12 נובמבר ,2024

שלום לך ארץ נעדרת

רוני גאמר, יוצר ועורך המגזין, החליט לעת עתה לצאת מארץ ישראל ולהעתיק את משפחתו ומגוריו למקסיקו. במכתב פרידה זה מארצו מולדתו, הוא מנסה להסביר לעצמו ולכל מאן דבעי למה בחר לעשות את זה. מעבר לתחושת הבגידה הצורבת של המדינה, יש עוד סיבות שונות שעזרו בקבלת ההחלטה הלא פשוטה הזו.

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

"המורה המורד" במכתב פרידה מארצו מולדתו

מילים אלו אני כותב בזמן שאני במטוס צופה במסך הקטן מולי באדמת ארץ ישראל הולכת ומתרחקת ממני, מתכסה בעננים אפלים כשהמטוס לוקח אותי רחוק ממנה. לאחר שנת שבתון במקסיקו, חזרתי לארץ למשך חודש עם משפחתי כדי למכור את כל רכושי שנשמר באחסנה כל התקופה הזו, לסגור חשבונות, סידורים אחרונים ולעזוב את הארץ לזמן לא מוגדר ולא ידוע. הרגשות מעורבים, וכמו כל החלטה חשובה בחיים אין תשובה אחת ברורה והנושא מורכב מאוד. מעבר לתחושת הבגידה הצורבת של המדינה שחוויתי, טקסט זה אמור לנסות ולבער לי ולאחרים למה אני בעצם עושה את זה.

במהלך חודש שהותי כתייר בארצי, הסתובבתי בצמתים המרכזיים של חיי בירושלים, תל אביב וגבעתיים, צילמתי הרבה וגם שיתפתי בפייסבוק את חוויותי השונות, ואת המבט החיצוני על האג'נדה שהולכת ומשתרשת במדינה, התהוות ערי ה 15 דקות, המעקב, השליטה והמשטור ההדוקים יותר. יש שיאמרו כי יש בזה מן החיובי, שמ"מדינת החאפלאפ" שהיתה, הולכת ומשתפרת ומצטרפת לקידמה של העולם הראשון אליו ישראל תמיד שאפה. מי שער יותר לתהליכים הגלובליים מבין שיש פה גם הרבה מעבר.

רקע- תקציר חיי

אני נולדתי בירושלים. הצבר הראשון של משפחת עולים מברה"מ שעלתה שנתיים לפני כן עם תינוקת בת שנתיים- אחותי הגדולה, שכמעט איבדו בתחנת הרכבת באוסטריה. סיפור הלידה שלי מספר אגדה נחמדה על כך שנולדתי בחג פורים (ט"ו באדר ב, 3.3.80) בזמן שמעטה שלג כיסה את גילֹה, השכונה הגבוהה בירושלים. אמא שלי כמובן לא רצתה להטריח, התאפקה עד הרגע האחרון האפשרי וכבר הייתי בדרך החוצה. הרכב היה קבור בשלג ואי אפשר היה להזיזו, על כן הגברים של המשפחה, כך על פי האגדה, יחד עם שכנים שהגיעו לעזור הרימו את הרכב והניחו אותו על הכביש. כמה זה נכון? אני לא באמת יודע, אבל זה הסיפור. בלחץ, בשלג, בכבישים הפתלתלים של ירושלים נסעו אבי ואמי אל הדסה הר הצופים, שם במסדרון כבר הגחתי החוצה. חסר סבלנות ושובר מוסכמות תמיד הייתי.

כנער גדלתי בירושלים שסועת פיגועי ההתאבדות והאוטובוסים המתפוצצים. אבי, מסיבותיו הוא, שקע במרה שחורה והעדיף את הטיפה המרה כדי להתמודד עם החיים הקשים של עולה חדש בארץ ישראל של שנות ה 80. כשהייתי בן 16, עזבנו- אמי, אחותי ואנוכי, את הבית שבו גדלתי, ובו עדיין גר אבי עד היום. לצבא ההגנה לאינטרסים הזרים התגייסתי בלית ברירה מתוך הבנה שאין לי מה לעשות עם זה. וגם נגד זה שיש לי פרופיל קרבי לא נלחמתי ומצאתי עצמי בגדוד צבר, גבעתי. סוף המאה ה 20 לוותה בלא מעט דרמות גדולות: פיגועים אינספור, האינתיפאדה השניה, היציאה מלבנון. על טראומות אלה ואחרות סיפרתי ב"סופאודה" שכתבתי לכבוד יום הזכרון לחללי צה"ל.

במהלך החפש"ש, עשיתי מבחנים במקביל לביה"ס לקולנוע סם שפיגל, ולבית הספר למשחק ניסן נתיב בירושלים, שני בתי הספר שהו באותו הבניין, אחד מעל השני. הרומן שלי עם שני צדדי המצלמה החל עוד קודם לכן כשהייתי בתאטרון נוער במקביל לקבוצת טלוויזיה קהילתית. אל השלב השלישי של ניסן נתיב הגעתי כשכבר קיבלתי את ההודעה שהתקבלתי לשפיגל. בשלב הזה למדתי בדרך הקשה מה הוא חטא ההיבריס, כמו גם מה זה פיק ברכיים ופחד במה. עליתי על הבמה מול ניסן נתיב ז"ל בכבודו ובעצמו, וצוות המורים של בית הספר. לא הייתי מספיק מוכן עם מונולוג חדש, גמגמתי, פישלתי וירדתי מהבמה מבויש, יודע שלא התקבלתי. גם חמש שנות לימודי הקולנוע לוו בלא מעט דרמות וטראומות שקשורות בין השאר לקושי שיש לי עם סמכות וטוטאליטריזם. למרות הכל הצלחתי לסיים שם את לימודיי ואפילו עשיתי סרט גמר שעשה טיולון נחמד בפסטיבלים שונים.

התחלתי לעבוד בתעשייה כתאורן, ע. צלם, ע. במאי וכתסריטאי הגעתי לביה"ס למשחק אימפרו, שם דגדג לי השחקן שבי, והתחלתי ללמוד שם בסדנאות בתמורה לעבודתי. צברתי בטחון כשחקן, ועם קשריי על סטים ועם מפיקות חמודות התחלתי לקבל כל מיני תפקידים קטנים. עשיתי אודישנים והתחלתי להתקבל לפרסומות שונות. למרות כל המקצועות השונים, מאוד התקשיתי להתפרנס ואיכשהו היקום לקח אותי להשלמת תואר ראשון ותעודת הוראה, כשממש במקרה התחלתי ללמד במקביל קולנוע מעשי בתיכון ביבנה. במשך עשר שנים לימדתי קולנוע ומשחק, ובמקביל התפתחה לה קריירה די מרשימה של שחקן פרסומות בעיקר, אך היו גם כמה תפקידים בטלוויזיה ובקולנוע. בבתי הספר הייתי מוּכַּר בתור "המורה מהפרסומות". כל השנים כתבתי וכתבתי וכתבתי, והגשתי והגשתי והגשתי, אבל לא הצלחתי לזכות בפיס הקולנועי- קרן להפקת הסרט. בשלב מסוים עברתי ללמד בצפון תל אביב, במשרת חלומות למורי קולנוע עם ציוד משוכלל ותלמידים שבאמת מתעניינים, אוהבים ואף מבינים קולנוע.

הונאת הקורונה ובלון ניסוי התו הירוק

השנה העשירית בהוראה התקרבה לה, ואני כבר תכננתי את ההתפיידות שלי לקראת שנת השבתון- לקחת בהדרגתיות פחות כיתות עד שאשאר בשנתי האחרונה רק עם כיתת יב, אותה ליוויתי מאז כיתה יוד ועד לסרטי הגמר, ואז אצא לשבתון בראש שקט ומצפון רגוע. לפתע היכתה בכולנו הונאת הקורונה. כמו כולם, זה תפס אותי לא מוכן, ובשבועיים הראשונים הייתי בהלם מוחלט, ולא תפקדתי. לקח לי זמן להתאפס, להבין שזה הולך להישאר עימנו זמן מה, ועלינו לזרוק לפח כמעט כל מה שעבדנו עליו מתחילת שנה, ולמעשה להמציא את הקולנוע מחדש בהתאם להנחיות הריחוק החברתי חסרות ההגיון או הבסיס המדעי שהפילו עלינו. מהרגע הראשון הייתי מרדן, וחיפשתי בכל דרך לעגל פינות ולעשות כל מה שאני יכול כדי שהתלמידים שלי יצליחו להגשים את החלומות הקולנועיים שחלמו מתחילת השנה.

למרבה הפלא הצלחנו לסיים את השנה עם עשרה סרטים מקוריים, שנונים ויצירתיים מאוד. השנה לאחר מכן היתה מלווה גם היא בטרללת של סגרים בלתי נגמרים, בידודים, מסכות לא יעילות ופוגעניות ושאר הסחות דעת מטופשות, מזיקות ומיותרות לחלוטין. אני כמובן הייתי מסתובב עם המסיכה על הצוואר, וכשהגעתי למַזְכִּירוּת עטיתי את המסיכה. המזכירות הבחינו בזה ורצו להבין למה. הסברתי להן שאני מכבד את אמונתן ועוטה מסכה כשנכנס למשרד שלהן. כמובן שהוגדרתי על ידן כ"משוגע". למרות הקשיים והקבוצה הקטנה שהיתה לי, השנה הגיעה לסיומה המוצלח. אם בשנה לפני כן ערב ההקרנות המסורתי שלנו לא באמת התקיים ויצרנו גרסת און ליין מצולמת שלו, אז בשנה הזו לפחות יכולנו להתכנס, אבל בחוץ, היות ויש "לא מחוסנים" בצוות…

נשארה לי רק הקבוצה הקטנה והמוכשרת שאיתה רציתי לסיים את יב ולצאת לשבתון. בחופש הגדול החלו דיבורים על כך שבשנה הבאה מורים לא מחוסנים לא יורשו להיכנס בשערי בית הספר. הם יידרשו לדחוף מטוש לאף פעמיים, שלוש בשבוע, לעטות מסיכה חונקת שלא לצורך ואם לא- לא יוכלו ללמד. לאורך כל השנה נהגתי להתווכח עם חברה מהגן של הילד, עורכת בוואלה, והתחננתי בפניה שתעלה אותי לדיון פתוח עם איזה פרופסור שהיא רוצה, רק שנוכל לדבר ולהשמיע את קולנו, והיא סירבה בתוקף. לקראת סוף החופש היא הציעה לי להתראיין בתור מורה שלא מוכן להתחסן. הסכמתי. הריאיון תפס כותרת ראשית בוואלה ומאותו רגע הכל התפוצץ.

פנו אלי מכל הערוצים האפשריים לראיין אותי בתור ה"מורה המורד שלא מוכן להתחסן". נכון, אני שחקן, ואני נהנה מתשומת לב ומלהופיע בטלוויזיה. אבל דווקא בזכות הניסיון והרוגע שלי מול מצלמה הצלחתי לעמוד בתקיפות האלימות והבוטות שחוויתי ממה שפעם היינו מכנים "עיתונאים", כשהיום ברור לכולנו שגם הם רק ממלאים פקודות ועושי דברם של הטייקונים להם הם שייכים. קיבלתי המון תמיכה מאנשים מכל רחבי הארץ שנחשפו לריאיונות האלה וזה כמובן מאוד חיזק אותי. בביה"ס ראו את זה בעין פחות יפה. ביום העבודה הראשון שלי נאמר לי מפורשות שאני לא רשאי להיכנס לתוך תחומי בית הספר בלי שנבדקתי. קבעתי עם התלמידים מחוץ לשערי בית הספר. ישבתי שם עם חמישה מהם, כשתלמידה אחת עוברת לידנו ואומרת לי: "אמא שלי לא מרשה להיפגש עם לא מחוסנים" וממשיכה בדרכה.

בשבוע לאחר מכן הגעתי שוב לביה"ס ואף אחד לא עצר אותי ולא בדק אותי. קבעתי עם התלמידים בחצר. רוב הכיתה הגיעה, לא כולה. אמרתי להם שיתכן וזה השיעור הראשון והאחרון שלנו השנה יחד. ואכן צדקתי (גם בזה). בסוף השיעור ראיתי אינספור שיחות שלא נענו והודעות מהמנהל שקורא לי להגיע אליו לחדר. הוא הבהיר לי שאני לא יכול להיכנס לביה"ס, ולמרות שחשבתי שמצאתי איזשהו פתרון עד חלוף הטרלול נאמר לי שנמצאה לי מחליפה ושירותיי אינם נחוצים יותר. כמובן שנפגעתי קשות, אבל לא מיהרתי לוותר על הקביעות שלי. בסופו של דבר לאחר דין ודברים וערעורים וויכוחים חוזרים ונשנים מול עיריית תל אביב, החלטתי לקבל את בקשתם שאתפטר ואקבל פיצויים כאילו שפוטרתי.

ביום שבו נכנס התו הירוק לתוקף הלכתי להביא גלידה לילדים. היה זה יום שישי, ולא היו הרבה אופציות פתוחות. בכניסה לגלידריה ישב אחד העובדים וסרק ברקודים של הנכנסים. שאלתי אותם אם הם ברצינות עושים את זה, ונעניתי בחיוב. אנשים עמדו בתור לסריקה כשאני בצד בהלם מוחלט שהדבר הזה באמת קורה ומשתפים עם זה פעולה. אפילו באו אלי בטענות על כך שאני לא מתחסן ולא נותן כתף, אז שלא אתפלא שאני מוצא עצמי מחוץ לעסק. כמובן שרציתי להפנות את הגב וללכת בעצבים, אבל לא יכולתי לאכזב את הילדים שחיכו לגלידה והזמנתי מבחוץ באמצעות העובד המתנצל שמסביר לי שאין להם ברירה והם חייבים למלא פקודות. אצל חלק מהעומדים בתור יכולתי לחוש את חוסר הנוחות מהנוכחות שלי לידם, ואצל חלק היתה דווקא תחושת עליונות עלי. היה זה מהרגעים המשפילים בחיי. כמובן שלא חזרנו לגלידריה הזו שוב.

הייתי מאוד פעיל במחאה כנגד התו הירוק. יצרתי סרטונים סאטיריים והסברתיים, הנחיתי שלוש עצרות בינלאומיות, הנחיתי והייתי אחראי על התוכן בטקס יום השואה הפתוח, השתתפתי בהפגנות רבות והפכתי לדמות מרכזית במחאה נגד בלון הניסוי של הדירוג החברתי. אנשים ראו בי סמל של המחאה, וביקשתי מהם שלא יעשו זאת. סמלים מורידים (בטח כשבן גביר בסביבה) ואני לא סמל של שום דבר. אבל אולי בכל זאת עכשיו, עם המהלך הזה של ההגירה, יש משהו מאוד סמלי בכך שה"מורה המורד" בוחר שלא לגדל את ילדיו בארץ בה הוא גדל.

למה להגר?

היה שלב במהלך המאבק שחשבתי אולי לשלוח את זוגתי והילדים למקסיקו בלעדיי, ושאני אשאר להילחם על המדינה שלי. על ארצי מולדתי בה נולדתי וגדלתי, סבלתי ונלחמתי, אהבתי וגידלתי ילדים. אבל בסופו של דבר החלטתי שיותר חשוב לי לשמור על המשפחה שלי מאשר על המדינה שלי. הרי בשביל מי אני עושה את זה אם לא בשביל הילדים שלי? ומה יעזור לילדים שלי שאני נלחם על המדינה שלנו, אם אין להם אבא בסביבה? כמובן שההחלטה הזו לא הגיעה בקלות ובמהרה. זה תהליך ארוך ומורכב המלווה בהמון רגשות מעורבים. אני עדיין ממתין שיפול עלי התקף חרדה של "אלהים ישמור, מה עשיתי!" אבל בינתיים זה עוד לא קרה.

בשלב ראשון היה פה צורך חירומי כמעט לצאת מהארץ ברגע שהתאפשר ל"מפיצי מחלות שכמונו".  זוגתי המקסיקנית לא ראתה את משפחתה זמן רב בשל ההונאה וכשלב ראשון אמרנו לעצמנו שאנחנו נוסעים לטיול בחופש הגדול למשפחה במקסיקו. הבית בגבעתיים בו גרנו היה לנו יקר מדי גם ככה (בטח שבלי משכורת מסודרת) ולאחר עזיבתנו אף העלו לו את המחיר. החלטנו שאם אנחנו נחזור בסוף הקיץ לארץ נעבור לדירה אחרת. אולי לעיר אחרת, או לכפר, אולי נתרחק מהמרכז- לאן בדיוק? לא היה ברור. על כן איחסנו את כל רכושנו במחסנים ניידים, בשלב ראשון לחודשיים ואחר כך נראה. על המסע והתהליך במהלך החודשיים האלה שיתפתי כבר בעבר. בסופם החלטנו להשתקע לשנה- שנת השבתון שלי, גם ככה משכתי את כספיה כדי שיהיה לנו ממה להתקיים.

הילדים נכנסו למסגרות בכפר, כל כך הרבה יותר טובות ממה שיש למדינת ישראל להציע. מונטסורי אמיתי בטבע ירוק, בקבוצה קטנה עם ליווי עוטף ומחבק. היות והילדים שומעים ספרדית מאימם מאז שהיו בבטנה הם למדו להסתדר מהר מאוד בלי בעיה. איתמר, בכורי בן ה 7, הסתגל מהר יותר ממיכאל בן ה 4. עד מהרה גם מיכאל תפס את השפה והיה מוכן לעבור למסגרת וולדרוף- אנתרופוסופי עם קבוצת ילדים קצת יותר גדולה שבה הוא פשוט פרח. בעיניי זו הסיבה המרכזית להמשיך פה, לפחות בעתיד הקרוב. אין פה הסללה לצבא ההגנה לאינטרסים הזרים, אין פה אלימות נוראית, וכמובן שאין (במסגרות הספציפיות האלה) כפייה של מסכות, בדיקות או מזגנים עם פילטרים מרעילים.

אולי מה שהכי חסר לילדים במקסיקו וקיים בארץ בשפע, אלה גינות ציבוריות, ובמהלך ביקורנו זו היתה אחת המטרות המרכזיות- לספוג כמה שיותר גינות שכאלה. אכן יש הרבה מהן בישראל, אך גם הן עמוסות לעייפה בילדים ובמשפחות, ולא תמיד זו חוויה כל כך נעימה. משיחות עם חברים בארץ שמענו בעיקר סיפורי זוועות על בתי הספר של הילדים שלהם- אלימות של ילדים, אטימות של מורים ותכנים מזעזעים של משרד החינוך. כמובן שהמצב החמיר הרבה יותר אחרי הסגרים, הבידודים והחיטוטים באף עם מטוש. הדכאונות עלו משמעותית והתקשורת המילולית והלא מילולית נפגעו קשות. בשיחות עם אנשים על "החיים" חזר על עצמו הרבה פעמים הדימוי של העכבר בגלגל שרץ ורץ ללא מטרה וללא תועלת, כלואים בתוך הלופ של עצמם של עבודה ילדים שינה וחוזר חלילה. לאנשים פשוט נמאס להיות עבדים של השיטה. כנראה שעדיין לא מספיק כדי לעשות משהו משמעותי בנושא.

מהסתכלות מהצד על האנשים בישראל, לאחר שנה שלא הייתי, יש תחושה שהאנשים פשוט גמורים- שבורים, פצועים, חולים ועייפים. הרבה יותר קביים ממה שאני רגיל לראות, בחורים ובחורות צעירים עם אירקאסט, מחלות מפתיעות שתקפו אותם או את יקיריהם, מודעות אֶבֶל רבות המתנוססות בכל מקום ובפיד הפייסבוק. לי כמובן יש חשוד מרכזי בכל הבעיות האלה, אבל התחושה היא שעדיין אסור לדבר על זה. אסור להזכיר את ההליך הרפואי שנכפה על האוכלוסיה ולאנשים אין סבלנות לשמוע, עדיין. אף על פי כן חשתי שיש יותר מקום לשיח, וגם מי שממש לא רצה לשמוע בעבר היה פתוח יותר להקשבה עכשיו על התהליכים הגדולים יותר. אפילו זכיתי לראשונה לקבל "אתה צדקת" פנים אל פנים מאדם שהיה מתווכח איתי בעבר, אבל מקשיב לטיעוניי. זו הסיבה לדעתי שהיה מסוגל לומר שצדקתי. בעיניו היה זה ניחוש ממוזל.

למה מקסיקו?

התמזל מזלי, או כך רצה היקום, ובחרתי לזוגתי אישה מקסיקנית. תמיד היתה לי נטייה להימשך לאקזוטי, לַאַחֵר לַשוֹנֶה, ופה קיבלתי אקזוטי מוכר- מקסיקנית מהקהילה היהודית, דוברת עברית מצוינת. לא יכולתי לדעת שזה יוביל לזוגיות לילדים ולהגירה משותפת, אבל זה מה שקרה. עצם זה שהיא עצמה מקסיקנית, והיות והיא גם חכמה במיוחד ודאגה להפוך את ילדינו למקסיקנים רשמיים, זכיתי גם אני לתוֹשַבוּת תודות לכך. אז כשאני נשאל למה דווקא מקסיקו? התשובה הכי פשוטה היא- כי זה אפשרי טכנית. אבל יש לזה יתרונות נוספים.

משפחתה של זוגתי פה, והילדים זוכים לסבא ולסבתות פעילים ושותפים הרבה יותר מאלה שאנחנו משאירים בארץ. אמא שלי עשתה המון, אבל היא גרה בירושלים, וקשה לה כבר להיסחב למרכז, וגם ככה זה היה קורה פעם בשבועיים במקרה הטוב, ואבא שלי לגמרי לא משותף בתמונה. אז פה במקסיקו יש קצת יותר משפחתיות. לטוב ולרע כמובן- די התרגלנו להיות עם עצמנו בלבד. פה אנחנו קרובים, אך רחוקים מספיק להיות אדונים לעצמנו, כך שזה מסתדר לא רע. המשפחה הרחבה של זוגתי נוכחת יותר ביבשת הזו וזה לטובה כשלמשל מתפנה תכולת בית של סבתא שעברה לבית אבות. זה שלוקחים אותנו לטיולים משפחתיים שהם מעל ליכולת הכלכלית שלנו זה גם מאוד נחמד ומאפשר לילדים לחוות חוויות שאנחנו לבדנו בארץ לא מסוגלים לספק להם.

מעבר לנוחות האישית והמשפחתית יש פה גם עניין קהילתי וחירותי מאוד משמעותי. במהלך ה"פנדמיה", כפי שההונאה מכונה כאן, לא היתה פה כפייה. היתה ויש עדיין תעמולה, ולצערי יש עדיין אנשים מפוחדים שמסתובבים עם מסיכות. גם במהלך השנה שהעברתי כאן היו שלבים שבמקומות מסוימים, בעיקר רשתות גדולות אמריקאיות, לא אפשרו להיכנס ללא מסיכה. אבל באופן כללי יש במדינה העצומה הזו מעין אנרכיה חיובית שכזו כי אף אחד לא באמת סומך על הממשלה ויודעים שהיא מושחתת כברירת מחדל, אז פשוט לא מתייחסים אליה ואיש הנכון בעיניו יעשה. אין אכיפה כי גם השוטרים עצמם מושחתים, ולרוב אם אתה נעצר מאיזשהי סיבה אפשר לפתור את זה עם איזה בקשיש קטן. אני אישית עדיין לא חוויתי את התענוג המפוקפק הזה, אבל זה מה שכולם אומרים. המזומן גם הוא טבוע עמוק בתרבות המקומית, ולא נראה שבאופק הקרוב יצליחו להעלים אותו.

בזכות החירות היחסית הזו, והעובדה שהמדינה היתה פתוחה לכולם, הגיעו אליה במהלך שלוש השנים האחרונות הרבה מאוד "פליטי קורונה" והתמקמו במקומות שונים ברחבי חבל הארץ היפהפה, הפראי והמגוון שמקסיקו מציעה. גם בכפר שבו בחרנו לחיות, טֶפּוֹסְטְלַן, יש קהילה בינלאומית גדולה של "קונספירטורים" שאפשר לדבר איתם חופשי בלי שיגלגלו לך עיניים ובאמת יבינו על מה אתה מדבר. לרוב, כמו שאכן קורה בקהילה שלנו, מדובר באנשים טובים שעוזרים אחד לשני, יצירתיים, רגישים, קשובים, אכפתיים ולעתים גם אקסנטרים. לכל "אקסטרנחרו" (חיצוני/ זר) יש כאן סיפור מרתק לספר, כמו למשל סיפורו של גרגוריו ששיתפתי כאן.

הכפר עצמו מכונה "הַמֵכָּה של ההיפים" ומהווה מרכז רוחני הסובלני לכל צורות הרוחניות ומקבל את כולם. טקסים שונים מתבצעים פה כל הזמן. טקסים כמו טַמַסְקָל, פְּיוֹטֶה, קקאו, טבק וכו'. בפסגת ההר הקדוש "טפוסטקו" ישנה פירמידה אצטקית עתיקה, ובכל מיני פינות שונות של שרשרת ההרים והיערות המקיפה את העמק הקסום יש נקודות פולחן שונות. אמא אדמה נוכחת פה במלוא אונה, בעיקר בדמותה של גוואדלופה- מריה הקדושה שהנוצרים אנסו על התרבות השמאנית המקומית של האצטקים. בדוכני השוק אפשר למצוא את כל הסמלים של כל הדתות והאמונות כמו צלבים שונים, חצי סהר, מגן דוד, בודהות, פירמידות, עיניים למינהן ועוד.

ממה מתפרנסים?

שאלה מצוינת. אני אישית עוד צריך לפענח את הקטע הזה. רוב הנוודים שגרים כאן או עוברים על הדרך מצליחים להסתדר עם עבודה מרחוק כלשהי. בין אם זה בהייטק, ובין אם זה משהו שהקימו במהלך הסגרים והמשיכו להריץ לאחר מכן כי זה מאפשר להם לנוע ולהתפרנס תוך כדי. חלקם חיים על החסכונות, או על נכסים שיש להם בארץ המוצא שהם משכירים. לי אין שום דבר מזה, וצריך להמציא את עצמי מחדש. אף שהדולר והשקל מאוד נחלשו בשנה האחרונה, עדיין עדיף להרוויח בכסף זר ולחיות בפסו. המחייה עצמה זולה יחסית ויכולה להיות גם מאוד זולה אם עוברים לכלכלה המקומית- כלומר לאכול בדוכני האוכל הפזורים בכל פינה בכמה פסו למנה, לוותר על חינוך הילדים או לשלוח אותם לבית הספר הציבורי, שם הילדים בתלבושת אחידה כולל מסיכה, ולבנות את הבית שלך בעצמך באיזו פינה נידחת של הכפר. עם שני ילדים ואישה זה פחות ריאלי, לכן אני צריך למצוא פתרונות יצירתיים.

במהלך השנה האחרונה ניסיתי למצוא דרכים שונות להתפרנס מרחוק. הצעתי עצמי כעורך וידאו וככותב, אך זה עדיין לא תפס. הצעתי עצמי לפגישוניות- מפגש זום של שעה בו אפשר לשוחח על כל נושא שיכול להיות רלבנטי לי ושאני יכול אולי לסייע בו. עשיתי מופע "מתעורר על החיים" מרחוק בזום פעם אחת והקלטתי אותו וכך גם מציע את הלינק למי שמעוניין לשלם ב"שיטת הכובע". פתחתי עמוד נוסף לאתר המקצועי שלי ובו אני מציע את הצילומים שלי למכירה. בינתיים מכרתי צילום אחד וזה היה מאוד מרגש.

כשחקן הצלחתי להגיע לסוכנויות שונות פה במקסיקו והתחלתי לעשות הרבה אודישנים, בעיקר לפרסומות שבהן לא צריך לדבר. השפה עדיין לא שגורה מספיק טוב בפי כדי שאוכל לשחק בספרדית, אבל גם את זה אני מקווה ללמוד ולשפר בשנה הקרובה, על מנת שאוכל לקחת גם תפקידים מדברים. עדיין לא תפסתי פה כלום, אבל היו כמה קולבאקים ואני מאמין שבמוקדם או מאוחר זה יקרה ויתן קצת שקט נפשי, לפחות לזמן מה. התחלתי ללמד נער יהודי עברית לקראת בר המצווה שלו, ואבא שלו הוא בעלים של חברת הפקות וציוד לקולנוע. מקווה שאולי כמה עבודות אצליח להשיג דרכו בהמשך, ובינתיים הוא ארגן לי שני סטים של מצלמה וחצובה כדי שאוכל לפתוח קבוצת וידאו שבה אני מלמד איך עושים סרטים. בנוסף לזה פתחתי עסק קטן של אוכל שבו אני מבשל אוכל ביתי לקחת הביתה, "קסרוני" שמו.

אני קצת מתפזר לכל כיוון בניסיון הזה שלי להתפרנס, אבל מה שאני הכי הייתי רוצה זה להצליח להפוך את "לבריאות- מגזין שעושה שכל" למקום העבודה העיקרי שלי. כן, הייתי רוצה להתפרנס מזה. אחרי כשנתיים שאני עובד בהתנדבות, מייצר ועורך תוכן שלא יכול להיות מוצג באף מקום אחר, אני ממש הייתי רוצה שזו תהיה העבודה שלי מרחוק. אני מתכנן להפוך אותו ליותר בינלאומי, לתרגם את התכנים בצורה מקצועית, לייצר סרטונים שפונים לקהל רחב יותר ולהעלות את הקצב של פרסום האייטמים. יתכן וזה ידרוש גיוס המונים מסודר, זה בטוח ידרוש מנכ"ל שינהל את האתר ויהפוך אותו לעסק, זה ידרוש להכניס פרסומות, זה ידרוש הרבה יותר תמיכה מהאנשים שצופים בו. אני לא רוצה להפוך אותו לאקסלוסיבי למנויים כי חלק מהרעיון זה שהתוכן יהיה נגיש לכולם. אני צריך להשקיע המון בשיווק ובהפצה נגד הזרם, כי הזרם המרכזי לא נותן לתוכן הזה לרוץ. עם זאת, היתרון הגדול של התוכן שהוא רלבנטי תמיד. הוא לא אקטואלי או נוגע למשהו ספציפי שקורה עכשיו הוא נכון לתמיד. וקהל היעד שלנו רק הולך וגדל כי יותר ויותר אנשים נפתחים למה שקורה ברמה הגלובלית מסביבנו, ולכן אני חושב שזה יכול גם להיות אטרקטיבי למשקיעים. רק צריך לדעת למכור להם את זה.

לסיכום

גם בארץ הגעתי לשלב שהייתי צריך להמציא עצמי מחדש. אולי היה יכול להיות קצת יותר קל מבחינת המשחק כי כבר בניתי לעצמי איזשהו שם, יש סוכנת והמלהקות מכירות אותי, ואולי עוד אחזור בעתיד אם יצוץ לו איזשהו תפקיד שיהיה שווה את זה, אבל לא יכול להגיד שבינתיים הקריירה נסקה, בטח לא אחרי שהזדהיתי בתור "המורה המורד" שהולך נגד הממסד. גם בקולנוע לא הצלחתי לזכות בתמיכה של אף קרן מעולם. תמיד מקבל מחמאות על הכתיבה ועל מה שאני מציע, אבל זה אף פעם לא מספיק בשביל להיבחר. אם היה לי זמן פנוי, ושקט נפשי הייתי יכול להשקיע ולהמשיך לכתוב ולכתוב ולכתוב ולהגיש ולהגיש ולהגיש, אבל איכשהו אף פעם אין לך לא את זה ולא את זה כי כל הזמן עסוקים בהישרדות.

אני באמת מקווה ומאמין שפה בטפוסטלן, במקסיקו, אוכל גם לתת לנפש לנוח קצת מההישרדות היומיומית, ממרוץ העכברים בגלגל, לנשום יותר עמוקות אוויר הרים צלול כיין, להתחבר לאמאדמה, להיות קשוב ליקום ולאינטואיציות שלי שיובילו אותי בדרך הנכונה. שהמזל גם יחייך אלי ואקבל קצת תפקידים, שאולי יפנו אלי לכתוב בתשלום, שהמונים יתאהבו במגזין ויתמכו בו משמעותית כי יבינו כמה עבודה קשה ואהבה השקעתי באתר הזה, וכמה הקרבתי כדי לקיים וליצור אותו. אני מקווה שהילדים שלי יהיו מאושרים כאן בטפוסטלן, שיהיו להם הרבה חברים והרבה יותר גני שעשועים ומתקנים. שזוגתי תהיה מאושרת ותמצא גם היא את דרכה החדשה.

אני מאחל גם לארץ ישראל שתתאפס מחדש, ותבנה מחדש וטוב יותר ובלי קשר לגלובליסטים, אלא בעזרת הקהילה האדירה והמדהימה שקיימת באזור הזה. קהילה שתלמד לחיות יחד ולא ליפול לסכסוכים ולחרחורי המלחמה הבלתי פוסקים שמגיעים מלמעלה. שיהיה לנו מקום לחזור אליו ושלא יהיה צורך לגייס ילדים למלחמות מיותרות. בביקורי החודש ראיתי גם הרבה דברים יפים בארץ. ראיתי בחוף הים, בגני השעשועים בירושלים, בתל אביב וברחובות את הגיוון האנושי הרב שיש לישראל להציע. אנשים שגרים יחד, חיים יחד, שותפים לגורל יחד.

זה לא משנה אם אתם חילונים, חרדים, דתיים, מוסלמים, יהודים, נוצרים, אשכנזים, מזרחיים, אתיופים, רוסים, צרפתים, אמריקאים, להט"בים, סטרייטים, פוליאמורים, טבעונים, קרניבורים, אומניבורים, שהזרקתם לעצמכם תרכיב ניסיוני של פייזר או הפגנתם נגדו ברחובות- כולנו בני אדם- שווים. ואלה שחושבים שהם שווים יותר, אז הם לא- גם הם אוכלים, שותים, מחרבנים וישנים. ואם מורידים את האש הקטנה של החרדה התמידית בארץ ציון, אנשים עוד עלולים ללמוד לחיות יחד ולשתף פעולה כדי ליצור עתיד טוב יותר שבו יש מקום לכולם, ולא באמת צריך לדלל אף אחד. עד שזה יקרה אני אמשיך ללהג מרחוק ולבנות את העתיד הזה כמיטב יכולתי, רעיונית ומעשית בכפר קטן וקסום ביבשת רחוקה.  

צילום: שרון הורוביץ

הכותב, רוני גאמר, יוצר ועורך המגזין.
שחקן, יוצר סרטים ואקטיביסט בעל כרחו.
נהנה גם לצלם סטילס, לצייר, לנגן בגיטרה ולצחוק- על עצמו ועל העולם.
יליד ירושלים, גר בטפוסטלן, מקסיקו.

  • כל התמונות במאמר צולמו על ידי רוני גאמר

שתפו:

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

מעבר בין כתבות

25 תגובות

  1. רוני, מרגש. בסופו של דבר, לא משנה איפה נמצאים, צריך להתמודד עם הלא נודע, ואתה מצוייד בכל הכלים שצריך בשביל לצלוח את הנתיב הזה שמואר רק 10 מטרים קדימה. בעיניי, אתה חי את החיים במלואם.

    1. בכל זאת הייתי גם תאורן בעברי… תודה יקירה על המילים היפות. מחכה גם לטקסט שלך שיופיע פה במגזין…

  2. כתבה מעניינת ומרגשת. אתה איש מיוחד וצנוע עם אינטואיציות על.
    מלא הצלחה במקום הרחוק מהמערב הפרוע פה

    1. המזרח התיכון הפרוע, תודה איש יקר. לא יודע לגבי הצנוע, הייתי רוצה לחשוב כך, אבל הנרקסיזם של האמן שבי מסרב לקבל את זה… חחח

  3. רוני היקר, אני עוקב אחריך מהראיון הראשון שנתת כמורה המורד ותומך ומזדהה עם כל מה שכתבת כאן. למזלי עברתי למדינה אחרת חודשים ספורים לפני פרוץ הקורונה לחיינו ולמעט ההיסטריה של החודשיים הראשונים וסגר אחד ויחיד המדינה ההיא ידעה לחזור לפרופורציות ונשארה פתוחה וכתוצאה (גם) מכך זוכה לפריחה כלכלית! במהלך כל אותה תקופה עקבתי מקרוב אחר הקורה בארץ ובשאר העולם המערבי שהלך שולל לגמרי אחרי הניסוי הגדול ואני מחכה בקוצר רוח ליום שבו תקרה כאן ההתפחות הגדולה אבל אני מאד פסימי לגבי זה, מהצד השני אני רואה התעוררות גדולה מאד של אנשים והרבה מזה בזכות אנשים כמוך.
    במסגרת המחקר העצמאי שעשיתי ושכמובן הגדיר אותי בקרב הרבה מאד מכרים וחברים כמכחיש קורונה והזוי "זכיתי" לשמוע ממקור ראשון מרופאים בכירים, מדענים ואחיות דברים שזעזעו אותי וגרמו לי לאובדן אמון מוחלט במערכת ולצערי הבטחתי לאותם אנשים לא לחשוף אותם ואת שאמרו לי, בעיקר אולי זיעזעה אותי ההכרה שבעלי המקצוע האלו פשוט מפחדים לדבר. אבל שוב- יותר ויותר אנשים בארץ מודעים לזה, ואגב- בחו"ל זה הרוב הגדול! ולסיום- בתור אחד שיש לו גם משפחה במקסיקו וזכיתי לבקר שם מספר פעמים ואוהב כמוך את ה"אנרכיה החיובית" שקיימת שם מאחל לך ולמשפחתך הצלחה והנאה גדולה ובעיקר שפיות נפשית שלמה מהעולם (המערבי) המטורלל וישראל בפרט. מבטיח להמשיך לעקוב!

    1. תודה נוה. מתנצל שהיית צריך לכתוב פעמיים את התגובה, לוקח לי זמן עד שנכנס לאשר תגובות, גם בגלל הפרש השעות אני מניח. אבל חיממת וריגשת, תודה רבה

  4. תודה רוני על הכתיבה שלך והיצירה בכלל שמשקפת תחושות ומאוויים של רבים . מעבר לכך הכנות והאומץ שבהם אתה בוחר להתוות את הדרך שלך מעוררים השראה וברור כי אין זו דרך "קלה" אבל כמו שנרשם בתגובה היפה שמעליי אתה בוחר לחיות את החיים במלואם וגם מטפח משפחה מקסימה. המשך יצירה בהנאה ושפע פרנסה. בהצלחה ❤

  5. כל מה שאתה כותב, כותב יפה. נעדר לדאבוני עומק היסטורי בדבר מיהם היהודים ומה אנו עושים בארץ ישראל! הרב קוק זצ"ל אמר: לארץ ישרל באים בלי חשבון. לדעתי כל עוד לא תבין זאת ואת ההקשר העמוק הרחב ההולך 3000 שנה אחורה, נשמתך וכשרונותיך העמוקים לא יפרחו במלוא עומקם. ילדיך יתרחקו משורשיהם. יחד עם זאת מעשיך האידיאליסטים יעמדו לך, כי הקב"ה לא שוכח דבר. מאוד צער אותי שאתה חושב שעם לאחר שואה לא צריך כח מגן.. בהצלחה בהמשך, ודע שאתה לא הסובל היחיד מכל מיני עוותים בארצינו, השאלה:איפה ומה הפתרון? בהצלחה

    1. תודה על דברייך. אישית החיבור היהודי העמוק לאדמת ישראל פחות מדבר אלי. לצערי אני מאמין שהעם שעבר את השואה עבר אותה בתמיכת ובעזרת אותו הכח המגן, והכל היה חלק מאותה תכנית גדולה. וכאמור בשלב זה בחרתי להגן ולשמור על משפחתי ולא על כל ארצי, אולי בעתיד, כשהילדים יגדלו אראה את זה אחרת. אני כרגע בוחר לחיות בהווה- לא בעבר ולא בעתיד, כל השאר פחות חשוב. קארפה דה פאקן דיום…

      1. המונח "יהודי" כיום אינו אומר הרבה. בעצם אינו אומר כלום. משום שאין כיום הגדרה ברורה למה זה בעצם אומר. גם אין דיון ציבורי בין היהודים על עצם העובדה הקריטית הזו. היה זה שמעון פרס שביקש מאיתנו "להשאר" יהודים (זו היתה בקשתו של הסבא שלו ממנו). כאשר ההונאה הזו מתבררת (לאט, בהדרגה, בשלבים, עם משברים) קשה מאד להאשים את העוזבים המתפכחים במשהו. כתבת: "צבא הגנה לאינטרסים הזרים" – אני חושב שאין הרבה ספקות שזה מדוייק. ושכל מילה נוספת על 4 המילים האלה היא (כמעט) מיותרת. הרבה בהצלחה לך ולמשפחתך.

        1. תודה רבה על התגובה. יש מאמר אחר במגזין שקצת נוגע בשאלה הקשה שהעלת כאן של מי הוא יהודי: https://livriut.com/brit-mila/
          אני אישית תמיד בחרתי להגדיר עצמי יהודי כלאום, אך לא כדת. זה אולי משהו שיכול להגיד שמחבר איכשהו את כל הזרמים והגוונים של היהדות- שיש בזה מן הלאומיות, גם אם האמונות קצת שונות.

          1. וואו. לראשונה אני נחשפת לתכנים שלך ורק רוצה לחזק ולומר לך שאתה אלוף, ואני בטוחה שתמצא נחת ושפע בכפר הקסום שלכם כי אתה איש אמת ושלום. שאפו עליך, אמשיך לעקוב ♥️

          2. תודה רבה, ושמח לשמוע שסופסוף הגעת להיחשף לתכנים שלי. מוזמנת לשוטט באתר הזה שיצרתי, יש הרבה מאוד תכנים שתתחברי אליהם, בשביל זה הוא פה והתכנים שלו תמיד יהיו רלבנטיים

  6. תודה רבה על המאמר המרגש הזה שנכנס ללב. שלחתי לך גם תגובה באינסטגרם עם אתר שלפעמים אני מקבלת שם עבודות ולפעמים יש גם עבודות קבועות. תנסה. אני מזדהה כל כך עם המאבק שלך מכל הבחינות.
    אבא שלי קרא לי מורדת כשעוד לא ידעתי שאני כזאת לפני ש"התעוררתי" רשמית.
    תמשיך לעשות. הדברים מגיעים אליך בזמן. שים לב….

  7. תודה רוני שחלקת את מכמני וחששות ליבך. לי בעיקר הייתה נוכחת חרדה כלכלית אחרי שקראתי, תחושה מצוקה ומועקה של – חייבים כסף, מאיפה יגיע?!
    ישועת השם כהרף עין, אני נותרתי בארץ וגם מתמודדת עם חלק מהקשיים שכתבת עליהם. הלוואי וכולנו נצא ממירוץ העכברים עוד היום, החיים מחוברים ללב, למשפחה ולחברים ושהמקום שנהיה בו ישפיע עלינו מטובו.

    בהצלחה בחיים החדשים, מקסיקו היא מקום שנשמע נפלא, חברים שלי עבדו קשה כדי להשיג תושבות זמנית כדי לברוח מהטרלול לחווה בהרים ואתה קיבלת מתנה של תושבות ומשפחה במקסיקו, נפלא.

    1. אכן יש חשש כלכלי, אבל מצד שני גם בטחון כלשהו לא ברור מאיפה שיגיע בזמן הנכון בדיוק מה שצריך. תודה על המילים היפות ומאחל גם לך מטובו של המקום והיקום

  8. ואוו. מאוד הערכתי אותך (שלא לומר הערצתי, כי זו מילה מסוכנת בעיניי) בתור המורה המורד.
    קראתי בשקיקה. הזדהיתי עם הרבה. אני כרגע לא בעניין של לעזוב את הארץ בעיקר מסיבות משפחתיות, ועד לאחרונה גם מסיבות אידיאולוגיות. אבל כיום יותר מאי-פעם אני מבינה את אלה שבוחרים אחרת.
    יש לי הרגשה שעכשיו, אם זה לא קרה כבר, מישהו יעניק לך את התואר "המורה המורד היורד".
    אני זוכרת היטב את אותו פורים מושלג בירושלים ב-1980. זה היום שבו החוש הנבואי שלי התגלה. הייתי בכיתה ח'. כמה ימים קודם לכן היתה ירידה חדה בטמפרטורות אחרי כמה ימים של חמסין. אמרתי – לגמרי בצחוק מבחינתי – שבקצב הזה בפורים ירד שלג. זו היתה הפעם הראשונה שאני זוכרת שבה השתמשתי בביטוי "אתם רואים? אמרתי לכם!". התבאסתי מהמסיבה שארגנתי עם חברים ונאלצנו לבטל, אבל היתה בי גם שמחה על הידיעה שצדקתי.
    כעבור 40 שנה בדיוק, סביב פורים 2020, היתה לי עוד נבואה: אמרתי שממציאים את מגיפת הקורונה כדי שיוכלו להמציא עוד חיסון. לצערי צדקתי, אלא שכאן ה"אמרתי לכם" התקבל קצת אחרת…

    שיהיה לך המון בהצלחה, ולבריאות!
    דרך אגב אשמח לתרום מאמרים למגזין

    1. איזה מדהים שאת זוכרת את הפורים המושלג שבו נולדתי! ואכן צדקת. אשמח למאמרייך, אם יש לך כבר משהו מוכן שנראה לך רלבנטי ומתאים למגזין, מוזמנת לשלוח למייל: ronygammer@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מודעה

כתבות נוספות:

קטגוריות

הצטרפו אלינו

היו הראשונים לקבל את העדכונים הכי חמים

יכול לעניין אותך גם:

תרומה עם Paypal

PAYBOX

העברה בנקאית

רוני גאמר
בנק לאומי 10
סניף 857
חשבון: 4829580

IL810108570000004829580 :Iban

דילוג לתוכן
Verified by MonsterInsights