שכי כרמלי טכנאי מחשבים
4 דצמבר ,2022

החופש הגדול ביותר

במהלך קיץ 2022 יצאתי עם משפחתי למסע במקסיקו. מה שהתחיל כנופש וביקור משפחתי הפך לחיפוש אחר חיים חדשים והזדמנות להתחלה חדשה. את יומן המסע פרסמתי כפוסטים בפייסבוק המלווים בתמונות שצילמתי (אלא אם מצויין אחרת בתמונה עצמה) ועכשיו ערכתי אותם למאמר אחד ארוך המתאר את החוויה.

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

יומן המסע של רוני גאמר ומשפחתו במקסיקו קיץ 2022

פרולוג

זוגתי מקסיקנית שעלתה לארץ בגיל 19. כל המשפחה שלה גרה במקסיקו ובשל ה"מגפה" לא נפגשה איתה פיזית קרוב לשלוש שנים. רגע לפני פרוץ ההונאה רכשנו כרטיסי טיסה למקסיקו אבל זו בוטלה בשל הסגרים וקרקוע העולם. לאחר שנתיים וחצי של מאבקים קיבלנו ואוצ'ר שאיפשר לנו במחירים של היום לרכוש טיסה למקסיקו מאירופה בלבד. הוספנו רק כרטיסי הלוך לאירופה מתוך מחשבה והבנה שאנחנו לא בטוחים מתי נחזור ונרצה כנראה להזיז את תאריך החזרה שנקבע לסוף אוגוסט. בסופו של דבר הפסדנו גם את כרטיסי החזרה לאירופה בשווי 9000 שקל בגלל הנהלים האכזריים וחסרי ההגיון וההוגנות של אירומקסיקו. יצאנו לדרך מתוך מחשבה שאולי עדיף לנו להישאר במקסיקו ולו לתקופה מסוימת, ואנחנו הולכים לבדוק את האפשרות הזו, וכך גם קרה בסופו של דבר. זהו סיפור המסע כפי שסיפרתי אותו באמצעות פוסטים בפייסבוק.

פרק 1- הדרך

30.6.22

יוצאים למסע של 24 שעות בסופו נגיע (אם ירצה השם וקלאוס שוואב) ליעדנו בארץ רחוקה רחוקה. השארתי מזכרת קטנה ממני בטרמינל 1, ויש לי בקנה עוד חומרים שאפרסם משם, מקווה שגם ירשו לי להיכנס חזרה לארץ אחריהם… אז יוצאים להרפתקאה לכל הקיץ, ומי יודע, אולי אפילו יותר. את הבית עזבנו, את הציוד איחסנו ולמסע יצאנו. מתנתק גם מפה לזמן מה עד שאתחבר שוב לאינטרנט, שיהיה לכולם שבת שלום, חופש גדול נעים וקל והמשך חיים מופלאים.

ללא זריקות, ללא בדיקות ו(כמעט) ללא מסיכות ולאחר מסע של 24 שעות הגענו למקסיקו.

למרות ההפחדות מתורי ענק, שביתות ובלאגן כללי, עברנו יחסית זריז את כל התורים המעיקים בנתב"ג ועד מהרה מצאנו עצמנו על האיזיג'ט לאמסטרדם. מעל מרבד של עננים ניסיתי לתפוס תמונות של השמיים, אבל לא משנה כמה הגבהנו עוף לא נראה קימור באופק…

דיילות בלונדיניות חמודות וחייכניות התרוצצו בינינו, לא נשמע אף לא ציוץ על מסיכה לאורך כל הדרך וכעבור חמש שעות נחתנו בסכיפול. בגדול לא הרגשתי תופעות השלה משמעותיות (מה שבעיני מחזק את התחושה שזה אכן קשור הרבה יותר לקרינה ותדרים כי באוויר אין אנטנות), וכשיצאתי לנשום אוויר אירופאי קריר וגשום חשתי הקלה קלה בכאב הראש. איך שנכנסתי חזרה לאולם הנוסעים מיד חשתי זרמים בגפיים ותחושה מוזרה באופן כללי שלא ממש הייתי מודע לה לפני שיצאתי.
היות וזו לא היתה טיסת מעבר רגילה, אלא שתי טיסות נפרדות היינו צריכים לעבור את כל הצ'ק אין מחדש- אין מה להשוות את הקלות והזריזות האירופאית לעומת השוק הישראלי הבלתי נסבל. חייב להודות, שלמרות שיש השגות לגבי האוטומציה של התהליך וההבנה שזה חלק מתהליך גלובלי שמייתר בני אדם באופן כללי, עדיין- זה היה מאוד נח ויעיל. אבל אז, רגע לפני העליה למטוס נשמעה בכריזה שבטיסות של אירו מקסיקו יש חובת מסיכות לאורך כל הטיסה…
בכניסה למטוס שלפתי את הפטור באנגלית שהכינה לי מבעוד מועד המטפלת, אבל היות ולא היתה על זה חותמת זה לא נראה להם מספיק רשמי ורציני. שלחו אלי את הדייל הראשי שאמר שזה לא מקובל ואני מחוייב במסיכה. התווכחתי איתו ואפילו נפלט לי איזה פאקן כלשהו והוא התעצבן עלי ודרש ממני לרדת מהטיסה או שהוא מזמין משטרה. התנצלתי בסופו של דבר והבטחתי לעטות מסיכה, מה שעשיתי לכמה זמן, אבל בסופו של דבר היא ירדה. כשהעירו לי עשיתי עצמי ישן והסתובבתי לצד השני והם כנראה התייאשו מלהעיר לי. בכל זאת טיסה של 12 שעות…

שחר של יום חדש

היה לנו חשש קל ששוטרים מקסיקנים יחכו לנו בנחיתה, אבל לשמחתנו לא היה כלום. על אף השלטים שדורשים מחסום פה (כיסוי פה זה התרגום המילולי מספרדית- cubre voca), והשוטרים העטויים ורוב מוחלט של אנשים ממוסכים, אף אחד לא העיר לי ועד מהרה יצאנו לרכב שלקח אותנו ליעד בו נהיה בימים הראשונים של ההסתגלות והג'טלג. שחר של יום חדש עלה בזמן שנסענו לשם, תחושת אופטימיות, רוגע ושלווה ניסכה על פני כולנו לאחר ששרדנו את המסע הזה שכה חששנו ממנו. החיוך שלי קצת ירד כשהרמתי מבט לשמיים לגלות שגם במקסיקו אין חדש תחת השמש, וגם פה מרססים פסים ישרים מכוערים שמייצרים שמיים לבנים עכורים.

אין חדש תחת השמש

משהו בי אומר לי שאולי נשלחתי לכאן כדי להעיר גם פה כמה אנשים, השליחות חזקה ממני, אף שממש רציתי להתרחק מהכל ולקחת חופש על באמת. אני עוד מקווה שזה יקרה, ומאמין שאצליח גם להנות וגם קצת לעבוד וליצור עוד כמה פרוייקטים שכבר צילמתי לפני הטיסה, אז לא איעלם לגמרי, אבל אשתדל בכל זאת קצת להתנתק, שיהיה לכולם שבת שלום,
בריאות חירות אהבה בכל מקום בעולם.

פרק 2- רשמים ראשונים מארץ זרה

3.7.22

יום שמתחיל ביוגה ובמדיטציה בשחר ומסתיים במסאז' רקמות עמוק ומפנק, ובטווח טיול קטן, טבילה בבריכה ועל האש לצהריים לא יכול להיות רע.

חפשו אותי בבריכה

אנחנו מתארחים בשבועיים הראשונים של השהות שלנו במקסיקו בבית סופי השבוע של זוגתו של חַמִּי בקווארנבקה. התעקשתי שנתחיל את המסע שלנו כאן בשביל ההסתגלות ההדרגתית. דבר ראשון להתגבר על הג'ט לג; שנית להתרגל לגבהים של מקסיקו ההררית- האזור בו אנחנו שוהים נישא לגובה של כ 1500 מ' מעל פני הים, ומקסיקו סיטי אליה פנינו מועדות בהמשך מעבר ל 2500 מ', כשנקודת שיא הגובה עומדת על כ 3200 מ' מעל פני הים מה שמקשה על הנשימה כי האוויר דליל יותר; ובנוסף לכך למען ניקוי הרעלים שהצטברו בנו בארץ ובמהלך הטיסה הארוכה. מהלך שהתברר בדיעבד כחכם מאוד- נמנענו ממחלות, בחילות, שלשולים ושאר מריעין והנחיתה היתה רכה ומלטפת.

מקסיקו לא זרה לי, זו הפעם השלישית שלי פה, אבל עדיין נדמה שכל העולם שלאחר הקורונה הוא קצת אחר, קצת חדש בכל זאת. מקסיקו תמיד בדיליי, קצת כמו שישראל היתה בשנות ה 80, ונדמה כאילו רק עכשיו התחילה פה הקורונה. הלכתי לטיול קטן בשכונה תר אחר מתאמים חשמליים למחשב. האנשים הראשונים שפגשתי ברחוב היו משפחה חרדית שחוזרת מבית הכנסת הקרוב משל היינו עכשיו בירושלים עיר הולדתי. ברכתי אותם בשבת שלום, והם החזירו לי בשמחה רבה ברכה זהה. הגברים הולכים מקדימה, חשופי פנים ומחוייכים, האישה והילד מאחוריהם עטויים מסיכה חלקית עם אף מבצבץ. מלבדינו הרחוב ריק.

גם אנטנות ה 5G בולטות ומכערות כל פינת חמד, וכמו בארץ נמצאות בכל מקום- פרושות על פי אותו עקרון של כל 5 ק"מ אנטנה גדולה, ובמקומות הדחוסים יותר כל 200 מ' אחת קטנה. באופן כללי ברחוב היה אפשר לראות לא מעט אנשים חנוקים מסתובבים, אך במקביל אליהם גם פרצופים עירומים ממסיכה. בכניסה לוולמארט התבקשתי לעטות מסיכה ואף למדוד חום בכניסה בשטות המצפצפת הזו. היות ולא מצאתי באף מקום אחר את שחיפשתי, עשיתי עצמי עוטה מסיכה, ומיד הורדתיה לסנטר. בתוך החנות עצמה מסתובבים כמה קאפואים במרדף אחר סרבני מסיכה סוררים שכמותי שהעירו לי כל פעם. בדרכי החוצה הורדתי את המסיכה בהתרסה הרבה לפני שהייתי אמור למראה פרצופם המזועזע והמבוהל של עובדי המקום.
בחנויות הקטנות השונות הפזורות על הרחוב הראשי אף אחד לא הציק לי ולא ביקש ממני להתכסות, רק בחנויות המסחר הגדולות הרשתיות עומד בכניסה קאפו ממוסך שלא מאפשר לך להיכנס למתחם בלי לחסום את אברי הנשימה שלך. היות וגם ככה אני מעדיף לכלכל את העסקים הקטנים והאנשים הפשוטים מאשר את הרשתות התאגידיות העצומות, נראה שאעדיף להתמקד במקומות שכאלה.

אנטנה חורכת את הנוף

באחת החנויות האלה גם קניתי מתנה ליום ההולדת של זוגתי. נראה לי שהמוכר קפץ על המציאה של תייר שבקושי דובר את השפה ודפק אותי במחיר בצורה מוגזמת, אבל האמת שלא היה לי כל כך איכפת, קודם כל כי היא שווה כל פזו, ודבר שני כי נראה כאילו הייתי הלקוח היחיד שלו ביום הזה. עשה לי נעים לתמוך בעסק הקטן הזה לצד הכביש. אז אחלו לה מזל טוב וברכות רבות שתהיה מוקפת בשפע אהבה רוגע ושלווה כמו שמגיע לה. אין ספק שהמתנה הכי גדולה שלה ליום ההולדת זה לחגוג אותו בקרב משפחתה שלא פגשה כבר שלוש שנים בגלל ההונאה העולמית.
מזל טוב קארן דוידוף אני אוהב אותך.

פרק 3- טפוסטלן, היכרות ראשונית

8.7.22

אחרי ששחררנו את "הדרך" יצאנו לדרך לטייל קצת.

טפוסטלן- תחנת מוניות השירות

הטיול הראשון היה במרכז העיר קווארנבקה, בה נכנסתי לסטארבאקס להשתין עם הילדים, כל יושבי המקום נטולי מסיכה וכולי תקווה שאצליח סופסוף לשתות קפה נורמלי, אבל כשניגשתי לרכוש מהמוכר, סימן לי במבט מתנצל למעלה למצלמה שצופה בנו. יצאתי בתסכול.

אלוהים לא מרחם על ילדי הגן

ביום אחר קפצנו לכפר השכן- טפוסטלן. במקסיקו יש כמה וכמה כפרים שנבחרו להיכנס לרשימת ה"כפרים הקסומים"- Pueblo Majico¨ וזה אחד מהם. אחוז הנחנקים מבחירה ברחובות גבוה למדי היות ולרוב הציבור העני אין שירותי רפואה נורמלים, אבל בהחלט יש שירותי הפחדה ממשלתיים טלוויזיוניים פעילים. לכן הם באמת מפחדים, ובאמת מאמינים שחתיכת הבד הזו מגנה עליהם. אני מנחש שרובם המכריע לא נחשף לתכנים של לבריאות…
לפחות בכפר לא נתקלתי באיזשהי התנגדות אקטיבית לכניסתי לחנות, בית קפה או סתם הליכה ברחוב. חיה ותן למות בשקט. במהלך השיטוט עברנו ליד בית הספר על שם בניטו חוארז ממנו יצאו לזרועות ההורים הממוסכים, ילדים שסנוזף להיותם ממוסכים הם גם חנוטים במדים חמים מדי לעונה. אני לא מצליח להבין איך הם מצליחים ללמוד משהו בכלל.

ילדים ממוסכים להורים ממוסכים

הכפר טפוסטלן שוכן למרגלות הטפוסטקו ושניהם נחשבים כמרכז רוחני ועל כן הרבה חנויות "רוחניות" פזורות ברחבי מרכז הכפר, כמו גם הרבה מכונים המציעים מסאז', ספא או טקס טמסקל. באותן חנויות אפשר למצוא בליל של אמונות- פסלי בודהה, פירמידות שונות, חמסות, עיניים וכו'. סמלים לכל הדתות, העדות, האמונות והקונספירציות למינהן…
ישבנו לנוח ולהרוס את התזונה הבריאה שמקפידים עליה ב"קפה אהבה" (Cafe Amor) עם וופל בלגי, שייק תותים לילדים, וקפה קר להורים. הכל מחלב פרות שאנחנו כבר לא רגילים לעכל. עד עכשיו אני משלם על זה בפרץ פוקים אינסופיים… (טו מאץ אינפורמיישן?)

סמלים רבותיי סמלים

הביקור הקצרצר לא הספיק ועוד נחזור לכפר הזה בהמשך לבקר בפירמידה ובהר עצמו, אולי אפילו לעשות טקס טמסקל לניקוי רעלים ולבחון האם זה מקום ראוי להשתקע, אפילו לתקופה קצרה…
"הדרך" שלנו ממשיכה בכל מקרה, ולא לגמרי ברור לאן היא לוקחת אותנו, אבל הכי חשוב שנהנים מללכת בה.

פרק 4- מקסיקו סיטי

13.7.22

העיר הכי גדולה עמוסה ומזוהמת בעולם

סיודאד דה מקסיקו- מקסיקו סיטי

אחרי שבוע של התאקלמות בקווארנבקה, התאוששות (די זריזה) מג'ט לג והתמודדות עם קוצר הנשימה בשל הגובה, עלינו לשלב הבא במסע ועוד כמה אלפי מטרים בגובה. מנסיון העבר ההתמודדות שלי עם הגובה הג'ט לג והזיהום של האוויר לא מדהימה, ועכשיו עם השילוב של ההשלה ו/או הקרינה חששתי אף יותר, לכן התעקשתי על הבאפר הזה שהסתבר כהחלטה נבונה ביותר.

העיר עצמה עצומה כמובן, ומורכבת משכונות רבות וענקיות, מחוזות ואזורים שונים שההתניידות מאחד לשני יכולים לקחת גם שעות בשל עומסי התנועה הבלתי הגיוניים בעליל המתקיימים פה באופן רגיל. כרגע אנחנו נמצאים באזור אינטרלומס (Interlomas) המכונה "הגטו היהודי" בשל הריכוז הגדול של יהודים בשכונה הזו, ברמה כזו שאפשר למצוא פה גם חנויות ומסעדות כשרות, פלאפל ואפילו חרדים שמסתובבים ברחובות. רוב היהודים שייכים כמובן למעמד הסוציו אקונומי הגבוה במקסיקו. פערי המעמדות קיצוניים פה ביותר, ואני מודה שמוזר לי מאוד להיות בצד הזה של המשוואה. אני אמנם לא דומה להם בסגנון הראוותני, בהרגלים ובטח שלא בחשבון הבנק, אבל חיצונית, בתור אדם לבן בהיר אני בהחלט נתפס כאחד מהם.
יש פה מתחמים ורחובות יוקרתיים ביותר, וברוב השכונות והרחובות יש ש.ג ומאבטח וממש לא כל אחד יכול להיכנס או לעבור שם. הבתים מאובטחים גם הם עם שומרים בכניסה, מצלמות וגדרות תייל. בחלק גדול מהבתים יש גם עובדת קבועה שגרה עם המשפחה- מנקה, מבשלת, מטפלת בילדים, ולעתים יש גם יותר מאחת.

שיקוף יהודי

במסעדות פערי המעמדות האלה מקבלים משמעות מטרידה נוספת כשכל העובדים המקומיים מחוייבים כמובן במסיכות שחורות עד גובה העיניים, כשהבולסים הקשקשנים הלבנים מסביב נטולי מסיכה. במסעדה אחת שיש בה גם מתקנים לילדים, ואישה שתפקידה לדאוג לילדים בזמן שהוריהם נהנים ממטעמי המסעדה, ניסיתי לומר לה בספרדית הרצוצה שלי שהיא ממש לא חייבת לעטות את המסיכה אם היא לא רוצה. היא הסבירה לי שהיא בעצמה מעדיפה את זה. היא אשכרה מפחדת.
לפחות היום בסופר אף אחד לא העיר לי על מסיכה. נכנסתי והסתובבתי חופשי ומאושר. אישה מקומית (כנראה יהודיה, יתכן שגם הבינה עברית) שמסיכתה היתה מופשלת לסנטרה הרימה אותה אינסטינקטיבית כשנתקלה בי, אבל כשקלטה שאני נטול מסיכה לחלוטין, עצרה עצמה והורידה אותה חזרה לסנטר. בתור לקופות היא בהתה בי כל הזמן (בעיניי הנרקיסיסטיות זה הרגיש לי בהערצה או לכל הפחות בהערכה רבה) ולא יכולתי שלא להבחין שהמסיכה נשארה על סנטרה גם כשדיברה עם הקופאית. הרגיש לי כאילו נתתי לה השראה ותמיכה להשתחרר ממחסום הפה וגם לעשות זאת בהתרסה פומבית.

גם פה אפשר לראות אופנוענים עם תיקי אוכל ענקיים מסתובבים ברחובות- הטרנד הסיני שהתפשט כאש בשדה קוצים במהלך הסגרים בארץ, זה שנועד להרגיל אנשים להישאר בבתיהם מחוברים למרשתת. אז במקום וולט ותן ביס, יש פה אובר איטס וראפפי, אבל העקרון הוא אותו עקרון- שב בבית מחובר למציאות אלטרנטיבית ותזמין אוכל הביתה.
עם זאת עדיין יש פה הרבה אנשים שמסתובבים ברחוב ודוכני אוכל רחוב שמאוד מאפיינים את התרבות הקולינרית המקומית. גם הכסף המזומן פה הרבה יותר נפוץ ונראה שיקח פה זמן רב עד שיצליחו ליישם את עקרונות הסדר העולמי החדש של דילול אוכלוסין, ביטול המזומנים, ושיעבוד למדינת העולם האחת. היות וגם ככה לא סומכים ולא מאמינים בהנהגה המושחתת נראה שיש פה את ההתנהלות הקרובה ביותר לאנרכיה שאפשר. בקטע טוב.

מנוחת הלוחם בדרכים

פרק 5- סוצ'ימילקו וקונדסה

17.7.22

מקסיקו סיטי המסורתית של פעם

סוצ'ימילקו- מקסיקו סיטי המסורתית

מקסיקו סיטי היא למעשה עמק ביצתי בינות להרים כשהגובה הממוצע של העיר הוא מעל ל 2500 מ' מעל פני הים. בשילוב עם הזיהום הנורא של העיר (וכנראה שגם לאנטנות המפוזרות בכל פינה יש תרומה מסוימת לעניין) ישנה תופעה שקורית לאנשים שרק מגיעים לעיר הידועה בתור "נקמתו של מוקטזומה" (בעברית הוא נקרא משום מה "מונטסומה") שמתבטאת בדרך כלל בכאבי ראש ובחילות קשות, ויתכן שגם שלשולים והקאות. חוויתי את זה בעבר וזה אכן לא היה נעים. הפעם הצלחנו להימנע מזה בזכות הבאפר שעשינו בקווארנבקה, אבל עדיין המעבר לעיר עצמה עושה את שלו ואני סובל בה מלא מעט כאבי ראש ומיגרנות, ולכן היציאה היום לקצת טבע עשתה לי פלאות.

נסענו לדרום העיר כ 40 דקות (ביום חול זה היה יכול לקחת גם שלוש שעות בשל התנועה הבלתי נסבלת בעיר) עד לפארק האקולוגי בסוצ'ימילקו- אזור עצום המורכב מ 200 ק"מ של תעלות ושטח פראי שברגעים מסוימים הזכיר לי את דלתת המאקונג בויאטנם. ככה למעשה נראתה מקסיקו סיטי כשהיתה עיר מסחר מרכזית בתרבות האצטקית בשם "טנושטיטלאן". ואז הגיעו הספרדים, כבשו את היבשת ואנסו את התושבים להתנצר ולקבל על עצמם את ה"קידמה". את התעלות הם הכניסו לצינורות שהפכו למעשה למערכת הביוב של העיר ומעליה בנו את כל העיר. מרכז העיר העתיקה עדיין שוקע בשל האדמה הלא יציבה שם. יש אפילו מבנה מאוד מפורסם שבנוי כולו שיש שבשל כובדו הוא נוטה על צידו, וכשיושבים בתוך המסעדה ממש מרגישים את השיפוע. מחיר הקידמה תמיד היה יקר ולווה בכפייה של האמונה השלטת והאלימה ביותר. בעבר היתה זו האינקוויזיציה, ובימינו- תו ירוק. השיטה אולי שונה, אבל המטרה דומה- קבל את האמונה שלנו וציית לחוקים שלנו או שתשלם על כך מחיר יקר. אז האצטקים אכן שילמו מחיר יקר ותרבותם נעלמה כמעט כליל מעל פני האדמה, אבל פה ושם נשארו אטרקציות תיירותיות שמזכירות את העבר.

200 ק"מ של תעלות

השיט האיטי על התעלה נעים ומרגיע, להקות מריאצ'י שונות שטות על התעלה ומציעות לשיר לסירות השונות. הזמנו אותם לשיר לכבוד היומולדת שאיתמר, בכורי, ציין השבוע. לסירה שלנו גם קראו ממש במקרה "פליס קומפליאניוס" (יומולדת שמח). סירות נוספות ששטות בתעלות מציעות ממרכולתן- בין אם זה נשנושים, אלכוהול, אוכל או צמידים, קישוטים ועוד כל מיני עבודות יד.

עצרנו בדרך ב"אקווריום" של סוצ'ימילקו. מבחוץ זה היה נראה משעשע מאוד לקרוא לזה אקווריום ובמבט ראשון החשש התממש- חדר קטן עם כמה אקווריומים. אבל כשמסתכלים מה יש בתוכם מתגלה הפלא- אלה בעלי חיים הייחודים לאזור הזה בלבד, בין אם זה צפרדעים וקרפדות שגדלות רק פה, נחשים, צבים או דו חיים בשם "אחולוטה" שלגמרי יכול להיות החוליה החסרה- מעין דג עם זימים ורגליים. תמיד היו לי רגשות מעורבים בכל הנוגע לגני חיות ואקווריומים מעין אלה- מצד אחד החיים בשבי של בעלי החיים תמיד הטרידו אותי, מצד שני זה באמת מאפשר לי ולילדים לפגוש את בעלי החיים השונים והמיוחדים כל כך מקרוב.

ברוכים הבאים לאקווריום

הרשים אותי במיוחד השייט שלנו שעבד מאוד קשה בסיבוב השעתיים שלנו. המים בתעלה רדודים מאוד וההשטה של הסירה מתבצעת על ידי דחיפת מקל ארוך עד לקרקעית והדיפתה לכיוון הרצוי. עבודה פיזית קשה במיוחד ומאוד מרשים איך הם מצליחים לנווט בתעלות הצרות ואפילו להימנע מהתנגשויות.

בדרכנו חזרה הביתה עצרנו לאכול בטאקרייה טעימה בשכונת קונדסה. כשאומרים במקסיקו סיטי שכונה מדובר על סדר גודל של עיר בינונית/ גדולה של ישראל. השכונה נעימה, ויש לה וייב צעיר ונחמד. היא נחשבת כשכונת היפסטרים מפונקים, משהו באמצע בין פלורנטין לרוטשילד. הרבה מקומות בילוי ואוכל סביב פארק "מקסיקו", אמנים רבים מסתובבים ביניהם ושרים ללקוחות, או תופסים פינה בפארק ומנגנים. מתקנים לילדים, והרבה צמחייה ירוקה.

באמצע גינת המשחקים ראינו אישה אחת מתחברת לעץ ענק. כולה לבושה ירוק, כולל איפור עיניה, מנותקת מהסביבה ובכלל לא איכפת לה מה חושבים עליה, שקועה בטקס עמוק של חיבור לעץ וספיגת האנרגיה שלו. לפרקים זה נראה כמו רייקי כשרק החזיקה את ידיה קרוב אליו, ולפרקים ממש התחברה ונגעה, עיניה עצומות שקועה עמוקות בטנטרום. בשלב מסוים העבירה יד אחת אל העורף שלה כשהשניה צמודה לעץ. איתמר שאל אותי מה היא עושה, ועניתי בטבעיות כאילו זה הכי ברור בעולם ושאני באמת יודע מה אני אומר- מעבירה אנרגיה מהעץ לבלוטת האדרנל הממוקמת באחורי המח, הבלוטה שאומרים שדרכה אנחנו למעשה מחוברים ליקום ומתקשרים עם ישויות שונות. סיקרן אותי לראות אותה מסיימת את הטקס, אבל זה לקח זמן רב וכבר הלכנו משאירים אותה מאחור עדיין מתמזמת עם העץ.

מתמזמזת עם עץ

יש מקומות מסוימים בשכונה שלא נגעו בהם והם נשארו ג'ונגל פרא כפי שהיו פעם, וכפי שהם עדיין בסוצ'ימילקו. גם כש"מתרבתים" את הסביבה בסופו של דבר אי אפשר למחוק אותה לחלוטין, והיא תמיד חוזרת לבצבץ ולהזכיר את המהות האמיתית שמתחבאת מתחת לבטון.
עברה עלינו שבת קסומה ונעימה, ומחר יש גם יום ראשון- נחמד העניין הזה של שני ימי חופש נטולי עומסים בלתי נסבלים בכבישים.
שבוע נפלא ומבורך לכולם.

פרק 6- צ'פולטפק

18.7.22

יום ראשון חמים נעים ומרוסס קלות חיכה לנו בפארק המרכזי של מקסיקו סיטי.

האגם השני של צ'פולטפק

צ'פולטפק הוא מעין פארק הירקון של העיר רק גדול ונרחב הרבה יותר. מבחינת שטח נטו לא בטוח שעולה על פארק הירקון שהוא ארוך במיוחד, אבל בהחלט בתחושה הוא גדול הרבה יותר. היינו בחלק מאוד ספציפי ליד האגם המשני שלא מזמן תחתיתו קרסה וכנראה הרגה את כל החי והדגה שיש בתוכו. מאז שיפצו ואיכלסו אותו בדגים פחות גדולים, אך בקצב שמאכילים אותם גם הם יגיעו לפיצוץ אוכלוסין של דגים שמנים מדי די במהרה. סיבוב מיותר וקורע במיוחד על סירת פדלים באגם הוציא לי את כל האוויר מהמפרשים, אבל היה נחמד לפחות שיכולנו לסייע לבעלי הכלבים שהכדורים שלהם עפו לאגם והכלבים סירבו לקפוץ לתוכו.

ריסוסים מעל האגם

למרות הריסוסים ואולי בגללם, באמת שאני לא יודע, מגיעים הגשמים כל יום כמעט כמו שעון באחה"צ/ ערב. זו תקופה של גשמים מבורכים שעוזרים בניקוי הזיהום הנוראי שיש בדרך כלל בעיר הזו, יחסית למה שזכור לי קל יותר לנשום פה בתקופה הזו. לא קר באמת, ובמהלך היום היה אפילו חם למדי אז סה"כ הינדוס מזג האוויר פה די נעים בתקופה זו של השנה. בארץ הבנתי שחזרו לרסס אחרי הפוגה ארוכה למדי שהחלה מיד לאחר שחררתי את השיר "ריסוסים". סה"כ פה הריסוסים עדינים למדי למה שכבר התרגלתי מהארץ. עדיין קיימים, אבל פס פה פס שם. אולי כי זו התקופה הגשומה וגם ככה השמיים מעוננים, ובהמשך זה ייראה אחרת.
הפארק עצמו נעים ומקסים, הרבה משפחות יהודיות דתיות שכנראה גרות בקירבת מקום מסתובבות שם בסופי השבוע, אבל היות והפארק כל כך נרחב אין תחושת עומס. בחלק הזה של הפארק יש גם מתקני משחקים וכושר לילדים ולמתאמנים, גם דוכני אוכל וצעצועים רבים וגם מסעדות יוקרה שממש לא שוות את הכסף. אבל זה בהחלט יעד נחמד לסוף השבוע או לחופש כשאין כל כך מה לעשות עם הילדים.

פרק 7- RoadTrip

23.7.22

סיפור מסע של 36 שעות ברוטו ממקסיקו סיטי לפאורטו וייארטה.

כ 12 שעות נהיגה נטו באוטו, כ 850 ק"מ, 4 מדינות, כ 1000 פזו בכבישי אגרה ולקינוח שעה לפחות בפקק שמשתרע על פני 200 מ' רגע לפני ההגעה ליעד.

על הדרך

הרושם הראשוני ביותר שלי ממקסיקו, אי אז לפני 8 שנים (מיד אחרי מכת ריח הביוב של שדה התעופה), היה דאבל פול טריילר שעובר במהירות בכביש וכמעט מועך אותנו. שלשום יצאנו לדרכים לצד אותן מפלצות מתכת ענקיות שדוהרות להן בכבישים של מקסיקו מקצה אחד שלה לשני. אנחנו יצאנו מהמרכז אל האוקיינוס הפסיפי עוצרים בדרך בתחנת ביניים בגוואדלחרא, ארוחת בוקר בטקילה והלאה דרך הג'ונגלים עד החוף ולעיר שהכי מוכרת לעם בציון מסדרת הקאלט "ספינת האהבה"- פוארטו ויארטה.

הילדים הגיבורים, כמו גם ההורים והסבתא שרדו את הנסיעה הלא פשוטה הזו, ואפילו הצליחו להנות מהדרך. נופים עוצרי נשימה שלא באמת מצליחים לעבור דרך עדשת המצלמה (חלק מהתמונות צילמה הנווטת שמשום מה לא הרשתה לי לצלם תוך כדי נהיגה). אחרי כשש שעות נסיעה כולל עצירה לפיצה בפאפא ג'ונס לצד הדרך (הם לא שמעו שם מעולם על לחלק פיצה לחצאים ונאלצנו לצוד פטריות מהמשולש של זה וזיתים שחורים מהמשולש של ההוא) הגענו לעיר השניה בגודלה במקסיקו, בירת מדינת חליסקו- גוואדלחרא (כן, אני נהנה לכתוב את שמה עם א בסוף, כן זה מצחיק אותי, כן, אני בן 4…)

המפלט בגוודלחרא

עצרנו בתחנת הביניים שלנו בגוודלחרא. קשה לי לקרוא לזה מלון, יותר כמו אכסנייה בשם "המפלט". אחד המלונות היותר גרועים שיצא לי להתארח בהם בחיי, וזה כולל את החדר בויאטנם בו המקלחת היתה מעל האסלה…
למרות זאת עדיין יש קסם מיוחד למקום ואיכשהו החיוך לא מש מפני. אולי זה עצם היציאה לטיול משמעותי ראשון, אולי היציאה מהעיר עצמה והירידה מההר, אולי זה הנהיגה בכבישים הפתוחים ותחושת המרחב האינסופי.
יצאנו לטיול קצר בעיר שכלל סיור בכרכרת תיירים וארוחת צהריים עם מנה ששורפים ליד השולחן בטקילה (לא הספקתי לצלם) שנראית מדהים, אבל הטעם לא תואם. בסיור קצת סופר לנו בקצב מסחרר לפי המבנים העתיקים שעברנו לידם על נקודות מפתח בהיסטוריה המקסיקנית. מקסיקו המודרנית מציינת בעברה שני אירועים משמעותיים ביותר שעיצבו אותה למה שהיא היום- מלחמת העצמאות שלה (נגד הספרדים) שהחלה ב 1810 והמהפכה מאה שנה מאוחר יותר שהחלה ב 1910.

מלחמת העצמאות החלה בכפרים ליד גוואנחאטו כשהכומר הישועי מיגל אידלגו הכריז על עצמאות והחל מרד שהתפשט ברחבי הארץ רחבת היריעה ונמשך יותר מעשור עד לקינון הרפובליקה המקסיקנית שלמעשה יצרה את המדינה שבנויה מפדרציות שונות כפי שהיא היום. בתום המלחמה הוחלט עם השליטים הספרדים על שלושת העקרונות הבסיסיים שהחזיקו מאה שנה עד המהפיכה: מקסיקו תישלט על ידי נסיך אירופי, המקומיים יזכו לשוויון זכויות, הכנסיה הקתולית תשמור על כוחה. לאחר כינון הרפובליקה היו עוד הרבה תהפוכות ובלאגן בשלטון כולל מלחמה ואיבוד שטחים לארה"ב, עד שבניטו חוארז הוכרז בתור הנשיא הראשון ב 1867. תשע שנים מאוחר יותר עלה לשלטון פורפיריו דיאס שהביא לקידמה רבה, וכפי שכבר ציינו היא באה במחיר יקר של דיקטטורה רבת שנים ולקיחת חירויות וזכויות של המקומיים.
בבחירות של 1910 ניצח דיאס, הדיקטטור השלט, פה אחד. נציג האופוזציה שכלא, פרנסיסקו מדרו, זכה לקולות ספורים. ההונאה היתה גדולה מדי וההמונים יצאו לרחובות. המהפכנים לקחו כלי נשק והצליחו להביס את הצבא הפדרלי. כאשר "המכנה המשותף היחידי של המהפכנים בינם ובין עצמם היה הרצון להדיח את הרודן מתפקידו, אולם לאחר שצלחו במשימתם נתקלו בקושי רב לארגן את הממשל מחדש לשביעות רצון כל הזרמים"… (נשמע מוכר?) מלחמת אזרחים רבתי של כולם נגד כולם פרצה לה, רציחות הדדיות והוצאות להורג פומביות כולל מלחמת דת בין חילונים לקתוליים נמשכה עד לסוף שנות ה 20.

פחות או יותר באותו זמן שאני מקשיב להרצאות על היסטוריה מקסיקנית עתיקה התכנסה לה בארץ קבוצה גדולה של אנשים (כינוס שגם הוזמנתי אליו ואם הייתי בארץ כנראה שגם הייתי מגיע)- חלק גדול מהם אני מכיר אישית, מאוד מעריך, מחבב ואף אוהב- ויצרה תנועה. תנועה שאומרת "אפשר". אפשר אחרת… ההיסטוריה מראה שכנראה לא באמת אפשר- בני אדם הם בני אדם, ואגו תמיד יש, וכבר עכשיו נשמעים קולות לכאן ולכאן, ונראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה ולעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות זה ההגדרה של שגעון, אבל לך תדע- אפשר לנסות.
*מאז נכתב הטקסט הזה התנועה ויתרה על רעיון הפרלמנטריות ומתמקדת בעשייה שאכן אפשר לשנות בה. קבוצה אחרת תפסה אומץ וניגשה למשימה הפרלמנטרית, שאני אישית פחות מאמין ביכולתה להביא לשינוי אמיתי, אבל כאמור אני תומך לפחות בעשייה ומאמין שלנסות תמיד אפשר.

את שדות התירס של המרכז המישורי יחסית החליפו שדות האגבה שגדלים גם בשיפועי ההרים ומהם מייצרים את המשקה המזוהה ביותר עם מקסיקו שנקרא על שם העיירה בה הוא יוצר במקור- טֶקִילַה. המשקה שבזכותו כנראה הצליחו האנשים הפשוטים לעבור את כל הטלטלות ההיסטוריות, מלחמות האזרחים והממשלות המושחתות. משקה שגם הוא ככל הנראה נבלע בתאגיד הגלובלי הענק של קוקה קולה שמפעל שלהם הוקם באותה עיירה קסומה בינות להרים של הסיירה מאדרה. ברגע שנכנסנו לעיירה התחיל להתנגן באוטו "שירת הסטיקר" של הדג נחש כאילו כדי להזכיר לי שמצד אחד אני הכי רחוק שיכול להיות מהבית שלי, מצד שני אולי אני לא כזה רחוק ואין הרבה הבדל בין העולמות.

טקילה- סוקאלו מרכזי
צילום פנורמה (בתנועה) של משאית קוקה קולה ליד המפעל

נראה שאין באמת דרך לעצור את דהירת מפלצות הבטון הגלובליות של הקידמה, ומי שמנסה לעמוד בדרכן פשוט נדרס. לפחות הן משאירות "שמורות טבע" ו"אתרי מורשת היסטוריים" כמו העיירה טקילה להנאת הציבור השיכור והרדום.

פרק 8- לפעמים חופים הם געגועים

26.7.22

ולפעמים גם לא…

פוארטו ויארטה הרגישה לנו כאילו קצת נתקעה בתקופת השיא של ספינת האהבה בשנות ה 80 ולא עשתה לנו חשק, אז ברחנו לסן פאנצ'ו ושם סופסוף קיבלנו טעימה מחופש אמיתי מה הוא.
שקיעה בפסיפי

כנראה שלא באמת חווינו את פוארטו ויארטה כפי שאפשר היה. מצאנו איר בי אנד בי בבית שמבפנים מתוכנן לעילא ועל פניו יכול היה להיות מושלם, אבל הוא ממוקם בשכונה סגורה שבה כל הבתים פשוט נראים אותו דבר כאילו נלקחו עכשיו מאיזה סרט של דיוויד לינץ', הזרם במקלחת לא היה קיים והמשאבה שאמורה לגרום לו לפעול לא עבדה, גם החימום לא. זו דווקא לא הבעיה הגדולה, כי החום והלחות הבלתי נסבלים של החוף הטרופי מחריפים משמעותית בגלל הבטון. לפחות יש בריכה שכונתית פושרת לברוח אליה. בבריכה פגשתי בחור יהודי דובר עברית שגר שם. הוא עבר עם משפחתו משכונת סנטה פה השכנה לאינטלומס בסיטי, ומבחינתו זה ההישג הכי גדול של חייו. הבטתי עליו, על כרסו, עבדותו לעבודה, למעמד, למראית העין המזויפת וחשבתי שזה יכול להיות העתיד שלי. פחות אהבתי את האפשרות הזו.

טווין פיקס המקסיקנית

זוג חברים שלנו שגרים בינתיים בפוארטו ויארטה לקחו אותנו לעיירת חוף לא רחוקה (40 דקות נסיעה), בה הם בונים את ביתם, בשם סן פאנצ'ו (על השלטים כתוב סאן פרנסיסקו). שם סופסוף פגשנו את החופש האמיתי שכה היינו זקוקים לו. החלטנו שמוותרים על לילה נוסף בויארטה ועושים את הלילה במקום הזה. יש שם קהילה בינלאומית גדולה, גם ישראלים שגרים שם. העיירה הזכירה לי את הריסורטים הקסומים בתאילנד- רחוב אחד ארוך של פאבים ומסעדות שמגיע עד החוף של האוקיינוס שגם הוא עמוס במקומות לשבת בהם, לצפות על השקיעה המרהיבה תוך נשנוש קוקטייל שרימפס ושתיית בירה.
תהינו לעצמנו האם זה יכול להיות מקום שבו אנחנו יכולים להתמקם לתקופה. יכול להיות חלום, אבל התחושה היא שזה לא אמיתי. זה חיים בבריחה, לא משהו שהוא באמת אפשרי לטווח ארוך. לא הצלחנו להיפגש עם חברה של חברה שגרה שם שתספר לנו על החיים ומשהו ביקום שידר שזה כנראה לא המקום בשבילנו. אבל לפחות הצלחנו לנוח ולהנות- עברנו מהבריכה לים חזרה לבריכה, לאכול שרימפסים פה, תמנונים שם, בירה כאן, קוקטייל שם.

חופש אמיתי (צילום- מישל אהרונוביץ')

היה קצרצר מדי וכבר בדרכנו חזרה במסע נוסף שהפעם יתפרש על פני שלושה ימים עד שנחזור לסיטי. הבטחנו לסאן פנצ'ו שעוד נחזור אליה, אולי אפילו לתקופה ארוכה יותר, בינתיים נתרפק על התמונות.

פרק 9- תרבות אמנות ומהפיכות

28.7.22

את הדרך חזרה למקסיקו סיטי הגשומה פרשנו על פני שלושה ימים כשיצאנו מסן פנצ'ו השמשית והנעימה, עברנו לאכול שוב בטקילה, לישון בטלאקפקה שזה כפר קסום שנבלע על ידי העיר גוודלחרא, ועוד עצירה ללילה נוסף במורליה- עיר קולוניאלית עם ניחוח אירופי אותנטי.

קינוח שחיתות בטלאקפקה

במובנים מסוימים מקסיקו היא מדינת עולם שלישי לכל דבר ועניין, אבל במובנים אחרים היא עולם ראשון מוכן ומזומן לסדר העולמי החדש. מצד אחד זה לא נראה כאילו בעתיד הנראה באופק יצליחו להעלים מפה את המזומן שהוא עדיין דרך התשלום הנפוצה ביותר, ובמקומות מסוימים גם האפשרות היחידה בין אם זה בכבישי האגרה ובין אם בעסקים ובטח שבדוכני האוכל הניידים והשווקים. מצד שני המעקב ומערכות זיהוי הפנים והרכבים משוכללים ונראים מוכנים הרבה יותר לסדר העולמי החדש מאשר בישראל. במיוחד בכל הקשור לגטאות המחיה של העשירים שלעתים כדי להיכנס אליהם כאורחים צריך לעבור בידוק בטחוני ברמה של שב"כ כשהמצלמה מכוונת לתוך הרכב והתחושה היא שאתה נכנס לבסיס צבאי סודי.

מחסום תשלום

הפער בין עשירים לעניים הוא עצום ולמעשה אין פה באמת מעמד ביניים. גם מי שלא באמת עשיר, אבל "שייך" למעמד, חי במכלאות אנושיות משוכללות. העניים לעומת זאת חיים בכפרים ובשכונות שלהם אליהם לא מגיעים כי "מסוכן". לי כירושלמי זה מזכיר את הכפרים הערביים שאסור היה לנו להתקרב אליהם ובכך נשמרת ההפרדה בין המעמדות.
זה קורה גם בכבישים. כביש האגרה של ה"עשירים" הוא כביש מהיר תקין יחסית ללא הפרעות, והכביש ה"ליברה-חופשי" הרבה יותר מוזנח, מתעקל ובפעמיים שבטעות ירדנו אליו גם היתה שם הרבה יותר נוכחות של כוחות בטחון ומחסומים על הכביש. ככל הנראה גם מסיבות טובות כי מעשי השוד הדרכים נפוצים למדי, ובטח באזורים הנשלטים לחלוטין על ידי כנופיות הנארקוס למינהן.

כשירדנו לעיירה לא מתוכננת בתקווה למצוא שם מקום לאכול נתקלנו בשיירה של רוכבים על סוסים. לא ברור אם היתה זו חגיגה, פסטיבל או הפגנה של חקלאים זועמים. אני רציתי להתמהמה לראות על מה המהומה והאם הם מזדהים עם החקלאים ההולנדים שבימים אלה מוחים כנגד החוקים הדרקוניים הפוגעים בפרנסתם ומקדמים את משבר הרעב, אבל הנשים המקסיקניות באוטו הורו לי להתרחק מהמקום כל עוד נפשנו בנו. מרחוק נשמעו קולות נפץ שיתכן והיו זיקוקים, או אולי יריות שמחה באוויר או קרב יריות בין המשטרה לחקלאים, לך תדע, במקסיקו הכל אפשרי…

שוטרים ובוקרים בכפר

טלאקפקה הוא כפר קסום, ובדגש על רחוב העצמאות שלו השופע חנויות של קרמיקה עדינה שהתפרסמה ברחבי מקסיקו והשתרשה כביטוי שגור "שביר כמו טלקפקה". פסלי ברונזה רבים ומגוונים מפוזרים ברחוב, אבל במרכזו הסגנון שלהם משתנה לפתע לדמויות שונות עם ראשים משולשים. הגלריה של סרחיו בוסטאמנטה, אמן מקומי ייחודי משכה אותנו פנימה. יצירה מעניינת ומעוררת מחשבה משופעת בסמלים שמאז שקיעתי במחילת הארנב מקבלים משמעויות רבות ומעניקות רבדים נוספים לכל יצירה. בין אם אלה ראשי המשולשים של הדמויות שלו, החתול הדו פרצופי המחזיק כדור עם משולש ובתוכו עין אחת, כובעי הנפוליאון של הלוליינים שלו ועוד. גלריה באמת יפהפייה ומרתקת- לא לגמרי הצלחתי להחליט אם מדובר באמן ער ביקורתי, או נציג של המסדר שמקבל במה.

מורליה, בירת מצ'ואקן, היא עיר קולוניאלית שנבחרה גם היא להישמר כאתר מורשת של אונסקו- מרכז העיר העתיקה יוצר תחושה אירופית, אבל הדרך לשם עוברת בהרבה משכנות עוני וכבישים שבורים. העיר נקראה על שם חוזה מורלוס, הכומר הישועי השני שתפס את הפיקוד על המלחמה נגד הספרדים לאחר שאלה הוציאו להורג את אידלגו, הכומר הישועי הראשון שהביא לפריצתה של מלחמת העצמאות. לאורך ההיסטוריה נראה כי כמרים ישועים עמדו במוקד של מהפיכות ותהפוכות היסטוריות רבות משמעות בכל רחבי העולם ויתכן שזה ממש לא מקרי. אותן דמויות מפתח הופכות לאגדות, נבנים פסלים בדמותם, וקוראים למקומות על שמם. על אחד הפסלים של אותם אישים חשובים היה כתוב "הומברה קבאל" הסתקרנתי לברר מה הפירוש המילולי ומסתבר שזה "גבר אציל". אז המשמעות של המושג "קבאל" היא ככל הנראה מעמד האצילות- זה ששולט בנו, האנשים הפשוטים שלא זוכים לפסלים בדמותם, או לגור במכלאות האדם המשוכללות המוקפות במצלמות ואנטנות.

כבר במורליה מזג האוויר החל להתקרר, והמסיכות חזרו לפניהם של האנשים. אפילו מנעו מאיתנו להיכנס למקום נטולי מסיכה, כמובן שהצגנו בפניהם את האצבע המשולשת והלכנו לקפה אירופה שם לא הציקו לנו. ככל שהתקרבנו לסיטי כך הלך וגבר הגשם והדגיש את הייחודיות של המדינה הענקית הזו שהאקלים בה כל כך מגוון. קפצנו לבקר לרגע במזג אוויר טרופי באזור זמן אחר, בצורת חיים אחרת שדי קורצת לנו, וחזרנו לגשם הקריר של המרכז, ולכאב הראש הקבוע של העיר הגדולה והמרושתת. הרוד טריפ שלנו נגמר, אבל ההרפתקה ממשיכה.

מטרופי לחורפי ב 12 שעות נהיגה

פרק 10- טפוסטלן טייק 2

3.8.22

אמא אדמה, רוחניות ולכבוש את ההר

אמא אדמה- מאדרה טיארה

חזרנו לשהות קצת יותר ארוכה בכפר הקסום והיחסית קרוב לסיטי להיפגש עם מכרים מקומיים ולבדוק את האפשרות של להשתקע פה לזמן מה.

מיגל האדריכל

הראשון שפגשנו הוא מיגל. אדריכל שבונה לעצמו לבנו, ולמי שירצה (ויוכל להרשות לעצמו לשכור)- שכונה קטנה בפאתי הכפר. הדרכים משובשות, מלאות בבוץ ושלוליות וכשעוברים שער גדול לפתע נגלה לעינינו אתר הבניה הקסום שמיגל עובד עליו. שלושת הכלבים שלו מקבלים את פנינו בקשקוש זנב מאושר ואנחנו יוצאים לסיור בשכונה ובבית של הבן ששתל לעצמו יער מאכל קטן, בנה בריכה אקולוגית, יש לו כמה חמורים ועדר קטן של כבשים. אין ספק שהרבה יותר קל להתעסק בפרמקלצ'ר ולהתחבר לאדמה כשאבא שלך מיליונר ובונה לך בית עגול באמצע הלא כלום.

משם הגענו למקום האירוח שלנו: Madre Tiera- אמא אדמה. מעין שלושה צימרים שצמודים לביתה של בעלת הבית עם שטח ירוק גדול, טמסקל ופרה שכנה בת 7 בשם מו. כל זה למרגלות הר הטפוסטקו שבראשו פירמידה ומרכז רוחני אצטקי שמסתבר שהוא סגור למבקרים כרגע בגלל שריפה שהיתה באזור לפני כמה שנים. כלביה של בעלת הבית מתרוצצים חופשי בשטח הירוק הגדול, נובחים במקהלה על כל עובר אורח ברחוב המג'עג'ע. אחד מהם בעל דמיון מופלא לג'ואי, הכלב האחרון שלי שנאלצתי להרדים לפני שנים ספורות. מאז אנחנו רק מחכים להשתקע בבית קרקע עם שטח כלשהו שיאפשר לנו לקחת כלב חדש.

למחרת פגשנו את דבי- חברה ותיקה של זוגתי וחמותי, שגרה בכפר כבר תקופה ארוכה. רצינו לשמוע קצת על המקום ועל המחייה מאדם פשוט שחי פה. היא סיפרה לנו על קיומה של קהילה בינלאומית נעימה שגרה באזור הזה, חלק גדול עוסקים בתחום האמנות, סביר להניח שרבים מהם רואים את העולם כפי שאנחנו. דבי הכריזה על עצמה שהיא כבר לא בקהילת הקונספירנואידים והיא מבחינתה עסוקה בבניית העולם החדש. היא חוקרת את הרוחניות, החיבור לטבע, לאמא אדמה ולעצמה.
במקור היא מגיעה מבית יהודי, אבל מקסיקני. כפי שהסבירה לי כששאלתי על השילוב המעניין בין המנורה למריה הקדושה. מבחינת המקסיקנים- גוואדלופה, אותה מריה, אימו של ישו, היא היא האמא אדמה. הנוצרים הלבישו עליה את הדמות של מריה בשביל לשווק למקסיקנים המקומיים את הנצרות. המקסיקנים המקוריים שהנצרות נכפתה עליהם, המשיכו להאמין ולעסוק בפולחן האצטקי מתחת לכנסיות ובמחשכים כדי שהשליטים הספרדים לא יגלו, בדומה ליהודים האנוסים בספרד. דבי בהחלט פתחה לנו את התאבון לגבי המקום וככל הנראה שנגיע לפה שוב בהמשך כדי ממש לבדוק בתים, אולי לבקר בביה"ס- לראות אם זה באמת מתאפשר ולשוחח עם עוד מכר- אמן ישראלי שחי פה שנים עם זוגתו המקסיקנית.

דבי בפתח ביתה
דבי צוחקת

לדבי שני כלבים מזן נדיר- אסקווינקלה. אמא ובן. מדובר בזן מקסיקני ייחודי שנשארו ממנו פרטים בודדים בלבד. כלב ללא שיער פרט לרעמה קטנה על ראשו. ככל הנראה היה כלב קדוש לאצטקים, ויתכן שכחלק מהמלחמה של הנצרות להעלמת כל זכר לתרבות המקורית המקומית גם השמידו את זן הכלבים המיוחד הזה. לאחרונה יש ניסיון לשחזר ולהחזיר את החיה מסכנת הכחדה ודבי תורמת את תרומתה למאבק.

לקינוח הלכנו היום ברחוב החמישי במאי המרכזי לכיוון ההר והתחלנו לעלות אותו. נאמר כי מי שעולה אל ההר זוכה לניקוי הנשמה שלו, לא יודע אם צריך גם להגיע עד הפירמידה והמקדש כדי שזה יקרה או מספיק רק להגיע עד השער הסגור. קארן, אימה ומיכאל הקטן פרשו בסוף השוק והמדרגות המסותתות, ואילו איתמר ואני המשכנו במעלה ההר עד שכבשנו אותו והגענו (כמעט) לפסגה. אכן יש משהו לא נעים בלראות מקדש סגור, אבל יש סיפוק רב (כמו גם כאבי שרירים וברך דפוקה מאז שהחלקתי עם טוסטוס) בלהצליח לעלות עד למעלה עם הקטנצ'יק הגדול שלי שלא מוותר. היות וכל הטיפוס הוא בתוך ג'ונגל עבות למדי, ולא באמת מגיעים לפסגה עצמה, אין את התענוג של לצפות על הנוף המהמם, אבל הוא בכל זאת מבליח מדי פעם.

עם נשמה נקייה, שמחים, מרוצים אך גם רצוצים ירדנו חזרה למטה להתאחד עם המשפחה ולאכול משהו. והנה בעדוי הולך לי בשוק סופסוף נתקלתי במשהו שהבטחתי שאשתף כשארכוש- צ'פולינס. נשנוש חריף חמוץ וטעים למדי של חגבים/ צרצרים/ ארבה או משהו בסגנון. חרקים קטנים ובשרניים ברוטב מקסיקני. עד כמה שאני מבין זה אפילו כשר ומקור נפלא לחלבון. משום מה אף אחד מהבנים שלי לא שש לטעום אותם. יש לציין שלא מדובר באותם חרקים וזחלים שהפורום הכלכלי העולמי מייעד לנו למאכל, מהם יש כבר חטיפים באוסטרליה, תאילנד ומקומות נוספים בעולם.

שקית צ'פולינס ב 20 פזו

ציוץ הציפורים, השקט, הנועם השלווה והרוגע של הכפר בהחלט עשה לנו חשק. הקירבה היחסית לעיר הגדולה עושה את זה גם ריאלי. בתי ספר מונטסורי שאמורים להיות באיזור גם קורצים לנו. יתכן שאפילו תהיינה אפשרויות לפרנסה פה. מה שנראה כבלתי אפשרי, עושה ניצוצות של אולי דווקא אפשר? מאוד תלוי אם יש היצע של בתים בתקציב הגיוני לנו, מה שבינתיים לא נראה מבטיח. אבל מי יודע, אולי לפתע תתגלה לנו המציאה הנכונה בזמן הנכון?
על שאלות אלה ועוד נענה (או שלא) בפרקים הבאים של "החיים שלי לאן?" מקסיקו ישראל 2022…

פרק 11- איקסטפן דה לה סאל

8.8.22

סוף שבוע רגוע של פינוקים אול אינקלוסיב

פיניה קולדה בג'קוזי

בזמן שבארץ פורצת לה עוד מלחמה מיותרת בחסות תאגיד ישראל, וביהדות מבכים את חורבן בית המקדש בתענית ובצום (לכבודם פרסמנו מהדורה נוספת של "למגפה") אני מצאתי עצמי במלון ספא מפנק הכל כלול הסמוך לפארק מים עצום. אין לי הרבה תמונות כי הייתי עסוק מדי בלחוות, ובעיקר ללא בגדים ובקירבת מים, אז המצלמה לא ממש היתה עלי רוב הזמן. (והמעט שצולם צולם עם טלפון).

המלון הבריכה המגלשה
הלובי בהמתנה לאמבטיה הרומית

המלון שגם בו יש ספא פינוקים וגם בסמוך אליו יש כמה וכמה כאלה מכונים שמשתפים איתו פעולה מספק במסגרת החבילה גם שלושה פינוקים ליום. היות ויש לנו גם ילדים, אז הספקנו רק פינוק אחד ביום כל אחד. ביום הראשון זכיתי לאמבטיה רומאית רומנטית עם זוגתי, בשני למסאז' כולל רפלקסולוגיה מרגיעים, ובשלישי התלבטתי בין פדיקור למסיכת פנים ושיער, אבל וויתרתי על זה לטובת טבילה בג'קוזי עם פיניהקולדה יחד עם הבנים שלי, בזמן שזוגתי מקבלת טיפול ביוטי.
את רוב היום השני העברנו בפארק המים כשאיתמר ואני עוברים לנו בין כל המגלשות והאטרקציות השונות (מיכאליטו נאלץ להסתפק בבריכת קטנטנים עם מגלשות קטנות). האטרקציה המפחידה ביותר היא מעין צינור שקוף שנופל מגובה עשרה מטרים, עושה לופ ונשפך לאדמה בשפריץ מים אדיר. איתמר התחרט ברגע האחרון, אבל עד שטיפסנו לראש המגדל לא התכוונתי לוותר על זה. נכנסים למעין תא שיגור שקוף, עומדים במקום ומשלבים ידיים כשלפתע הריצפה נופלת מתחתיך ואתה פשוט נופל נפילה חופשית, ומרוב תאוצה זה אפילו מרים אותך לסיבוב שלם. אין ספק שזה אחד המתקנים המפחידים והמהנים שיצא לי להיות בהם.
ניסיתי להסביר לאיתמר איך זה יכול להיות מפחיד ומהנה בו זמנית (מה שהוא גם חווה בעצמו מאוחר יותר במתקן רגוע יותר)- יש קו מאוד דק בין פחד ואימה לבין צחוק וקומדיה. זה בעיקר תלוי כמה זמן האימה נמשכת או מה עוצמתה וכיצד היא נשברת. כלומר כשאנחנו במצב אימה- בתחושה של סכנת חיים, ואז לפתע זה נשבר ואנחנו מבינים שניצלנו ואנחנו בסדר זה בדרך כלל מביא לצחוק של הקלה והנאה, אבל אם האימה הזו מתמשכת עוד ועוד ועוד ועוד זה הופך לטראומה ומייצר חרדה– פחד ממשהו שעלול לקרות גם אם הוא לא קורה בפועל. כמובן בקולנוע משתמשים בזה כל הזמן כדי לייצר אימה ו/ או צחוק, בהתאם לרצון של הבמאי.

וכן, גם בחיים שלנו משחקים בנו ככה הבמאים של ההצגה שאנחנו מכנים "החיים בעולם המערבי", ובדגש על ארץ ישראל. מנגנון ההגנה שאני קיבעתי לעצמי הוא הצחוק- לצחוק על הכל, רק לא לפחד. לכן יש לי הומור שחור משחור, שלא תמיד מתקבל בברכה, מה שממש במקרה מזכיר לי את האיגרת החדשה שיצרתי למגזר הערבי ולמעשה לכל ישראלי וישראלית שחייבים לראות את זה, ועוסקת גם במצב בו נמצאים בימים אלה בישראל- איווה יא איימן.

למרות המקום הנפלא והבריחה המושלמת לכאורה שהייתי בה פיזית, לא באמת הצלחתי לברוח נפשית. בזמן האמבטיה הרומית עשיתי מדיטציה במים הרותחים וניסיתי לנקות את ראשי ומחשבותיי, אבל דמותה של מריה ליובמן (Maria Liyubman), שעל מותה התבשרתי בבוקר של אותו יום, כל הזמן קפצה לראשי. לא הכרתי אותה אישית בחיים האמיתיים (אולי יצא לנו להיפגש במחאות מתישהו, לא בטוח) אבל פה בפייקבוק יצא לנו לתקשר והיכרתי את סיפור אפלייתה הנורא על ידי האנסמבל הקולי ממנו נודתה. אין לי ספק ששברון הלב עזר משמעותית למחלת הסרטן לחזור ביתר שאת. גם ההשלה מסביב, ובדגש בבתי החולים אליהם נאלצה להגיע בתכיפות גבוהה, בטח לא הקלה עליה. בנוסף למריה, קולות המלחמה הדהדו בראשי ולא נתנו לי מנוחה. יש משהו דפוק אצלנו הישראלים שכשמתחילה מלחמה יש לנו צורך להיות חלק מזה, מעין תחושת בגידה בעם שלי שסובל בלעדיי…

אמבטיה רומית על שם נשים מפורסמות בהיסטוריה

בשבע בבוקר למחרת העירו אותנו פיצוצים נוראיים משל היינו בעוטף עזה. פיצוצים שהטרידו את נשמתי המצולקת והפוסט טראומתית גם בטפוסטלן, רק שפה זה היה ממש קרוב וממש חזק. כששאלתי לגבי זה בקבלה הסבירו לי שחוגגים את חג הבתולה בכנסיה במרכז הכפר עם חזיזים ונפצים למינהם וזה נמשך מתחילת עד אמצע אוגוסט. בזמן שהיינו בפארק המים והפציצו שוב באמצע היום גם הצלחתי לראות במה מדובר. מעין פופים לבנים במרכז השמיים שמייצרים יחד ענן לבן אפור מלאכותי. הפלא ופלא, משם זה מתפזר ומתנהג כמו הריסוסים שאני כבר מכיר כל כך טוב. הולך ומתפזר והופך לשכבה לבנה דקה שמסתירה את השמש, כשממש אפשר לראות את הגבול עד איפה שזה מגיע והשמיים חוזרים להיות כחולים טבעיים. מה בדיוק הם יורים שם לשמיים? האם מדובר בהנדסת אקלים מקסיקן סטייל, או באמת בחגיגות דתיות מסורתיות תמימות? אין לי באמת מושג. כך או כך, להתעורר כל בוקר עם השכמה של הפצצות גרם לי להרגיש מחובר לארץ למרות הנוף המעט שונה. לפחות לא באמת היינו צריכים לרוץ למקלט.
בערב כשישבתי לקרוא תסריטים שאני מלקטר לפסטיבל חיפה חשתי לפתע במשהו שנתקל בידי ואז נופל לי על הטאבלט. דבורה מבולבלת שנמשכה לאור קרטעה לה על המסך. הנחתי אותה בעדינות על השולחן ואז היא התעופפה לה נתקעת בקיר, נמשכת אל המנורה של המרפסת. משהו בה בהחלט לא היה בסדר, ובבוקר מצאנו את גופתה זרוקה בתוך החדר. אני יודע שדבורים לא מסתדרות מי יודע מה עם אלומיניום באוויר ולכן חלק מתופעות הלוואי של הריסוסים זה חיסול של קהילות הדבורים, מה שעוד יותר חיזק את דעתי הקונספרטיבית שלא מדובר בירי חגיגי מסורתי תמים במיוחד.

אמבולנס אריאלי

כחלק מהפינוקים שהמלון מציע יש שתי בריכות- אחת מחוממת עם מגלשה, השניה קרירה יותר, טיפולים שונים, גן זן למדיטציה ויוגה, מגרש טניס ומתחם משחקים לילדים שנראה שלא עדכנו אותו מאז שנות התשעים המוקדמות. לא הכל עבד שם כמו שצריך, אם בכלל, אבל הפליא בדפיקותו משחק אחד שבו אתה נוהג באמבולנס וחייב להספיק להביא את הפצוע שלך לבית החולים לפני שימות. העניין הוא שהאמבולנס הזה כל הזמן פונה ימינה ונתקע בעצמו בקיר. לא משנה מה עושים ולאן מפנים את ההגה זה לא מתפקד, כאילו תכנן את המשחק הזה פרופסור דן אריאלי בכבודו ובעצמו…

בזה תם נכון לעכשיו הפרק הטיולי של המסע שלנו. השבוע אנחנו חוזרים לטפוסטלן לבדוק הלכה למעשה היתכנות של השתקעות מסוימת, גם אם לזמן מה. בהצלחה שם בארץ הקודש החרבה. מצד אחד אני יודע שלא פשוט שם כרגע ויש בי צורך להיות חלק מזה, מצד שני אני שמח בשביל הילדים שלי שעשיתי מהלך כל כך נכון להוציא אותם משם בזמן הזה שידעתי שיהיה קשוח. זה כנראה ילך ויחמיר במהלך אוגוסט, ולקראת ה"חזרה ללימודים" יחזור גם הבלאגן עם ארגוני המורים, הואריאנטים והקופים והלחץ לחסן עוד ועוד. ואז תבוא איזשהי הנפצה שתהרוס שוב את חגי תשרי, ואז בחירות, ואז חורף… בקיצור שמח לכם שם. ממליץ בחום לקפוץ מהסיר שמתחיל כבר לבעבע.
אם כבר מים רותחים, אז לפחות שיהיה בג'קוזי…
בריאות חירות אהבה

פרק 12- בתים מבפנים

12.8.22

טפוסטלן טייק 3- סיבוב נדל"ן וחינוך.

מהפיכה חמסה חמסה חמסה

לחפש בתים בטפוסטלן זה כל כך הרבה יותר צבעוני יפה ומרגש מאשר בגבעתיים או אפילו בפרדס חנה, שהייתי חייב לשתף. קצת כמו פרדס חנה שמקפיצים מחירים כי כל התל אביבים נוהרים לכפר, גם טפוסטלן מקפיצה מחירים כי המקסיקנים העשירים יותר פוזלים גם הם אל מחוץ לעיר. רק שפה ההקפצה היא מ 12 אלף פזו ל 20 אלף שזה באזור ה 3000 שקל. אז חיפשנו בטווח הזה של 15-25 אלף וראינו כמה אפשרויות.
הבית הראשון שראינו- במרכז העיר, מרוהט לחלוטין כולל מנהלת משק בית בשם לוסי, גנן ושלושה כלבים היה מושלם בשבילנו. שמנו כסף לשריין אותו ורק מאוחר יותר הבנו מהמתווכת שבעלי הבית כבר הבטיחו אותו לחברים שלהם… שבורי לב המשכנו בחיפוש. בית קטן חמוד, אבל ריק ו"ורוד מדי" לטעמו של איתמר פחות התאים לנו. בית מרוחק מאוד עם שלוש קומות, חמישה חדרים, מלא מיטות וצלבים ובריכה קטנה שהייתי מתאר יותר בתור גיגית גדולה העביר תחושה של בית יתומים נטוש ופחות דיבר אלינו.

היום ראינו בשדרות רבוליסיון 555, או בעברית "מהפיכה חמסה חמסה חמסה" בית קטן ומקסים במעין מיני קיבוץ של שני בתים זהים, עם בריכה ואפילו באר פרטית. לא ברור האם זה בכלל בשוק לטווח ארוך, אבל אם כן, יכול להיות שזה יהיה הבית הבא שלנו. יתרון גדול שזה קרוב יחסית לבית הספר הקסום שמצאנו לילדים. בית נוסף שראינו ברחוב התקווה (אסרפנסה) גם היה מאוד מבטיח, אך גם לא ברור האם ולכמה זמן הוא זמין.

במהלך ה"פנדמיה" כפי שהמילה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב במקום הזה, מורה מבית הספר המונטסורי התחרפנה מכך שדורשים מילדים לשבת מול מסכים ולנסות ללמוד, אז היא מצאה מקום ופתחה בית ספר מונטסורי חדש בשם "במבו" על שם כיתת הבמבוק הנמצאת בשטחו. מבנה גדול ומרחבי דשא עצומים בהם מסתובבות חבורות של שלוש קבוצות גיל: 3-6, 7-9, 10-12 לומדים מתמטיקה, ספרדית, אנגלית, קונג פו, אמנות ועוד. איתמר התאהב בבית הספר והחליט שהוא הולך אליו, ואפילו מוכן לוותר על בן גוריון בגבעתיים בשבילו. מיכאל התאהב בכלב הג'ינג'י שקצת דומה לו.

לארוחת הצהריים הגענו ממש במקרה ל"פלאפל שלום" (Falafel Shalom) לטעום קצת ישראליות. הפלאפלים קטנטנים אך טעימים, ואפילו שאני לא חובב חומוס גדול, מאוד נהניתי מהחומוס פטריות שלי. הצ'יפס היה ממש טעים ואפילו הפיתה פיצה היתה מוצלחת. בעל הבית לא היה בסביבה כדי להודות לו, אבל הבנו שקוראים לו תֹם. ישראלי אחר שהכרנו סיפר לנו עליו.

ירון ניר (Yaron Nir) הוא חבר של חברים והוא הזמין אותנו לביתו באמצע היער. ירון עזב את הארץ לפני כעשרים שנה, התאהב במקסיקו ונשאר בה. הוא אמן ומטפל אלטרנטיבי שרכש שטח באמצע היער ובנה במו ידיו "בית על העץ" לו ולמשפחתו. הוא מחובר לחשמל, יש לו מים זורמים שכולם מגיעים ממאגר מי גשמים עצום עליו בנוי הבית, שירותי קומפוסט, יער מאכל קטן ולמעשה שילוב של מזרח מערב, ישן חדש, מודרני עתיק ובעיקר חסכון כלכלי עצום. הוא ממשיך לבנות את ביתו כל הזמן, לשדרג ולשפר ולהשתלב בטבע בלי לפגוע או להפריע לו יותר מדי. יש לו גם בלוג בספרדית על סודות הבריאות, ובאופן כללי מדובר באדם מיוחד ומעניין מאוד. היה מאוד נעים להכיר, וטוב שיש גם אנשים שכבר מקושרים בכפר. הוא הכיר לנו את לופיטה מהמכולת שאצלה אפשר למצוא הכל, כולל בתים בזול.

לא יודע בשלב זה האם באמת נמצא ונעבור לבית בכפר הקסום והמיוחד הזה. בית ספר כבר יש- אם רק נרצה, פוטנציאל למגורים בחיסכון משמעותי, בטח ביחס לארץ, נראה אפשרי מתמיד ובתנאים שבארץ אפשר לחלום עליהם אולי רק באיזה חור נידח או התנחלות. אני מתחיל להתרגל ולאהוב את הרעיון הזה שלפחות לתקופה מסוימת נישאר כאן.
אני אף פעם לא הייתי חובב גדול של הגדרות למינהן, אז קשה לי גם כרגע לקרוא לעצמי "יורד", אבל כשהביטוי הזה עלה לו פתאום לשיח זה צבט לי משהו בלב. בינתיים אני לא מצטרף לקבוצת הוואצאפ של הגן שאליו מיכאל שובץ בגבעתיים, ולא משנה שום הגדרות רשמיות בארץ, אבל יתכן שלא תהיה ברירה וגם בזה נצטרך להתעסק בהמשך. אבל לאט לאט, פוקיטו א פוקו, יש עוד הרבה מה להתעסק איתו לפנינו, ובינתיים גם אין משהו שקורא לי חזרה לארץ.

פרק 13- החיים בתנועה

18.8.22

"סידורים אחרונים בטפוס"

לא רוצה לפתוח פה לשטן אבל יתכן שמצאנו בית קטן בכפר. זה הביא אותנו לכמה טיולים הלוך ושוב לכפר ובכבישי הסיטי המפותלים והעמוסים.
הקומה השניה

סוף הקיץ מגיע, הלימודים באוניברסיטאות החלו כבר, גם חלק מבתי הספר חזרו, והרבה אנשים חזרו מהחופשות שלהם לשגרת הפקקים היומיומית על הכבישים. וזה אכן מורגש יותר. במקסיקו העומס על הכבישים כל כך גדול שהקימו לעשירים יותר קומה שניה שחוצה ומקיפה את כל הכרך בתשלום כמובן- ורק למנויים- בכביש הזה אין אפשרות למזומן