25 אפריל ,2024

העדר חסינות העדר

מאמר רביעי בסדרת שבירת המיתוסים של ד"ר עופר בהרל בוחן את מיתוס "חסינות העדר". אחד הכלים המרכזיים ששימשו ומשמשים את הרשויות לשכנע אנשים להזריק חומרים שנויים במחלוקת למען "טובת הכלל", ולא רק למען הבריאות שלהם עצמם. אבל האם גם פה משקרים לנו, מטעים או לכל הפחות לא מסתמכים על מדע כדי למכור לנו את הדרישה הזו?

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

חסינות העדר או עדר שמחוסן-
האם להתחסן זה ל"טובת הכלל"?

אחרי שנִיפַּצְנוּ את אגדת סיפור הניצחון ההֵרוֹאִי על "מגפת הפוליו", הֵזַמְנוּ את הקביעה הנחרצת לפיה "בזכות החיסונים ניצלנו מהמחלות הנוראיות שקטלו מיליונים לאורך ההיסטוריה!", והִפְרַכְנוּ את התפיסה הנשמעת ללא כל היסוס ש"תודות לחיסונים מצילי האנושות מצבנו הבריאותי מעולם לא היה טוב יותר!", אבחן במאמר זה את אחד המיתוסים המכוננים בתחום החיסונים והוא מיתוס "חסינות העדר".

רעיון חסינות העדר מבוסס על חסינות הפרטים בפני הידבקות ובכך (לפי המיתוס) מספקים הפרטים הגנה עקיפה לבני האדם שבסביבתם שאינם חסינים בפני המחלה, על ידי הצבת מחסום בפני התפשטות גורם המחלה. כלומר חיסון יכול תיאורטית להשיג זאת אם יוכל למנוע, או לפחות להפחית, את התפשטות גורם המחלה באוכלוסייה. במילים אחרות, חיסון שאינו מגן מפני הדבקה בגורם המחלה, וגם לא מפני העברתו לאדם אחר, אינו מייצר חסינות עדר, גם לא לפי התפיסה של הרפואה המקובלת.

תחת ההנחה שהחיסונים מספקים חסינות עדר פועלות רשויות הבריאות בעולם ותכניות ההתחסנות הלאומיות במדינות השונות. יתרה מכך, ההגנה העקיפה שכביכול מספקים החיסונים מהווה צידוק עקרוני ומוסרי להנהגת צעדים לכפיית חיסוני השגרה, כיוון שלפי היגיון זה התועלת הגלומה בחיסונים חורגת מתועלתו האישית של האדם הבודד, ולכן סביר שבתנאים כאלה יגבר האינטרס הציבורי על חירויות הפרט.[1]

לכן במדינות "דמוקרטיות" רבות, בהן ארצות הברית ומדינות אירופאיות, קיימת חובת חיסונים. בארצות הברית החיסונים הם בגדר חובה כתנאי כניסה לגני ילדים ובתי-ספר.[2] וכך גם באיטליה, בבריטניה, בצרפת ובעוד כמה מדינות אירופאיות "מתקדמות".[3] במדינת ישראל אין עדיין חובה חוקית לחסן, כי עד לפני מספר מועט של שנים היה נדמה שאין גם צורך בחקיקה כזו בשל שיעור ההתחסנות הגבוה בילדים בישראל, שהיה בין הגבוהים בעולם. אולם בשל התופעה של עלייה בשיעור המתנגדים לחיסונים עולים בישראל קולות הקוראים להעלות לדיון את סוגית חובת חיסונים.[4]

אחד מהשיקולים החשובים המשפיעים (או אמורים להשפיע) על קבלת החלטות בתחום בריאות הציבור הוא האיזון בין מידת התועלת הצפויה מנקיטת מהלך כלשהו, לבין הפגיעה האפשרית בחירות הפרט. כלומר השיקול אמור להיות בנוגע למידת ההשפעה של הפעולה הננקטת על ידי הפרט – החיסון – על בריאותו של זולתו. לפיכך לאורו של מיתוס "חסינות העדר" הרי שאם החיסונים מספקים הגנה לא רק עבור המתחסן עצמו, אלא גם עבור סביבתו, ניתן לומר שקיים הגיון מסוים בהחלת החיסונים באופן גורף, למען האינטרס הציבורי ("בריאות הציבור"), למרות הפגיעה בחירות הפרט. במילים אחרות, בסיס מוסרי להחלת חובת חיסונים קיים לכאורה.

אך האם קיים בסיס ראייתי עובדתי מדעי מוכח ומוצק לצעד זה, המנוגד בצורה קיצונית לעקרון חירות הפרט? במאמר זה אבחן חלק מחיסוני השגרה לתינוקות הניתנים בארץ ובעולם, ואבדוק האם הם באמת מייצרים את "חסינות העדר" הנכספת.

טטנוס

בין החיסונים שהינם בגדר חובה בארצות הברית ובמדינות אירופה השונות, ובין חיסוני השגרה בכלל המדינות בעולם, נמצא החיסון נגד טטנוס. טטנוס היא באמת מחלה מסוכנת. גם הורים רבים המוותרים על חיסונים אחרים עדיין חושבים לנכון לחסן נגד טטנוס. אבל מה הסיכוי לחלות בטטנוס?

מחלת הטטנוס, המוכרת גם בשמותיה העבריים צפדת ופלצת, נגרמת, ככל הידוע, על ידי רעלן המופרש מחיידק החי במערכת העיכול של בעלי חיים שונים ומופרש בצואתם. החיידק יכול לחיות כנבג באדמה שנים רבות, אך אם הוא מוצא את דרכו אל גוף האדם – דרך פצע או חתך, הוא עלול להתעורר, להתרבות, להפריש את הרעלן, ולגרום למחלה, שעלולה להיות קטלנית. החיידק, אם כן, אינו מועבר מאדם לאדם.[5]

מחלת הטטנוס הייתה נפוצה יחסית בעבר, כשמרבית האוכלוסייה התגוררה בסביבה כפרית או כשהסוסים היו אמצעי תחבורה בערים (שהיו, לא נעים לומר, רוויות בצואת סוסים). אולם במאה העשרים, תודות לשיפור בסניטציה, ברשתות הביוב, ולהחלפת הסוסים במכוניות בערים ובמכונות בכפרים, המחלה כמעט ונעלמה.

החיסון נגד הטטנוס פועל נגד הרעלן המופרש על ידי החיידק ולא נגד החיידק עצמו. הוא אינו מונע (ואינו יכול למנוע) מהחיידק או הנבג שלו לחדור לגוף ואינו מונע ממנו להתרבות. החיסון ככל הידוע מנטרל את הרעלן המופרש למחזור הדם. כלומר, טטנוס אינה מחלה מדבקת והחיסון נגדה אינו מהווה מחסום בפני הפצת החיידק, ולפיכך אינו מייצר הגנת עדר.

מעבר לכך, שיעור המחלה כיום הוא זניח לחלוטין – בבריטניה נרשמו בממוצע כ-5 מקרים של תחלואה (לא תמותה) בטטנוס בכל שנה בשנים 2001-2015,[6] בארצות הברית בשנת 1947 – לפני כניסת החיסון לשימוש, היה שיעור התחלואה (לא תמותה) במחלה – 0.39 מקרים ל-100,000.[7] התמותה מטטנוס בקרב אנשים צעירים מ-30 היא כמעט אפסית.[8] מאז 1955, 90% מהחולים בטטנוס בניו יורק היו צרכני סמים קשים. כך גם בשיקגו ובקליפורניה.[9] בישראל נרשם פחות ממקרה אחד לשנה בין השנים 1990-2000.[10] ומשנת 2001 דווחו בישראל רק שני מקרים של טטנוס. הראשון באישה חולה כרונית בת 81, והשני בפליט בן 30 מאריתריאה.[11] הסיכוי כיום לחלות בטטנוס עומד על כ-1 ל-10 מיליון. הסיכוי למות מטטנוס עומד על כ-1 ל-100 מיליון, וזה כולל נרקומנים וחולי סוכרת.

במילים אחרות, אם לחיסון נגד טטנוס אין כל השפעה על החשיפה לחיידק, הנמצא באדמה ואינו מועבר מאדם לאדם, וטטנוס אינה מחלה מדבקת, והחיסון נגדה אינו מהווה מחסום בפני הפצת החיידק, ולפיכך אינו מייצר הגנת עדר, מדוע נמצא החיסון נגד טטנוס בין החיסונים שהינם בגדר חובה במדינות שונות, ובין חיסוני השגרה בכלל המדינות? נראה שלגבי מחלה זו אפשר להרגיע את ה"עדר" – ל”עדר” לא יפריע אותו פעוט שבחר שלא להתחסן.

צילום מאת לואיסלה פלאנטה מפיקסביי

שעלת

מחלת השעלת נגרמת, ככל הידוע, על ידי החיידק Bordetella Pertussis שמתרבה בדרכי הנשימה. החיידק עצמו אינו מסוכן, אך הוא מפיק רעלן שמגרה את דרכי הנשימה. זה גורם להצטברות ליחה ולשיעול חזק המלווה בצליל אופייני (whoop). השיעול יכול להימשך שבועות, ובשפות הסינית והיפנית המחלה נקראת "שיעול מאה הימים".

עלייה בלתי צפויה ובלתי מוסברת בתחלואה בשעלת במדינות המערב בשנות ה-2000 הביאה חוקרים מה-FDA (מנהל המזון והתרופות האמריקאי, הגוף הממשלתי הכפוף למחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית, המרכז את הפיקוח והרגולציה על מוצרי מזון ותרופות) לערוך מחקר לבדיקת ההגנה שמספק החיסון נגד המחלה. תוצאות המחקר התפרסמו בשנת 2014 במאמר בכתב עת של האקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים.[12] בניסוי בדקו החוקרים את תגובת קופי בבון לחיסוני שעלת. קופי הבבון נבחרו לשמש בניסוי כיוון שהדבקתם בחיידק השעלת מביאה למהלך מחלה דומה מאד לזה שבבני אדם.

זהו מחקר חשוב ביותר כיוון שהוא אחד הבודדים שמשווה בין מחוסנים ללא מחוסנים, אם כי לא בקרב בני אדם אלא בקרב בבונים. זאת מפני שרשויות הבריאות העולמיות נמנעות מלבצע מחקר השוואה בין ילדים מחוסנים על פי תכנית החיסונים לבין ילדים שאינם מחוסנים כלל. מחקר שכזה ניתן לבצע בצורה רטרוספקטיבית על פי רשומות ידועות של רשויות הבריאות העולמיות וכן של אלו בישראל (רשומות מקופות החולים). אך למרות זאת, לאורך 70 שנות חיסון, אף רשות בריאות בעולם כולו מעולם לא פירסמה מחקר שכזה (ועל כך ארחיב באחד המאמרים הבאים).

יתרה מזאת, המחקר הזה חשוב ביותר כיוון שהוא נערך על ידי ה-FDA.

החוקרים חילקו את הבבונים לארבע קבוצות:

  • קבוצה א' חוסנה בחיסון השעלת הנוכחי בהתאם לתכנית החיסונים בארצות הברית.
  • קבוצה ב' חוסנה בחיסון השעלת הישן.
  • קבוצה ג' לא חוסנה כלל ולא נחשפה לחיידק השעלת.
  • וקבוצה ד' לא חוסנה אך נחשפה לחיידק וחבריה חלו בעבר במחלה והחלימו.
משפחת בבונים באפריקה
צילום מאת אלישיה קמפבל מפיקסביי

החוקרים חשפו את הבבונים מכל ארבע הקבוצות לחיידק השעלת ובחנו את תגובתם. הקופים המחוסנים (קבוצות א', ב') לא חלו במחלה. הבבונים מקבוצה ג', שלא חוסנו ולא חלו בעבר, חלו עתה במחלה ונשאו את החיידק בלוע שלהם במשך 30 ימים. הבבונים מקבוצה ד', אלו שחלו בעבר וחוסנו טבעית בעקבות מחלתם, לא חלו ולא נמצא בגרונם החיידק אפילו לא יום אחד. כשבדקו החוקרים את לועם של הקופים המחוסנים – קבוצות א' ו-ב', נמצא (באופן מפתיע עבור החוקרים) החיידק בגרונם 35 ימים.

מחקר ההמשך המתבקש בדק האם בבון מחוסן הנושא את החיידק בגרונו יכול להדביק בו בבון אחר. הם הוכנסו לכלובים עם קופים מקבוצה ג', שלא חוסנו ולא חלו בשעלת, ולאחר מספר ימים נמצא שהקופים הלא מחוסנים נדבקו בחיידק מהקופים ה"מחוסנים". לעומת זאת אלו מקבוצה ד', שחוסנו טבעית על ידי תחלואה במחלה והושמו בכלוב עם בבונים מקבוצה ג', לא הדביקו.

החוקרים סיכמו את מחקרם בכותבם שהממצא הראשי של המחקר הוא "שחיסון השעלת אינו מונע הדבקה ולא העברה של החיידק".[13] כלומר חיסון השעלת לא ייצר הגנת עדר, או אם להיות ברור יותר, ככל הנראה הקופים ה"מחוסנים" הדביקו את הלא מחוסנים. מה שמעמיד באור קצת תמוה, שלא לומר מגוחך, את האמונה ביצירת חסינות העדר תודות ל"חיסון", בכל הנוגע לשעלת. לפחות אצל בבונים…

הסתבר שתוצאות המחקר לא הפתיעו חוקרים בבריטניה, שחקרו עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת את מחלת השעלת, והגיעו למסקנה שהחיסון אינו מונע את התפשטות החיידק.[14] מחקר המשך דומה למחקר שנערך בארצות הברית ופורסם ב-2014, נערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה עם עכברי מעבדה. גם חוקרים אלו מצאו שחיסון השעלת "היה בלתי יעיל במניעת הפצת החיידק".[15]

החוקרים סיכמו את מחקרם בקובעם ש"החיסונים אינם מונעים העברת חיידק השעלת ולפיכך אינם מביאים לחסינות העדר".[16] האם זה גרם לממסד החיסונים להרהורי חרטה לגבי נחיצות החיסון לשעלת בהקשר לקיומה של כביכול חסינות עדר למחלה? האם למרות הראיות המדעיות המצביעות על חוסר התוחלת שבחיסוני השעלת ערך הממסד הרפואי חשבון נפש? או מחקרי המשך?

הצחקתם אותי ואת הבבונים….

הפטיטיס A / צהבת A

נגיף הפטיטיס A עובר, ככל הידוע על פי המדע הרשמי, במים ובמזון מזוהמים, בדרך כלל בצואת אדם שחלה במחלה, או במגע עם צואה של אדם שנושא אותו. המחלה מתבטאת בדלקת בכבד. לפי אתר בית החולים שיבא תל-השומר המחלה חולפת עצמונית, כלומר באופן טבעי וספונטני וְלֹא בהתערבות חיצונית, ואינה הופכת לדלקת כבד כרונית.[17]

לפי אתר CDC (המרכז לבקרת מחלות ומניעתן – סוכנות של מחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית שתפקידה שמירה על בריאות הציבור) אצל ילדים מתחת לגיל 6 ב-70% מהמקרים הפטיטיס A עובר ללא תסמינים.[18] לפי אתר קופת חולים "מכבי" המחלה נפוצה באזורים בעלי תשתית תברואתית לקויה כמו במדינות אפריקה, אסיה, דרום אמריקה ומזרח אירופה.[19] הידבקות במחלה בגיל צעיר בדרך כלל אינה מתבטאת בהופעת סימפטומים של המחלה, והחולים בדרך כלל אינם מזוהים (חולים א-סימפטומטיים…) ולא ננקטים אמצעים מיוחדים למניעת הדבקה. עם זאת, ילדים ופעוטות מהווים גורם בהעברת הנגיף כיוון שהרגלי ההיגיינה שלהם מפותחים פחות.

לפי אתר קופת חולים "כללית" המחלה אינה מסוכנת לילדים, אבל אצל מבוגרים היא עלולה להתפתח למחלה קשה.[20] כלומר חיסון הפעוטות, הניתן פעמיים, בגיל שנה ובגיל שנה וחצי, משרת בעיקר את האוכלוסייה הבוגרת. תינוקות ופעוטות נחשבים בדרך-כלל לאחת משכבות האוכלוסייה הרגישה, שעל בריאותה יש להגן. אולם במקרה של חיסון הפטיטיס A משמשים הפעוטות מגן אנושי עבור הוריהם וסביהם. מי אמר "להגן על סבא וסבתא" ולא קיבל?….

דרך אגב, ישראל הייתה (כמה מפתיע…) המדינה הראשונה בעולם שהוסיפה בשנת 1999 את החיסון נגד הפטיטיס A ללוח החיסונים הלאומי. [21]  החיסון נגד הפטיטיס A כלול בלוח החיסונים הלאומי רק בשתי מדינות אירופאיות – יוון ואוסטריה, ורק ביוון הוא ממומן על ידי המדינה.[22]

אדמת

דוגמה נוספת בה משמשים הפעוטות מגן אנושי היא החיסון כנגד אדמת. עבור ילדים אדמת היא מחלה טריוויאלית וקלה. אך עבור נשים בשליש הראשון של הריון, אדמת עלולה להיות מסוכנת. כלומר מחסנים ילדים נגד אדמת על מנת להגן על נשים בהריון (או יותר מדויק- על העוברים שלהן). כלומר בשם התפיסה של חסינות העדר נעשה שימוש כדי להצדיק את הרעיון של חיסון ילדים נגד מחלה קלה, וזאת כדי להגן על מגזר פגיע אבל מנוע-חיסון – נשים בהריון.

וכך מתוך כוונה טובה לשים קץ באופן מיידי לכל סיכון של אדמת מולדת בקהילתם, ילדי בתי הספר היסודיים בעיירה קספר, שבמדינת ויומינג בארצות הברית, חוסנו באופן המוני נגד אדמת ב-1970. באופן אירוני, חודשים ספורים אחרי מבצע חיסון מקומי זה, פגעה התפרצות של אדמת בקספר. אפקט חסינות העדר לא התממש וההתפרצות כללה למעלה מאלף מקרים והגיעה לכמה נשים הרות. מחבריו הנבוכים של המחקר מתארים התפרצות זו בכותבם: "הרעיון שקבוצה מחוסנת היטב של ילדים טרום גיל התבגרות, תהיה מסוגלת למנוע את התפשטות האדמת בשאר הקהילה, הוכח על ידי מגיפה זו, כלא תקף באופן גורף".[23] למעשה, אם להיות קצת פחות זהירים מכותבי המחקר הנ"ל, ניתן להניח ברמת סבירות גבוהה, שמבצע החיסון הוא שגרם להתפרצות האדמת בעיירה קספר.

מזכירים לנו כל הזמן כי הקטנת הכיסוי החיסוני של ילדים בקהילה, מהווה סיכון להתפרצות חוזרת של המחלות, אשר עלולות להיות בעלות השלכות קשות. ולכן נגד הפטיטיס A מחסנים תינוקות כדי להגן על המבוגרים, ונגד אדמת מחסנים תינוקות כדי להגן על תינוקות שטרם נולדו.

הפטיטיס B / צהבת B

הפטיטיס B / צהבת B מועברת, ככל הידוע על פי המדע הרשמי, באמצעות חדירת הנגיף לכלי הדם עקב מגע עם דם או נוזלי גוף אחרים (נוזל הזרע או נוזלי הפות) של אדם הנושא את הנגיף. המחלה אינה מועברת במגע אקראי כמו לחיצת יד, חיבוק ואף לא באמצעות נשיקה. המצבים העלולים להוביל להדבקה הם יחסי מין לא מוגנים, הזרקת סמים באמצעות מחטים שאינן סטריליות, מגע של רקמה פצועה עם דם נגוע – מצב מסוכן זה קיים בקרב צוותים רפואיים, והדבקה של יילוד מאם נשאית בעת הלידה.[24]

כלומר, בשונה ממחלות זיהומיות "רגילות", כאבעבועות, חצבת, חזרת, שעלת וכו', הדבקה בהפטיטיס B אינה מתרחשת במגע שגרתי, מאחר שהנגיף אינו עובר באוויר (לא בשיעול או רוק) וגם לא במזון או מים.[25] אם נשאית היא מי שהייתה חולה במחלה. הנגיף נשאר בגוף בכ-5% מהחולים והם מוגדרים נשאים. על-פי נתונים רשמיים שיעור הנשאים בארצות הברית מוערך בכ-0.3% מהאוכלוסייה,[26] ובבריטניה שיעור הנשאים דומה.[27] בישראל, כמה מפתיע, משרד הבריאות אינו אוסף נתונים על מספר הנשאים, אך מחקרים שונים מצאו ששיעור הנשאוּת בקרב נשים בגיל הפיריון במגזר היהודי מוערך בכ-0.7%.[28]

החיסון להפטיטיס B / צהבת B מספק, ככל הידוע, הגנה בפני הידבקות, ויוצר, לכאורה, אפקט הגנת עדר. עם זאת הנגיף נזקק לנסיבות מאד לא שכיחות על מנת לדלג מאדם לאדם. מבין דרכי ההדבקה- יחסי מין, הזרקת סמים והדבקה בלידה מאם נשאית. רק האפשרות האחרונה רלוונטית לתינוק. במסמך המתאר את ההחלטה לחסן להפטיטיס B את כל התינוקות בארצות הברית ביום לידתם ה-CDC אינו מציין מדוע כך הוחלט.[29]

בישראל מקובל להמליץ על החיסון ללא קשר למצב הנשאוּת של האם. בספרות המדעית ניתן למצוא רק קומץ מקרים של הידבקות ילדים בגן או בבית-הספר, וגם במקרים ספורים אלו נסיבות המקרה אינן חד-משמעיות.[30] ליותר מ-99% מהילדים קיימת חסינות עדר למחלה מעצם השתייכותם למשפחה שאין בה נשא. הסיכוי להידבק בהפטיטיס B במהלך הילדוּת הוא קלוש ביותר, ורק לעיתים נדירות מאוד המחלה יכולה להיות חריפה.[31] קלוש אף יותר הוא הסיכוי שילד חולה ידביק ילד אחר, ובמיוחד תינוקות בחודשי חייהם הראשונים. מדוע אם כן החיסון ניתן בשלוש מנות בחצי השנה הראשונה של החיים: ביום הלידה, בהיותו בן חודש ובגיל שישה חודשים?

נראה שהסיבה למתן החיסון במועדים אלו, ובמיוחד ביום הלידה, היא משיקולים טכניים וכספיים. המערכת הרפואית מתקשה לבדוק את כל אוכלוסיית הנשים ההרות ולגלות מי מתוכן נשאית של המחלה, והבדיקה לכך גם יקרה. במילים אחרות, עקב החשש שמא ישנן נשים נשאיות הוחלט לחסן את כל אוכלוסיית הילודים. נימוק נוסף הוא שמי שמקבל את החיסון ביום הלידה, הסיכוי שלו להשלים את כל הסדרה של 3 מנות גבוה יותר. אשאיר את הנימוק הזה ללא התייחסות מצידי… רובם הגדול של התינוקות, ילדים ונערים אינם בסכנה מזיהום זה- אפילו רשויות הבריאות מסכימות לכך. כמו כן ידוע שהיעילות של החיסונים בילדים מחזיקה מעמד לא יותר משנתיים, וכי היא קטנה מאוד.

ל-80% מהנדבקים המבוגרים המחלה עוברת ללא תסמינים או עם תסמינים קלים מאוד והם אפילו לא מודעים לכך שחלו. אחרי ההדבקה הם זוכים לחסינות לכל החיים. מתוך 20% הנותרים שמאובחנים בצהבת, 95% מבריאים לחלוטין וזוכים לחסינות מפני צהבת B. רק רבע מתוך 5% הנותרים מפתחים כעבור 20-30 שנה שחמת כבד. הסיבה לכך הוא לא נגיף צהבת B בפני עצמו, אלא התגובה החיסונית של הגוף. 70% מחולי צהבת B הם מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, חסרי בית ומרובי פרטנרים מיניים. כלומר יש טעם לחסן תינוקות נגד צהבת B רק אם הוריהם מתכננים להם קריירה בתחום תעשיית המין, או אם יש להם (לתינוקות) נטיות ליחסים מיניים מרובי פרטנרים, או שהוריהם חוששים מכך שהם (התינוקות) יתמכרו לסמים קשים. ואפילו במקרים הללו אין טעם לחסן ביום הלידה אלא להמתין עד גיל ההתבגרות המאוחר. ובוודאי שאין כל הצדקה להכניס את החיסון בין חיסוני השגרה.

פנמאוקוק

חלק גדול מהאוכלוסייה נושאים בגרונם את החיידק פנמאוקוק ללא הפגנת תסמינים כלשהם (נשאים א-סימפטומטיים… זוכרים?). החיידק מועבר מאדם לאדם דרך רסיסי עיטוש, שיעול, וכו'. קיימים מעל 90 זנים שונים של החיידק.[32] חיסון לתינוקות כנגד חיידק הפנמאוקוק נכנס בארצות הברית לתכנית השגרה בשנת 2000, ובישראל – בשנת 2009. החיסון היה כנגד 7 זנים של החיידק (מתוך מעל 90, כזכור). החיסון ניתן בטיפת חלב במשך 3 פעמים לאורך השנה הראשונה של התינוק.

מחקרים בילדים במדינות שונות מצאו באופן עקבי ששיעור נשאי חיידק הפנמאוקוק לא השתנה לאחר כניסת החיסון לתכנית החיסונים. מה שהשתנה דרמטית הוא הרכב הזנים הנישא בגרונם של הילדים. החיסון שבתחילה הגן (לפי גרסת המדע) כנגד 7 זנים הוחלף בגרסה מתקדמת לחיסון המיועד להגן כנגד 13 זנים (מתוך 90, כבר אמרתי?).[33] ובמחקרים שנערכו נמצא שאת מקומם של הזנים, שכביכול נעלמו תודות לחיסון, תפסו זנים חדשים.[34]

יתרה מכך, אחרי כניסת החיסון החלה מדווחת בארצות הברית ובאירופה (בישראל כידוע אין מעקב ואין דיווח…) עלייה בתחלואה עקב זנים שאינם מכוסים בחיסון,[35] ככל הנראה עקב החיסונים עצמם. כלומר קיבלנו פה כפל מבצעים:

  • שיעור נשאי חיידק הפנמאוקוק לא השתנה לאחר כניסת החיסון לתכנית החיסונים ולא קיבלנו את חסינות העדר המיוחלת.
  • אחרי כניסת החיסון החלה מדווחת עלייה בתחלואה עקב זנים שאינם מכוסים בחיסון.

ואם זה לא מספיק, אז מחקרים נוספים אף מצאו שגם ההגנה, שכביכול מספק החיסון כנגד מספר זנים, נחלשת עם הזמן ועלולה לא למנוע הדבקה בזני החיידק שבחיסון, ובוודאי שלא בנשיאתם.[36]

צילום מאת סמבנט מפיקסביי

נראה אם כן שגם חיסון ילדים כנגד חיידק הפנמאוקוק יכול להיות מתואר כטיפשות מסוכנת…

לסיכום

רשויות הבריאות עושות שימוש תדיר במונח "חסינות העדר" לצורך ציון ההגנה העקיפה שמספקים לכאורה החיסונים. על בסיס רעיון יעילות החיסונים וחסינות העדר אף התפתחה התפיסה הגורסת שניתן, בתנאים מסוימים, לכפות על אדם להתחסן או לחסן את ילדיו. לפי תפיסה זו, אותה מטפחות רשויות הבריאות, אם חיסונו של ילד תורם להגנת הסובבים אותו, הרי שהימנעות מחיסונו מסכנת את סביבתו.

במאמר זה בחנתי חלק מחיסוני השגרה ובדקתי האם הם אכן מייצרים את חסינות העדר המיוחלת. כפי שעולה מן המאמר בחלק מחיסוני השגרה לא קיימות ראיות מוצקות לקיומה של חסינות העדר, וגם לא ליעילותם, ועל כן עולה השאלה מהו הבסיס המוסרי להחלת חובת התחסנות באותם חיסונים. יתרה מכך, “חסינות העדר” זוהי טענת הסחטנות העיקרית הנשמעת עם כל התפרצות של מחלה – תמיד נמצא מישהו או קבוצה של אנשים שלא התחסנו ובגללם, כביכול, התפרצה המחלה. לטענה זו משקל רב הואיל והיא מפעילה לחץ חברתי עם אפס סובלנות לביקורת על קיומה של אותה "חסינות העדר". טענה זו גם חושפת כמה מחולשותיה של שיטת החיסונים, והיא מתעלמת מאין ספור מקרים שסותרים אותה.

לאמונה בחסינות העדר ללא ספק הייתה השפעה על חקיקה הקשורה לחיסון במדינות רבות – כארצות הברית ומדינות אחרות. רעיון זה משמש כקלף מנצח על מנת להצדיק ולחייב בצעדים משפטיים במטרה להגדיל את ההיענות לחיסונים. הנחה מובלעת היא, שמי שבוחר שלא להתחסן מסכן את חסינות העדר היקרה, שרשויות בריאות הציבור שואפות להקים ולקיים באמצעות חיסון. במאמר זה הראיתי שאם תיאוריית “חסינות העדר” מכוונת למניעת התפשטות מחלה באוכלוסייה (כלומר הדבקה), הרי שכבר אפשר להוציא מהדיון כמה מחלות שנסקרו בו, שעבורן שיעור ההתחסנות הוא חסר משמעות ואינו משפיע על סיכויי הפרט לחלות.

רגע לפני סיום אני מצרף קישור לסרטון בן 20 דקות ובו עדות בסנאט האמריקאי של ד”ר סוזן המפריז, רופאה פנימית, מומחית ברפואת כליות (נפרולוגיה), שלאחר 11 שנות עבודה במסגרות רפואה רגילה, עזבה את בית החולים לטובת מחקר על הכשלים של פרקטיקת הרפואה הרגילה. בעדותה מתמקדת ד”ר המפריז בתחום החיסונים, עליו היא כותבת ומרצה רבות, ומתייחסת להיעדר חסינות עדר לגבי חלק מהמחלות שנסקרו במאמר זה.

ד"ר עופר בהרל

כותב המאמר עופר בהרל, נשוי + 2, מתגורר בקיבוץ מחניים בגליל העליון, בעל תואר דוקטור מהחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה.

  • התמונה הראשית צולמה על ידי רוני גאמר

[1] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1820430/pdf/phr122000248.pdf

https://drive.google.com/file/d/1jQB7kYQeKFlBJCukM7Cv8ekpOELQJwiT/view

[2] https://www.cdc.gov/vaccines/imz-managers/laws/state-reqs.html

https://archive.is/SVeph

[3] https://www.dailymail.co.uk/wires/ap/article-4739388/Italy-approves-hotly-contested-vaccine-program.html

https://archive.is/XRzRu

https://www.theguardian.com/society/2009/jun/03/mmr-jab-compulsory-schoolchildren

https://archive.is/EeFQh

[4] https://archive.is/VZGva

https://www.chisunim.co.il/the-israeli-society-for-pediatric-infectious-diseases/duty-of-vaccines/

[5] https://www.clalit.co.il/he/your_health/kids/childs/Pages/tetanus.aspx

[6] https://www.gov.uk/government/publications/notifiable-diseases-historic-annual-totals

[7] Plotkin 2013 – Vaccines (6th edition) – עמ' 752-754 – https://www.sciencedirect.com/book/9781455700905/vaccines

[8] https://academic.oup.com/bja/article/87/3/477/333174?login=false

[9] https://jamanetwork.com/journals/jama/article-abstract/360968

https://jamanetwork.com/journals/jamainternalmedicine/article-abstract/574158

https://academic.oup.com/aje/article-abstract/88/2/215/169597?login=false

https://www.bmj.com/content/330/7485/208

https://www.cdc.gov/mmwr/preview/mmwrhtml/00051456.htm

[10] https://drive.google.com/file/d/1QEXa9ZV_xDKvAdsUhN4ByWAfc7FbMjsH/view – עמ' 55-56, תרשימים 32-33.

[11] https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4455842,00.html

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4787187,00.html

[12] https://drive.google.com/file/d/1XSP3srbYjgMOiC1TtGMRMQpl2SQDHRDr/view

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3896208/

[13] שם, עמ' 3.

[14] https://academic.oup.com/femspd/article/73/8/ftv057/2467538

https://drive.google.com/file/d/12WUI26-PfhUcgXCbLoxuAs4yLClEwa8V/view

[15] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4038146/pdf/jiu030.pdf

https://drive.google.com/file/d/1gws-394ES_r0XRf9ihpMFQ6uc67SwM5R/view

[16] שם, עמ' 7.

[17] https://www.sheba.co.il/_%D7%A6%D7%94%D7%91%D7%AA_%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%A4%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%A1%D7%95%D7%92_a

[18] https://www.cdc.gov/vaccines/pubs/pinkbook/hepa.html

[19] https://www.maccabi4u.co.il/2993-he/Maccabi.aspx

[20] https://www.clalit.co.il/he/your_health/kids/childs/Pages/hepatitis_a.aspx

[21] http://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/40c28d55-f7f7-e411-80c8-00155d010977/2_40c28d55-f7f7-e411-80c8-00155d010977_11_7600.pdf

https://drive.google.com/file/d/1jWjwQsaeXHiqagzxr2SZXJq6KuBeu78U/view

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/28498301/

[22] https://vaccine-schedule.ecdc.europa.eu/Scheduler/ByDisease?SelectedDiseaseId=16&SelectedCountryIdByDisease=-1

[23] https://www.nejm.org/doi/full/10.1056/NEJM197301112880204

[24] https://www.maccabi4u.co.il/2980-he/Maccabi.aspx?TabId=2982_2983_2986

[25] https://www.cdc.gov/vaccines/pubs/pinkbook/chapters.html

[26] https://www.cdc.gov/Mmwr/preview/mmwrhtml/00000036.htm?fref=gc

[27] https://www.hse.gov.uk/biosafety/blood-borne-viruses/hepatitis-b.htm

[28] https://drive.google.com/file/d/11JcqsIZCPFZYu6q29YXVGmrRdeg7K9i7/view

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/23330257/

https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/1834799/

[29] https://www.cdc.gov/mmwr/preview/mmwrhtml/00033405.htm?fref=gc

https://archive.is/kccin

[30] https://drive.google.com/file/d/1tNQw80K3IY-FNOoaAcxrDe2oVmt0bb5p/view

[31] https://www.clalit.co.il/he/medical/medical_diagnosis/Pages/hepatitis_b.aspx

[32] https://www.cdc.gov/vaccines/pubs/pinkbook/pneumo.html

[33] https://www.gov.il/BlobFolder/reports/committee-infectious-diseases-vaccines-summary-2016/he/files_committees_committee-infectious-diseases-vaccines_cmv19012016.pdf

[34] Plotkin 2013 – Vaccines (6th edition) – עמ' 1406

https://www.sciencedirect.com/book/9781455700905/vaccines

[35] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5049737/pdf/khvi-12-02-1102811.pdf

[36] https://drive.google.com/file/d/1kkntOBsCi3ayGCud0QdMXYfe6jE5cONm/view

שתפו:

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

מעבר בין כתבות

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מודעה

כתבות נוספות:

קטגוריות

הצטרפו אלינו

היו הראשונים לקבל את העדכונים הכי חמים

יכול לעניין אותך גם:

תרומה עם Paypal

PAYBOX

העברה בנקאית

רוני גאמר
בנק לאומי 10
סניף 857
חשבון: 4829580

IL810108570000004829580 :Iban

דילוג לתוכן
Verified by MonsterInsights