ודרכם נראה שהיא גדלה לאט, לאט.

כשהתחלתי לעבוד על הפרויקט היה ברור לי שהם יהיו חלק ממנו, ככל שהדבר תלוי בי. למי שלא יודע, איריס ועופר הם מוזיקאים, שתמיד שמרו על קשר עם הלב והאמת לאורך הקריירה שלהם, ובאופן בולט יותר, בשנתיים האחרונות. כך בחרו שלא לשתף פעולה עם התו, והקימו הופעות אלטרנטיבות. הם שהיו רגילים להופיע באולמות, החלו להופיע בהופעות בחצרות בתים, ייסדו תוכנית אינטרנטית "ציפורי דרור". שתי היוזמות, נתנו מקום, קול ומרחב, לאלו מאיתנו שבאותה תקופה הפכו ללא לגיטימיים

=========================================

** מה היתה הסיבה שבגללה השמעת קול, ומתי זה היה?

איריס: כבר במרץ, על ההתחלה, כשראיתי את ביבי נואם- סגרתי את הטלוויזיה אחרי שני משפטים. הבנתי שיורים עלינו טילי פחד. הבנתי שאין כוונה לדאוג לבריאותנו. כל הליך ה"טיפול במגיפה" זיעזע אותי. הוא היה אנטי בריאות. ריחוק מאהובינו, בדידות, פחד. שיא השיאים היה צימצום מרחב הנשימה שלנו. עשרות שנים שאני חוקרת את השפעת הנשימה העמוקה על חיינו. יודעת לרפא את הגוף בעזרת תרגילי נשימה. יודעת מה המשמעות של נשימה חלקית על גופנו. אין ולא יהיה ריפוי ללא נשימה עמוקה. עשו פה קמפיין תקיפת הציבור.

הבנתי שעלי להשמיע קול מהתחלה. לא היתה שאלה בכלל. הגעתי לעמדת מפתח. כיהנתי כמנהלת אקדמית של בית ספר רימון. זה תפקיד מאוד תובעני. דורש ראיה מפוכחת ושתי רגליים על הקרקע. הרגשתי שחובתי, עבור הסטודנטים, עבור עוקביי, להשמיע קול בשעה שעשו דה-לגיטימציה לכל מי שהעז להביע עמדה ביקורתית כלפי מדיניות משרד הבריאות. שיהיה ברור לכמה שיותר אנשים שזו לא כת הזויים.

עופר: ברגע שהבנתי שמשהו כאן לא מתיישב עם ההיגיון, השמעתי את קולי. זה קרה כבר די בתחילת הטרללת, במרץ או אפריל 2020. ה"התעוררות" שלי להונאה הלכה והתעצמה עם הזמן וכך גם השמעת קולי בהתאם. השתדלתי להשמיע למי שרצה לשמוע. גם היום, עדיין לא כולם מוכנים ובוודאי שלא בתחילת ההונאה.

** מה המחירים שאת/ה משלם/ת על החשיפה ועל העמדות והדעות שלך?

איריס: ההתפטרות מבית ספר רימון היא אירוע מאד קשה עבורי. רימון היה הרבה מעבר למקום עבודה. הוא היה הקהילה שלי. הבית השני שלי במשך 30 שנה. עם חלק מהמרצים גדלתי משנות העשרים המוקדמות שלי כשלמדנו יחד בברקלי קולג'. עברנו חתיכת חיים יחד. אני מאוד שלמה עם החלטתי לעזוב מוסד שבחר בתרבות אונס. לא הסתכלתי רגע אחד לאחור. יחד עם זאת, זה אירוע עצוב בחיי. זו תחושת בגידה, נטישה מצד שותפיי לדרך מזה עשרות שנים. יש תחושה קשה יותר מתחושת בגידה על ידי מקורבים- בגידה בעצמי. לשמחתי, לא יכולתי לשאת את הזיוף אפילו שניה אחת. כמי שמתרגלת מודעות עשרות שנים, אני ערה להשלכות של בגידה עצמית ואת המחיר הזה- אין מצב שהייתי מוכנה לשלם.

עופר: לא הסכמנו לשתף פעולה עם מדיניות שעסקה בהדרה ובסלקציה. ביטלנו את כל ההופעות במקומות ששיתפו פעולה עם כפיית התו הירוק. מבחינתי תווים יש רק במוסיקה. התפטרתי מניהול פרויקט הרכבי חובבים בבי"ס רימון- "הג'אם השישי", שהקמתי וניהלתי 12 שנה בהצלחה רבה ברגע שהחלו "להתלהב" יתר על המידה מתקנות הכפייה והפאשיזם. בהמשך פרשתי כליל מבית הספר ומכל פרויקט שנקשר אליו. מה שכן, אני לא רואה בזה "לשלם מחיר" או הקרבה. פשוט עשיתי את מה שהרגשתי נכון לעשות. אם הייתי נשאר שם בניגוד לתחושותיי ומצפוני – היתה מתפרצת אצלי מחלה. שמירה על בריאות מבחינתי מתחילה בשמירה על מצפון נקי ושלם.

** איך הסביבה שלך מגיבה לזה?

איריס: בביתי, מול בן זוגי ושלושת ילדיי – אני בחממה. ממש בגן עדן. לגבי הסביבה – סך הכל זכיתי לכבוד ולהערכה מרוב הסובבים אותי. הרוב המכריע לא הבין. לא התעסקתי בלהסביר את עצמי. הקפדתי להתמקד בכל מפגש משפחתי או חברי במשותף ביננו. לא במפריד. יש כל כך הרבה נושאים לשיחה. חבל לצמצם אותם לכן חיסון לא חיסון… אין ספק שחשתי לא מובנת, מרוחקת, מי שעוברת טלטלה בלתי נתפסת אבל מנועה מלחלוק תחושותיה עם הקרובים לה.

עופר: ככל שעובר הזמן מבינים שהיתה פה הונאה, גם בסביבה הקרובה וגם במעגלים הרחבים יותר. אצל כל אחד ואחד ההתעוררות מתרחשת בקצב אחר וברמה שונה, אבל לדעתי היום כולם כבר מבינים שהפעולות שנעשו כאן (סגרים, מסיכות וכפיית ההזרקות) בין אם זה בזדון או בין אם מדובר בהתנהלות כושלת- היו מיותרים.

** מה מפחיד אותך?

איריס: אין מקום לפחד בחיי. חד משמעית. אין אופציה להפסיד ואני מתמקדת אך ורק באופציה אחת ויחידה-חירות מוחלטת.

עופר: כלום. עצובה לי ההבנה לאן העולם הזה הולך. אני מתנחם בעובדה שיש לי השפעה על השדה והמרחב הפרטי שלי ואני עושה הכל כדי שהם יהיו שמחים ומוגנים.

** איך את רואה את עצמך היום לעומת ההתחלה?

איריס: היום אני בן אדם הרבה יותר מפוכח, יותר עוצמתי, יותר אסרטיבי. מעריכה כל רגע. במודעות רוב שעות היממה. בוחרת בקפידה מה ומי ייכנס לחיי.

עופר: אני לא חוזר בשום אופן לעופר של 2019. כמו שאני לא יכול לבקש שההורים שלי שדי הרבה שנים כבר לא איתנו, יחזרו לחיים. המציאות השתנתה ובתוכה בניתי לי עולם חדש. טהור. אני לא מתגעגע לשקר שחייתי בו לפני עידן הקורונה גם אם מבחינות מסוימות היה יותר נוח.

** איפה את מרגישה הכי בנוח היום ולמה?

איריס: בבית. עם עופר אהובי, עם שלושת ילדי המדהימים. זו החופשה הכי שווה. זכיתי.

עופר: אני מרגיש בנוח איפה שאני נמצא היום בכל מקום, כי העולם שבניתי מאד מדויק עבורי. לפני שפרצה מגיפת קץ האנושות החיים שלי היו ריצה אחת גדולה אחרי הזנב של עצמי. היום אני הרבה יותר נינוח, מבלה יותר עם המשפחה, עוסק בתחביבים ומחובר יותר לטבע, משהו שכל החיים רציתי לעשות ולא היה לי זמן. האטתי את הקצב, אני יותר מדויק לעצמי, בוחר את הדברים בקפידה ואני ממש אוהב את זה.

שרון הורוביץ

צלמת. של החיים.
דיברה בעיקר עם סביבתה הקרובה, ולא הצליחה במלאכת ההסברה. היא עדיין לא בטוב עם מה שהיה ומעדיפה לתת לאנשים האלה לדבר בשמה.
גם היא- אישה טובה באמצע הדרך…

שתפו:

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

מעבר בין כתבות

3 תגובות

  1. כתבה מקסימה!
    ראיונות חשובים!
    תודה שרון.
    ותודה לכל המרואיינים ולכל שאר העושים והעושות במלאכת הקודש של חשיפת האמת.

  2. תודה רבה על הכתבה החשובה ומחממת-הלב הזאת. כל אחד ואחת מהמרואיינים הם דמויות לחיקוי בשבילי מבחינת דבקותם באמת. הלוואי שנזכה להמשך הארתם את החברה שלנו ולהצטרפות של עוד רבים וטובים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מודעה

כתבות נוספות:

קטגוריות

הצטרפו אלינו

היו הראשונים לקבל את העדכונים הכי חמים

יכול לעניין אותך גם:

תרומה עם Paypal

PAYBOX

העברה בנקאית

רוני גאמר
בנק לאומי 10
סניף 857
חשבון: 4829580

IL810108570000004829580 :Iban

דילוג לתוכן
Verified by MonsterInsights