כלב מחייך, צמית שמח

בימינו אנו, ישנו הניסיון ליישם ברחבי העולם, כולל במדינת ישראל, את תוכנית 'האיפוס הגדול'. תוכנית זו הינה בינלאומית, ונכתבו עליה כבר ספרים, מאמרים ונאומים אינספור. לתוכנית רבדים רבים, אך עיקרה פשוט מאוד להבנה, ואותו אסביר לכם במאמר נהיר זה, באמצעות דרכים והקשרים שייתכן ולא חשבתם עליהם, או שלא הייתם מודעים לקיומם.

מטרת האיפוס הגדול הוא לבסס מחדש בעולם שני מעמדות בלבד: אדונים ו-צמיתים. כלומר, במילים אחרות – מהותו של האיפוס הגדול הוא לדאוג שיישארו, אם ניתן לנצח, מיעוט זניח של אנשים עשירים מאוד, ותחתם יהיו בעיקר שכבה של אנשים עניים למדי, התלויים בחסדיהם של הראשונים כל העת. זהו למעשה חיסולה הסופי של הדמוקרטיה, ועלייתו של הניאו-פיאודליזם – ימי הביניים החדשים.

בכדי לאפשר את מיסודו של איפוס גדול זה, נדרש אפוא 'מעמד האדונים' (מיליארדרים ועושי דברם) להצליח במשימה אחת בעיקר: עיקור הניידות החברתית. כלומר, חיסול מעמד הביניים, ודאגה לכך שיהיה כמעט בלתי-אפשרי עבור אדם להצליח לצבור הון משמעותי, ובאמצעות כך לשנות את מעמדו או מעמדה החברתיים. כיצד יכולים וזוממים אותם אדונים להצליח לעשות זאת? באופן מתוחכם, אך שאינו מסובך להסבר. הדבר מושג באמצעים הבאים בעיקר, ובשילובם:

סגירת עסקים קטנים ובינוניים: ליבה הכלכלי של מדינה דמוקרטית הם העסקים הקטנים והבינוניים. כאשר אנשים הם עצמאיים, יש להם יכולת מוגברת לקבוע את גורלם, ולהחליט דברים באופן שאינו תלוי. לעומת זאת, רוב השכירים מושפעים מאוד מגחמותיהם של חברות וארגונים, וניתן לערער חייהם בקלות יחסית באמצעות פיטורים או איומים בשכאלה. בכדי לייצר חברה של אדונים וצמיתים, יש להגיע למצב בו כמה שפחות מן האנשים הינם עצמאיים כלכלית. בעת המודרנית, הדבר מתבטא ביצירת מדיניות ממשלתית הגורמת לסגירתם של כמה שיותר עסקים קטנים ובינוניים. מה עושים כל העצמאים שהיו להם עסקים שכאלה?  אם אינם יכולים להרשות לעצמם לפרוש לפנסיה, ולא מצליחים הם לבנות עסק חדש, הופכים הם בהכרח לשכירים, אם חפצים הם לשרוד. ככל שישנם יותר שכירים באוכלוסיה נתונה, כך השליטה הכלכלית בה עוברת לפחות ופחות אנשים, הנמצאים בפסגה, והניידות החברתית-כלכלית מצטמצמת.

חיסול הכסף המזומן: אם מטבע המדינה הוא דיגיטלי, יש לשליטים הידע המוחלט על כל שקל, והשליטה המוחלטת בו. אין כסף שחור. ניתן למסות כל עסקה, וניתן להעלות את המיסים עבור אוכלוסיות מסוימות ללא יכולתן להתנגד. כן ניתן למחוק את כל הונו הכספי של אדם בלחיצת כפתור, אם יתנגד לשלטונות. דבר מה חשוב נוסף, הוא האפשרות לשלוף כספי קנסות ומיסים ישירות מתוך הונו הכספי המוחלט של האדם, ללא יכולתו להסתמך על הון שניתן לשמור פיסית הרחק מציפורניה החמדניות של המדינה. חיסול הכסף המזומן גם מקשה מאוד, עד הופך בלתי אפשרי, שיקומו הכלכלי של אדם שפשט את הרגל, וצמיחתו של אדם צעיר ללא תמיכה משפחתית. אנשים שכאלה נאלצים להסתמך על הון שחור בכדי להרים עצמם מתחתית הכלכלה והחברה, ויתקשו מאוד לעשות זאת בעולם בו אין כסף מזומן. משכך, חיסול הכסף המזומן פוגע באופן טבעי ביכולת הניידות החברתית-כלכלית.

כמובן שישנו גם נושא המטבעות הקריפטוגרפיים העצמאיים. אולם תחום זה דורש מאמר שלם בפני עצמו, ועל כן לא אתייחס אליו כעת, אף שראוי הוא לדיון מעמיק.

ריבוי מיסים ישירים ועקיפים: בעשורים האחרונים עולים כל העת המיסים והאגרות, הישירים והעקיפים. גם קנסות, הם סוג של 'מס עקיף'. למיסים, אגרות וקנסות, יש מה שמכונה בכלכלה 'ערך שולי פוחת'.  למה הכוונה?

דמיינו לכם אדם המשתכר כ-10,000 ש"ח בחודש. עבורו, קנס של כ-1000 ש"ח הוא משמעותי ביותר. לעומת זאת, עבור אדם המשתכר כ-10,000 ש"ח בשעה, קנס של 1000 ש"ח הוא דבר מציק, ולא יותר. בימינו למשל, קנסות חניה או קנסות על אי-איסוף צואת כלבים, מגיעים למאות שקלים. עבור רוב האנשים, קבלת קנס נפוץ שכזה היא מכה קשה לכיסם. עבור העשירים, זהו אינו איום כלל. כך יוצא שמשום היות הקנסות קבועים, ולא יחסיים (ביחס להונו של האדם), הם יוצרים נטל כבד על השכבות הנמוכות, ולא מפריעים כלל לבעלי ההון. הדבר נכון באופן דומה גם למיסים ואגרות על דלק, חשמל, כבישי אגרה, תשלומי ארנונה, ועוד. ככל שכל אלה עולים – והם נוטים לעלות כולם לאורך זמן – כך קטנה הניידות החברתית-כלכלית.

מצלמות מעקב: אנו מצויים בעידן בו מצלמות מעקב של השלטונות מסוגלות לייצר ולהעביר קנסות מסוגים שונים ישירות לאזרחים. אלו הם אותם קנסות שמשמשים לדילול יכולת הניידות החברתית-כלכלית, ושיהפכו חמורים יותר בעולם ללא כסף מזומן.

מאגר ביומטרי: מידע ביומטרי כולל בתוכו דברים כמו: דם, מבנה עין, מבנה פנים, טביעות אצבע, חתימת קול, ואפילו צורת הליכה טיפוסית שניתן לזהות בוידאו. זיהוי ביומטרי לכשעצמו, איננו בהכרח דבר שלילי, כאשר חשוב לאמת זהותו של אדם. הוא הופך בעייתי ביותר, כאשר מוצמד לו מאגר ביומטרי בשליטת המדינה. כאשר זיהוי ביומטרי נעשה אל מול מסמך מזהה – דוגמת כרטיס תעודת זהות עם מידע ביומטרי, אין לממשלה בהכרח שליטה ישירה על המידע. אולם כאשר הממשלה בעלת מאגר עם המידע, הדבר מצוי בשירות אינטרסים בעיתיים. כיוון שהמידע הביומטרי הוא בחוד החנית של ראיות משפטיות בביצוע פשעים, ניתן להשתמש בו כדי להפליל כל 'אויב' או 'מתנגד' של השלטונות. כן יכול הוא לסייע לשלטונות לעקוב ביתר קלות אחרי כל אדם, על-מנת לוודא שהוא 'הולך בתלם' מבחינת רצונותיהם. אמצעים אלה משמשים לעיתים, בין השאר, לנטרול אנשים המאיימים לעלות יותר מדי במעמדם החברתי-כלכלי.

שיסוי: השלטונות והשליטים אינם יכולים לשכנע ביעילות את האזרחים שצמצום הניידות החברתית-כלכלית הוא רעיון טוב. לכן, הם עובדים בדרך עקיפה. במקום לשכנע אנשים כי עקרונות האיפוס הגדול ייטיבו עמם, הם משכנעים אותם לתמוך במעשים שפוגעים בהם, בהציגם אותם באופן ערמומי.

כך לדוגמא, אנשים משוכנעים שריבוי מצלמות הוא טוב ורצוי, לשם "בטחונם האישי". אנשים משוכנעים שחיסול הכסף המזומן או מעקב ביומטרי הם טובים, לשם "חיסול הפשיעה". אנשים משוכנעים שקנסות הם טובים, לשם "חינוך האוכלוסיה הפוחזת". אותם אנשים המשתכנעים בדברים כאלה ואחרים, הם לרוב הנפגעים העיקריים מפיחות הניידות החברתית-כלכלית. אולם הם מוסתים להאמין כי זולתם הם אויביהם, ושואפים ללחום בשכניהם, חבריהם ובני משפחתם, בשני העקרונות והרעיונות של השליטים והשלטונות. כן כמובן, כאשר 'הזולת הם האויב', אנשים נוטים לשכוח את עוולות הנבלים האמיתיים.

דירוג חברתי: דירוג חברתי הוא שיטה במסגרתה ניתן לאדם מספר, שמייצג את זכויותיו בחברה ובמדינה. ככל שהמספר שיש לאדם גבוה יותר, כך אותו אדם נחשב יותר 'ראוי', ויש לו יותר 'זכויות'. אנשים שמספרם דועך, נלקחות מהם זכויות. זהו כמובן ההפך מן הרעיון הדמוקרטי, במסגרתו זכויות הם דבר ששייך לאדם מלידתו, ושלא ניתן לקחת ממנו, אלא במקרים מאוד קיצוניים.

בכדי שיהיה ניתן לקיים חברה של אדונים וצמיתים, בני האדם חייבים להאמין שישנם אנשים 'נשגבים ומורמים' הראויים לזכויות יתר, ואילו אחרים הם 'נחותים מטבעם' אשר ניתן לקחת זכויות מהם. כיצד עושים זאת? בעבר למשל, בארצות רבות, הפיצו האמונה כי ישנם אנשים שנולדו עם 'מנדט שמיימי' מאל או אלוהים שונים, שנתן להם הזכות לשלוט ולמשול. כיום, הצדקות שכאלה אינן מקובלות עוד, ולכן מייצרים אמצעי שכנוע אחרים. הדירוג החברתי, הוא אחד מהם.

מהותו המרכזית של הדירוג החברתי, היא להפוך את היצור האנושי מ-אדם ל-מספר. הנאצים הבינו היטב חשיבות רעיון זה. אפילו החיילים הנאצים במחנות ההשמדה, התקשו פעמים רבות ברצח ההמונים. בכדי שיוכלו להרוג, היה עליהם תחילה לקבל את הרעיון שמולם לא עומדים בני אדם, אלא יצורים נחותים מאלה. התהליך ארך שנים רבות! הנאצים השתמשו בתעמולה יום-יומית עוד משנות ה-30 המוקדמות, בכדי לגרום לציבור גרמני רחב להאמין באותו שקר, לפיו בני אדם מסוימים 'אינם אנושיים מטבעם'.

מתן המספר, היה סממן של סוף אותו תהליך שטיפת מוח המוני. כאשר לאיש יש שם הידוע לנו, ואנו קוראים אלה לאלה בשמותינו, קשה לנו מאוד לפעול באלימות, בדרך כלל. אולם אם לאדם ניתן מספר, המחליף את שמו, אפשר להתחיל לשכנע אחרים לראותו כחפץ. לכן הנאצים קעקעו מספרים על זרועותיהם של היהודים – כדי שיהיה ניתן לנהוג בהם כחפצים, ולגרום לרבים לקבל מעשים שכאלה כתקפים מוסרית.

מעמד האדונים רואה ב-'נחותים ממנו' כיצורים שהם פחותים מבני אדם. ישנו גם הצורך לשכנע את אותם צמיתים, שהם וזולתם אכן 'נחותים'. האמצעי הוא מתן מספר, שמחליף את המהות האנושית של שם. המספר הופך למרכז ההוויה החברתית. מספר זה נקרא בימינו: 'דירוג חברתי'.

דירוג אשראי הוא דירוג חברתי 'רך'. הוא נוגע בעיקר לזכויות כלכליות. אולם דירוג אשראי, אשר אומץ בישראל בשנים האחרונות, אינו אלא בלבד הכנה לדירוג חברתי מלא, כפי שמיושם כבר בסין. כאשר הדירוג החברתי הוא מלא, כל פעולה של אדם נמדדת לא ביחסה למוסר או עקרונות תרבותיים וחברתיים, אלא ביחס להשפעה על הדירוג החברתי. אם הלכת להפגין נגד הממשלה, דירוגך החברתי ירד. אם רכשת פוסטר של נשיא המדינה לתליה בביתך, דירוגך החברתי עלה. אם צרכת חומר רפואי שהממשלה רואה בו "סם מסוכן", הדירוג ירד. אם כתבת דבר מה חיובי על מדיניות שר הבריאות ברשת החברתית, הדירוג עלה. וכן הלאה.

כל השיח נסוב לפתע סביב השאלה: האם הפעולה היום-יומית שביצעתי משפיעה על הדירוג החברתי שלי, לחיוב או לשלילה?  כך הופכת החברה כולה לאסופה של עבדים חנפנים, שחפצים כל העת לרצות את מעמד האדונים, בכדי שיתנו להם פרס בדמות שימור הדירוג החברתי. דומה הדבר לכלב אשר אולף לנהוג בדרכים מסוימות, שאינן בהכרח 'כלביות' במיוחד, בכדי לרצות את בעליו.

הדירוג החברתי הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של הדמוקרטיה, ואבן הפינה להקמתה של חברה ניאו-פיאודלית שמתנהלת כמו קן נמלים ענק ומבהיל. הוא כוס תרעלה לנפש האדם, וחומצה מעכלת למרקם חברתי שפוי.

חובות ומחיקתם: כל האמצעים שתיארתי עד כה, משמשים בין השאר בכדי לרושש את רוב האוכלוסיה. לכשיגיעו מספיק אנשים לחובות, והכלכלה תתמוטט, יבואו הפוליטיקאים (בציווי אדוניהם שמאחורי הקלעים), וייתנו לעם כולו עסקה שלא ניתן לסרב לה: "עבור כל המעוניינים, נמחק לכם את החובות כולם, בתמורה לויתורכם על הרכוש הפרטי שבבעלותכם". המדינה כמובן שלא יכולה לנהל רכוש כה רב, ולכן תמכור אותו מיד בפרוטות לבנקים ולחברות הענק, אשר בתורם "יועילו בטובם" אף הם למחוק חובות (אך בתמורה יעשו הון עתק ואינסופי מן הרכוש והשליטה שהשיגו).

עוד דבר שתציע אז המדינה כ-"פרס" למסכימים, הוא קבלת הכנסה בסיסית קבועה מדי חודש ('הכנסה בסיסית לכל'). אולם אליה וקוץ בה! הסכום החודשי שניתן עד כה "בנדיבות", שגם כך למעשה מורכב מכספי המיסים ששילמנו כל חיינו – סכום זה תופסק העברתו, במידה וירד דירוגנו החברתי. כלומר, אותו סכום חודשי שאנשים יהפכו במהרה מסתמכים עליו, למשל לשם תשלומי שכירות או מיסים, לא יינתן לכל מי שימרוד ברצון האדונים. אם כך, הרי שאין דבר זה יותר מאשר עוד אמצעי שליטה.

זהו מהלך השחמט הסופי של האיפוס הגדול, וככל הנראה גם מקור שמו. באמצעות הלאמת הרכוש הפרטי וקבלת עול ('פרס') ההכנסה הבסיסית לכל, יחתמו האזרחים על עסקה עם השטן, אשר תייצר עולם חדש בו אופסו יחסי הגומלין שבין בני האדם, והוחזרו לדרך-קדם יחסי האדון והצמית. לאדונים תהיה השליטה המלאה בכל האדמות, הנדל"ן, החפצים ייקרי הערך ואמצעי הייצור. לצמיתים לא תהיה בעלות על שום דבר. האדונים יתייחסו לצמיתים כמו חיות המחמד שלהם. לצמיתים יוענקו 'פרסים' אשר שווים נמוך או מפוקפק בהתבסס על 'התנהגות טובה', ויספגו עונשים על כל חריגה בהתנהגותם מרצון האדונים.

בימינו אנו, האדונים-לעתיד עסוקים בשכנוע צמיתיהם-לעתיד בנכונות וצדקת הדרך. האוכלוסיה האזרחית עוברת אילוף ככלבי שעשוע, על-מנת שיתקבל בהכנעה הסדר העולמי החדש. המפתח למניעת הצלחת מהלך מחריד זה, הוא המודעות לתופעה ולשיטותיה, והפצת האמת בעניינן ברבים. לו היה יודע כלב מעמדו הנחות כחיית מחמד, היה דורש זכויות שוות כבן בית – מיטה מצוינת כשל אדוניו, אוכל משובח, מסעדות, חופשות, מניעת סירוסו, הפסקת השימוש ברצועה, דיבור אליו כמבוגר ולא כילד, זכות הצבעה וקבלת החלטות, חופש הדיבור, חירות התנועה, ועוד. האדונים חפצים בכך שנהיה כולנו ככלב המחייך בצל אדונו האלים והמתעלל, האוכל שאריות תעשייתיות וישן במלונה מעופשת ודולפת, בזמן שבעליו נמצא בארמון מפואר. הנהייה אנו גם כן כחיה אומללה שכזו? הבחירה בידינו.

______________

מחבר המאמר. שיפו יונתן בלושטיין, בעל תארים במשפטים וממשל, הוא סופר פורה אשר פרסם כשמונה ספרים באנגלית ובעברית. עמוד הסופר שלו באמאזון ארה"ב הינו:

https://www.amazon.com/Jonathan-Bluestein-Shifu/e/B07D9Q9CJL/

שיפו בלושטיין הוא גם ראש ארגון אמנויות הלחימה בלו ג'ייד, בו ניתנת הוראה במספר סניפים של קונג פו סיני מסורתי:

www.bluejadesociety.com