בשנת 1946 ארגון הבריאות העולמי ניסח הגדרה מקובלת למונח בריאות ולפיה:
"בריאות היא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת ולא רק היעדר מחלה"
לפני למעלה משנה, אותה הגדרה נמצאה זרוקה בצד הדרך כמעט ללא דופק, כשלפתע פניה התכסו במסכה ואחרי הצרת היקפים הצטמצמה לכדי הגדרה הכוללת מרכיב אחד והוא 'היעדר מחלה'.
אבל לא בדיוק, כי בשעה לא טובה בכלל, הגדרה חדשה וחולנית נולדה, החולה החדש נקרא ׳מאומת׳ על אף שהוא איננו נראה או מרגיש חולה בהכרח. במציאות החדשה, הבריא החדש הוא חולה כרוני פוטנציאלי הנאלץ לבלות שעות בתור לבדיקות באמצעות מטושים מתישים הקובעים מי לחיים ומי לבידודים, וכל זאת כי מסתובב בינינו נגיף אחד עם כתר אותו אף אחד לא מוכן לשים על הראש.
מה עלה בגורלה של אותה רווחה נפשית אשר גם היא הייתה במשך כל כך הרבה שנים חלק מהותי מהגדרתה של בריאות? מי יבדוק את אותן המצוקות? האם יש לכך מכשיר רגיש מספיק? מי ירגיע את כל אותם האנשים אשר מונעים מעצמם את החירות לנשום בחופשיות ולהתחבק עם אהובים מרוב פחד למות? מי יסביר להם שהם כבר מזמן הפסיקו לחיות ושחיים סטריליים שכאלה הם בכלל לא חיים? מי יעזור לכל אלו שסף החרדה בו הם חיים הוא בגובה המון בלאן? האם יש פי. סי. אר לבדוק את הדיס-אורדר המתפתח ומתנפח לממדים שאי אפשר יהיה לתפוס?
אני תוהה מה יעלה בגורלה של הרווחה החברתית אם החברה מבודדת, מתפצלת ונפרדת מעצמה, מה יישאר מחברה בה כולם חולים אלא אם הוכח אחרת ומה יישאר מאתנו אם אנחנו נפרדים מצלם אנוש. ומה עם שבועת היפוקרטס? זאת שלא מבדילה בין גזע, מין ודת, בה רופאים נשבעו לטפל ולהגיש סיוע ויהי מה. קשה לתאר מה יקרה לעולם הרפואה עכשיו שיש לרופאים לגיטימציה לטפל רק במי שמוצא חן בעיניהם, קורא את אותם העיתונים ומאמין באותן האמונות. אותה שבועה שהייתה אבן יסוד ברפואה, הולכת ומאבדת את כוחה בזמן שאנו עדים לשינוי מהותי ב-DNA של מקצוע הרפואה.
אם טובת הציבור עומדת לנגד עיניי נבחרי הציבור, איך אפשר להסביר את ההסתרה, את סילוף הנתונים, ניגוד האינטרסים והאיסור המוחלט לנהל דיון הכולל יותר מדעה אחת. לשם מה מפעילים לחץ אדיר ומשקיעים בתעמולה אגרסיבית אם מדובר במגפה? מדוע אוסרים על תרופות מצילות חיים, מסתירים נתונים, משתיקים רופאים ומדענים, ומקבעים עריצות רפואית ושלטון טוטליטרי "בשם הגנה על בריאות הציבור"?
הניחו לפנינו זריקה מהוללת שעומדת במרכז כמו עגל הזהב וכולנו נדרשים לרקוד סביבה כמו כלה בליל כלולותיה. ואין דין ואין דיין. כל האמצעים כשרים, גם אם אין הם מוסריים, גם אם הנתונים מוסתרים, גם אם זה ניסוי שאף אחד לא טרח לבקש את רשותנו להשתתף בו. לאור הדיווחים על תופעות לוואי קשות כגון דלקת בקרום הלב, קרישי דם, שבץ ומקרים רבים מדי של מוות מדום לב. האומנם מדובר בטובת הציבור?
המחשבה על טובת הילדים לא מתיישבת עם העובדה שלמעלה משנה וחצי שהם נאלצים לכסות את פניהם במסכות במשך ימים שלמים יותר מכל ציבור אחר! בתי ספר וגנים נסגרים חדשות לבקרים, מדיניות הבידודים, הלחץ להתחסן וכמובן התו הירוק, יוצרים ריחוק ופערים חברתיים. מדובר בפגיעה נפשית אדירה עם השלכות מרחיקות לכת. האם סביר לחסן ילדים נגד מחלה שלא פוגעת בהם באמצעות חיסון ניסיוני שעלול לסכן את חייהם, וכל זאת בזמן שאף אחד לא יודע ולא מוכן לקחת אחריות על ההשפעות לטווח הקצר או הארוך?
אי אפשר להתעלם מאותן הבטחות חסרות כיסוי תמורת השתתפות בניסוי, השינויים התכופים בהגדרות של מי הוא חולה קשה ומי מחוסן על פי גחמות וצרכים פוליטיים והכפייה העקיפה וחסרת המעצורים.
המהירות בה משליכים הצידה את מי שהתחסנו בשתי מנות ורוצים רגע לשהות, לחשוב לפני המנה השלישית או השישית והפיכתם המיידית למצורעים החדשים, או בשמם העדכני 'לא מחוסנים'. "הם תופסים לנו את המיטות", כך אומרים בלי בושת פנים. ובכן כעת זה ידוע, מתברר שיש גזע עליון ומי שלא מסכים לעריצות הרפואית הופך באופן מידי להיות טפיל בחברה. על רקע הכפייה הגוברת, כלכלת החיסונים והפיכת העולם למקום בו הכול מותנה בכך שנסכים להכניס לגופנו חומרים, אני שואלת, האם זה העולם החדש המופלא? האם זה העולם שאתם רוצים לחיות בו?
האמת היא שאנחנו בריאים, אלא אם הוכח אחרת ובחירה חופשית הינה זכות יסוד אשר ניתנה לנו מעצם היותנו בני אדם, על אף הניסיון העיקש לספר לנו סיפור אחר. אני עדיין מאמינה בגוף החכם שיודע לבשר בעצמו על מחלה ועל מערכת החיסון המופלאה המובנית בגופנו.
אני רוצה להאמין שרוצים בטובתנו, אך עד שלא יפסיקו עם הסתרת הדיונים והחוזים המושחרים, ההסתה, הפגיעה באזרחים, ותת הדיווח של הנתונים האמיתיים, לא יכול להיות אמון במערכת שאין בה יחסים.
ליה אושרה
עורכת (תוכן) ספרותית ומלווה תהליכי כתיבה והתפתחות.
