מי מתחנך כאן? מחשבות על חינוך ביתי

הורים יקרים!

אל דאגה, זו לא עוד הודעה על בידוד…

כשפנו אליי וביקשו שאכתוב על החינוך הביתי, לא תיארתי לעצמי שיהיה לי כל כך מורכב לכתוב על החוויה הזאת שמשפחתי ואני חיות אותה כבר כל כך הרבה זמן. לפני שאני צוללת לעומק התחושות והתפישות שהתעצבו בדרך שלנו עם הזמן, אני חייבת לסייג ולומר שאין פה קביעה מהו חינוך ביתי באופן כללי. פני החינוך הביתי מגוונים כפני החברה שלנו. אני כאן כדי לספר לכם על הדרך המרתקת שעוברת עלינו. יחד עם זאת, אני רוצה להתחיל מהתבוננות כללית יותר:

אז… בואו נפרק את המושג המתעתע הזה "חינוך ביתי" שמורכב משתי מלים שלרוב יוצרות דימוי מטעה של התופעה-
אני אתחיל בכוונה מהמושג ביתי, כי זה פשוט וקצר יותר. ביתי מרמז לנו על משהו שמתקיים בבית והדימוי המיידי שעולה אצל רוב האנשים הוא שילדי החינוך הביתי נמצאים לרוב בבית. זה כמובן קצת מטריד את המחשבה ומעלה שאלות- מה הם עושים בבית? לא משעמם להם? ההורים לא משתגעים מזה? וכמובן, מה עם הפן החברתי? איך הם פוגשים ומכירים ילדים אחרים? אז בואו ננפץ את הדימוי הזה ובעצם נאמר שחינוך ביתי הוא משום שהבית או הורי הבית לוקחים על עצמם את מלוא האחריות על חינוך הילדים. זה לא אומר שזירת ההתרחשות היא הבית וברוב המקרים המצב אפילו הפוך מכך- כחלק מהאחריות ההורית על חינוך הילדים ומילוי צרכיהם, משפחות חינוך ביתי יוצאות כמעט באופן יומיומי מהבית. יוצאים לטיולים ולסיורים, למפגשים עם משפחות חינוך ביתי אחרות (קהילות של ממש ו/או משפחות בודדות, בהתאם לגיל ולאופי הילדים), יוצאים לחוגים ולפעילויות, לצרכי ספורט, לספריות, משלבים את הילדים בסידורים ובקניות של הבית וכשאפשר אפילו בעיסוקים המקצועיים של ההורים, למשל בנותיי התלוו אינספור פעמים להופעותיי, לחזרות והשתתפו בסדנאות ובחוגים שאני מעבירה.

הגיוון והדינמיות הם מהיתרונות הראשונים שאנחנו גילינו בחינוך הביתי. התחושה שאין זירה אחת שבה חינוך מתקיים והחופש שמתלווה לזה להיות בחוץ, לפגוש את החיים באופן מגוון ובלתי אמצעי. וזה מביא אותי ישר למילה "חינוך" שלרוב נפרש אותה כ"למידה" והדימויים שיעלו בראשנו יהיו כיתה, ספר, מחברת, עפרון (הנה עוד זירה שאנחנו יוצאים ממנה) ו…מורים, מנהלים ולמעשה, סמכות שיודעת ותלמיד שתפקידו לקבל את הסמכות ואת הידע- אני מאמינה ורואה שגם בבתי הספר התמונה הזו כבר אינה רלוונטית. אני שומעת על הורים רבים בחינוך הביתי שניסו להעתיק את מבנה הלמידה הבית ספרי ולרוב מצאו שהם צריכים למצוא דרך אחרת. אנחנו ביניהם.

נשאבנו אל החינוך הביתי מתוך תחושת הקסם שבקרבה לבתנו וההנאה המשותפת מהיחסים שנרקמו בינינו לבינה. ויחד עם זאת יצאנו למסע הזה כשאנחנו מצויידים בידע ובתפישות עולם שרכשנו במערכות השונות, כמו כולם כמעט. גילינו מהר מאד שהשיטה המוכרת לנו פשוט לא עובדת עבורה ועבורנו כמשפחה והתחלנו להתנסות בדרכים חדשות, להמציא את עצמנו, לחפש, לאבד את הדרך ולמצוא אותה במקומות שלא שיערנו. הבחירה לקחת אחריות אישית על הדרך שבה ביתנו תלמד ותתחנך חייבה אותנו לגמישות ולהקשבה. גם דימויים וגם הנחות יסוד השתחררו במהלך הדרך הזו שלנו- ההנחה שאנחנו ההורים יודעים את הדרך- הסכמנו ללכת לאיבוד ולחפש מחדש כי הדרכים המוכרות לנו פשוט לא עבדו.
ההנחה שהסמכות והניסיון הם שקובעים- ההסכמה לא לדעת הובילה בהכרח לצורך להקשיב יותר לצרכים ולדרכים של כל ילדה שלנו, על הייחוד שבה. גילינו שהסמכות והניסיון הופכים לנכסים דווקא כשההקשבה לילדות גדלה, כשאנחנו מסכימים לתת להן מקום בהובלת הדרך, לסמוך עליהן, להקשיב לצרכים שלהן ולמלא אותם. דווקא אז נבנה בהן האמון לסמכות המיטיבה שלנו. נבנית שותפות ותקשורת שמאפשרות לכולנו להתנהל במרחב של כבוד הדדי וצמיחה.

ההנחה שמיקוד הוא צמצום- למדנו יחד שהפרדת מקצועות היא מלאכותית ושכאשר הבת שלנו מתמקדת בתחום צר כלשהו של ידע ועשייה היא בעצם מיישמת למידה רב תחומית. דוגמא אחת- במטבח הבת הבכורה שלנו למדה לקרוא עברית ואנגלית, היא נחשפה לתרבויות וארצות שונות דרך המזון שלהן, היא למדה לחשב כמויות וקיבלה מבוא לשברים כשספרנו פלחים, חילקנו פרי או ביקשנו ממנה לבשל מנה וחצי או חצי מנה. היא למדה המון על הרכב המזון ובניית תפריט בריא, על שיטתיות בעבודה, חשיבות של סדר וניקיון, תכנון זמן וגם על יצירתיות, ביטוי אישי ונתינה באהבה. הפסקנו לפחד לתת לילדות להתמקד והתחלנו לראות הזדמנויות לשפע של למידה בכל דבר שהן בוחרות. באופן טבעי, ומתוך הבטחון שנבנה בתחום אחד לכאורה, הילדות נפתחות לעסוק בעוד ועוד נושאים לפי סקרנותן האישית.

עוד הנחת יסוד שהשלנו לאורך הדרך היא שצריך למשמע את הילדים ולהגדיר להם גבולות כדי שילמדו. למעשה, ראינו אל מול עינינו כמה טבעי לילדים ללמוד, כמה הסקרנות היא הישרדותית והכמיהה לדעת היא המשך טבעי של הפליאה האנושית והרצון להתקרב לחומרים שמהם עשויים החיים. גם כאשר עלו מכשולים וחסמים ללמידה, מצאנו יחד דרכים לסייע לילדות כשהאמון שלנו ביכולת שלהן להתקדם לא הופר וכאשר אנחנו מכבדים את הקצב האישי שלהן. הידיעה שהתפתחה בנו מהניסיון, שלמידה מבשילה באופן אישי ולא ע"פ הגדרה חיצונית אפשרה לנו לשדר לילדות בטחון שכל אחת מהן בזמנה תגיע לרכישת הכלים הבסיסיים כגון קריאה, כתיבה, חישוב ורכישת שפות. ושמשם אפילו השמיים אינם גבול…
והנה הזדמנות לדבר על הישגיות, מוסכמה שהסכמנו להיפרד ממנה או למעשה להסב אותה פנימה- הבנו שהמילה חינוך שולחת אותנו אל דרך של חניכה- דרך אישית וחד פעמית לכל נשמה בעולם הזה. שהגשמה באה תמיד מבפנים החוצה, לכן האומדן להצלחה חייב להתפתח בנפש האדם פנימה. למדנו אנחנו ולימדנו את בנותינו שהאומדן אינו אם הגעתי להתקדמות מקסימלית בכל תחום (אם יש בכלל אופציה כזו), אלא הידיעה הפנימית שלי את עצמי- לאן אני מכוונת בכל תחום, לאן אני מסוגלת להגיע כרגע, כמה אני מקבלת את היכולות שלי ואיך אני בונה גשרים מעצימים לחזון שלי.

אחד המסעות המרתקים שעברנו כהורים בחינוך הביתי הוא המסע של פרנסת המשפחה… רבים מתעניינים בתחום הזה ואני יכולה לשתף בקצרה שגם פה יש הנחות יסוד שמשתנות לגמרי, הפיכות מחשבתיות וגם פרקטיות. אני רק ארמוז כאן שברגע שאנחנו נותנים ללב שלנו לבחור את הנתיב המתאים לנו, אנחנו חווים את עוצמת ושמחת החיים בחיי היומיום שלנו, גם כשהנתיב תובעני מאד…

אז אם גם אתם נמשכים לנסות את דרך החיים שמזמן החינוך הביתי, אני ממליצה שתארזו בתרמיל שלכם הרבה חלל להכלה, סימן שאלה לגבי מה שאתם מכירים ויודעים, תשאבו מהילדים השראה למשחקיות, לנוכחות ולהומור שטבעיים להם כל כך ונכונו לכם הרפתקאות מרחיבות דעת, מגמישות מחשבה ובעיקר מקרבות לבבות. מבחינתנו החינוך הביתי הוא דרך חיים דינמית שמשנה המון תפישות יסוד מהותיות בחיינו. מכניסה הרבה מאד אמון וחופש בבחירות שלנו בחיים, מבקשת מאיתנו להעמיק פנימה ולמצוא הכלה, הקשבה, גמישות, יצירתיות ואנושיות. למעשה, אנחנו מרגישים שזו דרך שבה אנחנו צועדים יד ביד עם הילדות. מחנכים את עצמנו מחדש, לצד החינוך שלהן. ונחנכים כל אחד.ת בדרכו.ה.

צילום התמונה הראשית: אפרת קופר