החופש הגדול ביותר

יומן המסע של רוני גאמר ומשפחתו במקסיקו קיץ 2022

פרולוג

זוגתי מקסיקנית שעלתה לארץ בגיל 19. כל המשפחה שלה גרה במקסיקו ובשל ה"מגפה" לא נפגשה איתה פיזית קרוב לשלוש שנים. רגע לפני פרוץ ההונאה רכשנו כרטיסי טיסה למקסיקו אבל זו בוטלה בשל הסגרים וקרקוע העולם. לאחר שנתיים וחצי של מאבקים קיבלנו ואוצ'ר שאיפשר לנו במחירים של היום לרכוש טיסה למקסיקו מאירופה בלבד. הוספנו רק כרטיסי הלוך לאירופה מתוך מחשבה והבנה שאנחנו לא בטוחים מתי נחזור ונרצה כנראה להזיז את תאריך החזרה שנקבע לסוף אוגוסט. בסופו של דבר הפסדנו גם את כרטיסי החזרה לאירופה בשווי 9000 שקל בגלל הנהלים האכזריים וחסרי ההגיון וההוגנות של אירומקסיקו. יצאנו לדרך מתוך מחשבה שאולי עדיף לנו להישאר במקסיקו ולו לתקופה מסוימת, ואנחנו הולכים לבדוק את האפשרות הזו, וכך גם קרה בסופו של דבר. זהו סיפור המסע כפי שסיפרתי אותו באמצעות פוסטים בפייסבוק.

…

ללא זריקות, ללא בדיקות ו(כמעט) ללא מסיכות ולאחר מסע של 24 שעות הגענו למקסיקו.

למרות ההפחדות מתורי ענק, שביתות ובלאגן כללי, עברנו יחסית זריז את כל התורים המעיקים בנתב"ג ועד מהרה מצאנו עצמנו על האיזיג'ט לאמסטרדם. מעל מרבד של עננים ניסיתי לתפוס תמונות של השמיים, אבל לא משנה כמה הגבהנו עוף לא נראה קימור באופק…

דיילות בלונדיניות חמודות וחייכניות התרוצצו בינינו, לא נשמע אף לא ציוץ על מסיכה לאורך כל הדרך וכעבור חמש שעות נחתנו בסכיפול. בגדול לא הרגשתי תופעות השלה משמעותיות (מה שבעיני מחזק את התחושה שזה אכן קשור הרבה יותר לקרינה ותדרים כי באוויר אין אנטנות), וכשיצאתי לנשום אוויר אירופאי קריר וגשום חשתי הקלה קלה בכאב הראש. איך שנכנסתי חזרה לאולם הנוסעים מיד חשתי זרמים בגפיים ותחושה מוזרה באופן כללי שלא ממש הייתי מודע לה לפני שיצאתי.
היות וזו לא היתה טיסת מעבר רגילה, אלא שתי טיסות נפרדות היינו צריכים לעבור את כל הצ'ק אין מחדש- אין מה להשוות את הקלות והזריזות האירופאית לעומת השוק הישראלי הבלתי נסבל. חייב להודות, שלמרות שיש השגות לגבי האוטומציה של התהליך וההבנה שזה חלק מתהליך גלובלי שמייתר בני אדם באופן כללי, עדיין- זה היה מאוד נח ויעיל. אבל אז, רגע לפני העליה למטוס נשמעה בכריזה שבטיסות של אירו מקסיקו יש חובת מסיכות לאורך כל הטיסה…
בכניסה למטוס שלפתי את הפטור באנגלית שהכינה לי מבעוד מועד המטפלת, אבל היות ולא היתה על זה חותמת זה לא נראה להם מספיק רשמי ורציני. שלחו אלי את הדייל הראשי שאמר שזה לא מקובל ואני מחוייב במסיכה. התווכחתי איתו ואפילו נפלט לי איזה פאקן כלשהו והוא התעצבן עלי ודרש ממני לרדת מהטיסה או שהוא מזמין משטרה. התנצלתי בסופו של דבר והבטחתי לעטות מסיכה, מה שעשיתי לכמה זמן, אבל בסופו של דבר היא ירדה. כשהעירו לי עשיתי עצמי ישן והסתובבתי לצד השני והם כנראה התייאשו מלהעיר לי. בכל זאת טיסה של 12 שעות…

משהו בי אומר לי שאולי נשלחתי לכאן כדי להעיר גם פה כמה אנשים, השליחות חזקה ממני, אף שממש רציתי להתרחק מהכל ולקחת חופש על באמת. אני עוד מקווה שזה יקרה, ומאמין שאצליח גם להנות וגם קצת לעבוד וליצור עוד כמה פרוייקטים שכבר צילמתי לפני הטיסה, אז לא איעלם לגמרי, אבל אשתדל בכל זאת קצת להתנתק, שיהיה לכולם שבת שלום,
בריאות חירות אהבה בכל מקום בעולם.

…

יום שמתחיל ביוגה ובמדיטציה בשחר ומסתיים במסאז' רקמות עמוק ומפנק, ובטווח טיול קטן, טבילה בבריכה ועל האש לצהריים לא יכול להיות רע.

אנחנו מתארחים בשבועיים הראשונים של השהות שלנו במקסיקו בבית סופי השבוע של זוגתו של חַמִּי בקווארנבקה. התעקשתי שנתחיל את המסע שלנו כאן בשביל ההסתגלות ההדרגתית. דבר ראשון להתגבר על הג'ט לג; שנית להתרגל לגבהים של מקסיקו ההררית- האזור בו אנחנו שוהים נישא לגובה של כ 1500 מ' מעל פני הים, ומקסיקו סיטי אליה פנינו מועדות בהמשך מעבר ל 2500 מ', כשנקודת שיא הגובה עומדת על כ 3200 מ' מעל פני הים מה שמקשה על הנשימה כי האוויר דליל יותר; ובנוסף לכך למען ניקוי הרעלים שהצטברו בנו בארץ ובמהלך הטיסה הארוכה. מהלך שהתברר בדיעבד כחכם מאוד- נמנענו ממחלות, בחילות, שלשולים ושאר מריעין והנחיתה היתה רכה ומלטפת.

מקסיקו לא זרה לי, זו הפעם השלישית שלי פה, אבל עדיין נדמה שכל העולם שלאחר הקורונה הוא קצת אחר, קצת חדש בכל זאת. מקסיקו תמיד בדיליי, קצת כמו שישראל היתה בשנות ה 80, ונדמה כאילו רק עכשיו התחילה פה הקורונה. הלכתי לטיול קטן בשכונה תר אחר מתאמים חשמליים למחשב. האנשים הראשונים שפגשתי ברחוב היו משפחה חרדית שחוזרת מבית הכנסת הקרוב משל היינו עכשיו בירושלים עיר הולדתי. ברכתי אותם בשבת שלום, והם החזירו לי בשמחה רבה ברכה זהה. הגברים הולכים מקדימה, חשופי פנים ומחוייכים, האישה והילד מאחוריהם עטויים מסיכה חלקית עם אף מבצבץ. מלבדינו הרחוב ריק.

באחת החנויות האלה גם קניתי מתנה ליום ההולדת של זוגתי. נראה לי שהמוכר קפץ על המציאה של תייר שבקושי דובר את השפה ודפק אותי במחיר בצורה מוגזמת, אבל האמת שלא היה לי כל כך איכפת, קודם כל כי היא שווה כל פזו, ודבר שני כי נראה כאילו הייתי הלקוח היחיד שלו ביום הזה. עשה לי נעים לתמוך בעסק הקטן הזה לצד הכביש. אז אחלו לה מזל טוב וברכות רבות שתהיה מוקפת בשפע אהבה רוגע ושלווה כמו שמגיע לה. אין ספק שהמתנה הכי גדולה שלה ליום ההולדת זה לחגוג אותו בקרב משפחתה שלא פגשה כבר שלוש שנים בגלל ההונאה העולמית.
מזל טוב קארן דוידוף אני אוהב אותך.

…

אחרי ששחררנו את "הדרך" יצאנו לדרך לטייל קצת.

הטיול הראשון היה במרכז העיר קווארנבקה, בה נכנסתי לסטארבאקס להשתין עם הילדים, כל יושבי המקום נטולי מסיכה וכולי תקווה שאצליח סופסוף לשתות קפה נורמלי, אבל כשניגשתי לרכוש מהמוכר, סימן לי במבט מתנצל למעלה למצלמה שצופה בנו. יצאתי בתסכול.

הביקור הקצרצר לא הספיק ועוד נחזור לכפר הזה בהמשך לבקר בפירמידה ובהר עצמו, אולי אפילו לעשות טקס טמסקל לניקוי רעלים ולבחון האם זה מקום ראוי להשתקע, אפילו לתקופה קצרה…
"הדרך" שלנו ממשיכה בכל מקרה, ולא לגמרי ברור לאן היא לוקחת אותנו, אבל הכי חשוב שנהנים מללכת בה.

…

העיר הכי גדולה עמוסה ומזוהמת בעולם

אחרי שבוע של התאקלמות בקווארנבקה, התאוששות (די זריזה) מג'ט לג והתמודדות עם קוצר הנשימה בשל הגובה, עלינו לשלב הבא במסע ועוד כמה אלפי מטרים בגובה. מנסיון העבר ההתמודדות שלי עם הגובה הג'ט לג והזיהום של האוויר לא מדהימה, ועכשיו עם השילוב של ההשלה ו/או הקרינה חששתי אף יותר, לכן התעקשתי על הבאפר הזה שהסתבר כהחלטה נבונה ביותר.

…

מקסיקו סיטי המסורתית של פעם

מקסיקו סיטי היא למעשה עמק ביצתי בינות להרים כשהגובה הממוצע של העיר הוא מעל ל 2500 מ' מעל פני הים. בשילוב עם הזיהום הנורא של העיר (וכנראה שגם לאנטנות המפוזרות בכל פינה יש תרומה מסוימת לעניין) ישנה תופעה שקורית לאנשים שרק מגיעים לעיר הידועה בתור "נקמתו של מוקטזומה" (בעברית הוא נקרא משום מה "מונטסומה") שמתבטאת בדרך כלל בכאבי ראש ובחילות קשות, ויתכן שגם שלשולים והקאות. חוויתי את זה בעבר וזה אכן לא היה נעים. הפעם הצלחנו להימנע מזה בזכות הבאפר שעשינו בקווארנבקה, אבל עדיין המעבר לעיר עצמה עושה את שלו ואני סובל בה מלא מעט כאבי ראש ומיגרנות, ולכן היציאה היום לקצת טבע עשתה לי פלאות.

השיט האיטי על התעלה נעים ומרגיע, להקות מריאצ'י שונות שטות על התעלה ומציעות לשיר לסירות השונות. הזמנו אותם לשיר לכבוד היומולדת שאיתמר, בכורי, ציין השבוע. לסירה שלנו גם קראו ממש במקרה "פליס קומפליאניוס" (יומולדת שמח). סירות נוספות ששטות בתעלות מציעות ממרכולתן- בין אם זה נשנושים, אלכוהול, אוכל או צמידים, קישוטים ועוד כל מיני עבודות יד.

בדרכנו חזרה הביתה עצרנו לאכול בטאקרייה טעימה בשכונת קונדסה. כשאומרים במקסיקו סיטי שכונה מדובר על סדר גודל של עיר בינונית/ גדולה של ישראל. השכונה נעימה, ויש לה וייב צעיר ונחמד. היא נחשבת כשכונת היפסטרים מפונקים, משהו באמצע בין פלורנטין לרוטשילד. הרבה מקומות בילוי ואוכל סביב פארק "מקסיקו", אמנים רבים מסתובבים ביניהם ושרים ללקוחות, או תופסים פינה בפארק ומנגנים. מתקנים לילדים, והרבה צמחייה ירוקה.

יש מקומות מסוימים בשכונה שלא נגעו בהם והם נשארו ג'ונגל פרא כפי שהיו פעם, וכפי שהם עדיין בסוצ'ימילקו. גם כש"מתרבתים" את הסביבה בסופו של דבר אי אפשר למחוק אותה לחלוטין, והיא תמיד חוזרת לבצבץ ולהזכיר את המהות האמיתית שמתחבאת מתחת לבטון.
עברה עלינו שבת קסומה ונעימה, ומחר יש גם יום ראשון- נחמד העניין הזה של שני ימי חופש נטולי עומסים בלתי נסבלים בכבישים.
שבוע נפלא ומבורך לכולם.

…

יום ראשון חמים נעים ומרוסס קלות חיכה לנו בפארק המרכזי של מקסיקו סיטי.

צ'פולטפק הוא מעין פארק הירקון של העיר רק גדול ונרחב הרבה יותר. מבחינת שטח נטו לא בטוח שעולה על פארק הירקון שהוא ארוך במיוחד, אבל בהחלט בתחושה הוא גדול הרבה יותר. היינו בחלק מאוד ספציפי ליד האגם המשני שלא מזמן תחתיתו קרסה וכנראה הרגה את כל החי והדגה שיש בתוכו. מאז שיפצו ואיכלסו אותו בדגים פחות גדולים, אך בקצב שמאכילים אותם גם הם יגיעו לפיצוץ אוכלוסין של דגים שמנים מדי די במהרה. סיבוב מיותר וקורע במיוחד על סירת פדלים באגם הוציא לי את כל האוויר מהמפרשים, אבל היה נחמד לפחות שיכולנו לסייע לבעלי הכלבים שהכדורים שלהם עפו לאגם והכלבים סירבו לקפוץ לתוכו.

סיפור מסע של 36 שעות ברוטו ממקסיקו סיטי לפאורטו וייארטה.

כ 12 שעות נהיגה נטו באוטו, כ 850 ק"מ, 4 מדינות, כ 1000 פזו בכבישי אגרה ולקינוח שעה לפחות בפקק שמשתרע על פני 200 מ' רגע לפני ההגעה ליעד.

הרושם הראשוני ביותר שלי ממקסיקו, אי אז לפני 8 שנים (מיד אחרי מכת ריח הביוב של שדה התעופה), היה דאבל פול טריילר שעובר במהירות בכביש וכמעט מועך אותנו. שלשום יצאנו לדרכים לצד אותן מפלצות מתכת ענקיות שדוהרות להן בכבישים של מקסיקו מקצה אחד שלה לשני. אנחנו יצאנו מהמרכז אל האוקיינוס הפסיפי עוצרים בדרך בתחנת ביניים בגוואדלחרא, ארוחת בוקר בטקילה והלאה דרך הג'ונגלים עד החוף ולעיר שהכי מוכרת לעם בציון מסדרת הקאלט "ספינת האהבה"- פוארטו ויארטה.

הילדים הגיבורים, כמו גם ההורים והסבתא שרדו את הנסיעה הלא פשוטה הזו, ואפילו הצליחו להנות מהדרך. נופים עוצרי נשימה שלא באמת מצליחים לעבור דרך עדשת המצלמה (חלק מהתמונות צילמה הנווטת שמשום מה לא הרשתה לי לצלם תוך כדי נהיגה). אחרי כשש שעות נסיעה כולל עצירה לפיצה בפאפא ג'ונס לצד הדרך (הם לא שמעו שם מעולם על לחלק פיצה לחצאים ונאלצנו לצוד פטריות מהמשולש של זה וזיתים שחורים מהמשולש של ההוא) הגענו לעיר השניה בגודלה במקסיקו, בירת מדינת חליסקו- גוואדלחרא (כן, אני נהנה לכתוב את שמה עם א בסוף, כן זה מצחיק אותי, כן, אני בן 4…)

מלחמת העצמאות החלה בכפרים ליד גוואנחאטו כשהכומר הישועי מיגל אידלגו הכריז על עצמאות והחל מרד שהתפשט ברחבי הארץ רחבת היריעה ונמשך יותר מעשור עד לקינון הרפובליקה המקסיקנית שלמעשה יצרה את המדינה שבנויה מפדרציות שונות כפי שהיא היום. בתום המלחמה הוחלט עם השליטים הספרדים על שלושת העקרונות הבסיסיים שהחזיקו מאה שנה עד המהפיכה: מקסיקו תישלט על ידי נסיך אירופי, המקומיים יזכו לשוויון זכויות, הכנסיה הקתולית תשמור על כוחה. לאחר כינון הרפובליקה היו עוד הרבה תהפוכות ובלאגן בשלטון כולל מלחמה ואיבוד שטחים לארה"ב, עד שבניטו חוארז הוכרז בתור הנשיא הראשון ב 1867. תשע שנים מאוחר יותר עלה לשלטון פורפיריו דיאס שהביא לקידמה רבה, וכפי שכבר ציינו היא באה במחיר יקר של דיקטטורה רבת שנים ולקיחת חירויות וזכויות של המקומיים.
בבחירות של 1910 ניצח דיאס, הדיקטטור השלט, פה אחד. נציג האופוזציה שכלא, פרנסיסקו מדרו, זכה לקולות ספורים. ההונאה היתה גדולה מדי וההמונים יצאו לרחובות. המהפכנים לקחו כלי נשק והצליחו להביס את הצבא הפדרלי. כאשר "המכנה המשותף היחידי של המהפכנים בינם ובין עצמם היה הרצון להדיח את הרודן מתפקידו, אולם לאחר שצלחו במשימתם נתקלו בקושי רב לארגן את הממשל מחדש לשביעות רצון כל הזרמים"… (נשמע מוכר?) מלחמת אזרחים רבתי של כולם נגד כולם פרצה לה, רציחות הדדיות והוצאות להורג פומביות כולל מלחמת דת בין חילונים לקתוליים נמשכה עד לסוף שנות ה 20.

פחות או יותר באותו זמן שאני מקשיב להרצאות על היסטוריה מקסיקנית עתיקה התכנסה לה בארץ קבוצה גדולה של אנשים (כינוס שגם הוזמנתי אליו ואם הייתי בארץ כנראה שגם הייתי מגיע)- חלק גדול מהם אני מכיר אישית, מאוד מעריך, מחבב ואף אוהב- ויצרה תנועה. תנועה שאומרת "אפשר". אפשר אחרת… ההיסטוריה מראה שכנראה לא באמת אפשר- בני אדם הם בני אדם, ואגו תמיד יש, וכבר עכשיו נשמעים קולות לכאן ולכאן, ונראה שההיסטוריה חוזרת על עצמה ולעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות זה ההגדרה של שגעון, אבל לך תדע- אפשר לנסות.
*מאז נכתב הטקסט הזה התנועה ויתרה על רעיון הפרלמנטריות ומתמקדת בעשייה שאכן אפשר לשנות בה. קבוצה אחרת תפסה אומץ וניגשה למשימה הפרלמנטרית, שאני אישית פחות מאמין ביכולתה להביא לשינוי אמיתי, אבל כאמור אני תומך לפחות בעשייה ומאמין שלנסות תמיד אפשר.

נראה שאין באמת דרך לעצור את דהירת מפלצות הבטון הגלובליות של הקידמה, ומי שמנסה לעמוד בדרכן פשוט נדרס. לפחות הן משאירות "שמורות טבע" ו"אתרי מורשת היסטוריים" כמו העיירה טקילה להנאת הציבור השיכור והרדום.

ולפעמים גם לא…

פוארטו ויארטה הרגישה לנו כאילו קצת נתקעה בתקופת השיא של ספינת האהבה בשנות ה 80 ולא עשתה לנו חשק, אז ברחנו לסן פאנצ'ו ושם סופסוף קיבלנו טעימה מחופש אמיתי מה הוא.

היה קצרצר מדי וכבר בדרכנו חזרה במסע נוסף שהפעם יתפרש על פני שלושה ימים עד שנחזור לסיטי. הבטחנו לסאן פנצ'ו שעוד נחזור אליה, אולי אפילו לתקופה ארוכה יותר, בינתיים נתרפק על התמונות.

…

את הדרך חזרה למקסיקו סיטי הגשומה פרשנו על פני שלושה ימים כשיצאנו מסן פנצ'ו השמשית והנעימה, עברנו לאכול שוב בטקילה, לישון בטלאקפקה שזה כפר קסום שנבלע על ידי העיר גוודלחרא, ועוד עצירה ללילה נוסף במורליה- עיר קולוניאלית עם ניחוח אירופי אותנטי.

במובנים מסוימים מקסיקו היא מדינת עולם שלישי לכל דבר ועניין, אבל במובנים אחרים היא עולם ראשון מוכן ומזומן לסדר העולמי החדש. מצד אחד זה לא נראה כאילו בעתיד הנראה באופק יצליחו להעלים מפה את המזומן שהוא עדיין דרך התשלום הנפוצה ביותר, ובמקומות מסוימים גם האפשרות היחידה בין אם זה בכבישי האגרה ובין אם בעסקים ובטח שבדוכני האוכל הניידים והשווקים. מצד שני המעקב ומערכות זיהוי הפנים והרכבים משוכללים ונראים מוכנים הרבה יותר לסדר העולמי החדש מאשר בישראל. במיוחד בכל הקשור לגטאות המחיה של העשירים שלעתים כדי להיכנס אליהם כאורחים צריך לעבור בידוק בטחוני ברמה של שב"כ כשהמצלמה מכוונת לתוך הרכב והתחושה היא שאתה נכנס לבסיס צבאי סודי.

טלאקפקה הוא כפר קסום, ובדגש על רחוב העצמאות שלו השופע חנויות של קרמיקה עדינה שהתפרסמה ברחבי מקסיקו והשתרשה כביטוי שגור "שביר כמו טלקפקה". פסלי ברונזה רבים ומגוונים מפוזרים ברחוב, אבל במרכזו הסגנון שלהם משתנה לפתע לדמויות שונות עם ראשים משולשים. הגלריה של סרחיו בוסטאמנטה, אמן מקומי ייחודי משכה אותנו פנימה. יצירה מעניינת ומעוררת מחשבה משופעת בסמלים שמאז שקיעתי במחילת הארנב מקבלים משמעויות רבות ומעניקות רבדים נוספים לכל יצירה. בין אם אלה ראשי המשולשים של הדמויות שלו, החתול הדו פרצופי המחזיק כדור עם משולש ובתוכו עין אחת, כובעי הנפוליאון של הלוליינים שלו ועוד. גלריה באמת יפהפייה ומרתקת- לא לגמרי הצלחתי להחליט אם מדובר באמן ער ביקורתי, או נציג של המסדר שמקבל במה.

מורליה, בירת מצ'ואקן, היא עיר קולוניאלית שנבחרה גם היא להישמר כאתר מורשת של אונסקו- מרכז העיר העתיקה יוצר תחושה אירופית, אבל הדרך לשם עוברת בהרבה משכנות עוני וכבישים שבורים. העיר נקראה על שם חוזה מורלוס, הכומר הישועי השני שתפס את הפיקוד על המלחמה נגד הספרדים לאחר שאלה הוציאו להורג את אידלגו, הכומר הישועי הראשון שהביא לפריצתה של מלחמת העצמאות. לאורך ההיסטוריה נראה כי כמרים ישועים עמדו במוקד של מהפיכות ותהפוכות היסטוריות רבות משמעות בכל רחבי העולם ויתכן שזה ממש לא מקרי. אותן דמויות מפתח הופכות לאגדות, נבנים פסלים בדמותם, וקוראים למקומות על שמם. על אחד הפסלים של אותם אישים חשובים היה כתוב "הומברה קבאל" הסתקרנתי לברר מה הפירוש המילולי ומסתבר שזה "גבר אציל". אז המשמעות של המושג "קבאל" היא ככל הנראה מעמד האצילות- זה ששולט בנו, האנשים הפשוטים שלא זוכים לפסלים בדמותם, או לגור במכלאות האדם המשוכללות המוקפות במצלמות ואנטנות.

כבר במורליה מזג האוויר החל להתקרר, והמסיכות חזרו לפניהם של האנשים. אפילו מנעו מאיתנו להיכנס למקום נטולי מסיכה, כמובן שהצגנו בפניהם את האצבע המשולשת והלכנו לקפה אירופה שם לא הציקו לנו. ככל שהתקרבנו לסיטי כך הלך וגבר הגשם והדגיש את הייחודיות של המדינה הענקית הזו שהאקלים בה כל כך מגוון. קפצנו לבקר לרגע במזג אוויר טרופי באזור זמן אחר, בצורת חיים אחרת שדי קורצת לנו, וחזרנו לגשם הקריר של המרכז, ולכאב הראש הקבוע של העיר הגדולה והמרושתת. הרוד טריפ שלנו נגמר, אבל ההרפתקה ממשיכה.

…

אמא אדמה, רוחניות ולכבוש את ההר

חזרנו לשהות קצת יותר ארוכה בכפר הקסום והיחסית קרוב לסיטי להיפגש עם מכרים מקומיים ולבדוק את האפשרות של להשתקע פה לזמן מה.

משם הגענו למקום האירוח שלנו: Madre Tiera- אמא אדמה. מעין שלושה צימרים שצמודים לביתה של בעלת הבית עם שטח ירוק גדול, טמסקל ופרה שכנה בת 7 בשם מו. כל זה למרגלות הר הטפוסטקו שבראשו פירמידה ומרכז רוחני אצטקי שמסתבר שהוא סגור למבקרים כרגע בגלל שריפה שהיתה באזור לפני כמה שנים. כלביה של בעלת הבית מתרוצצים חופשי בשטח הירוק הגדול, נובחים במקהלה על כל עובר אורח ברחוב המג'עג'ע. אחד מהם בעל דמיון מופלא לג'ואי, הכלב האחרון שלי שנאלצתי להרדים לפני שנים ספורות. מאז אנחנו רק מחכים להשתקע בבית קרקע עם שטח כלשהו שיאפשר לנו לקחת כלב חדש.

לדבי שני כלבים מזן נדיר- אסקווינקלה. אמא ובן. מדובר בזן מקסיקני ייחודי שנשארו ממנו פרטים בודדים בלבד. כלב ללא שיער פרט לרעמה קטנה על ראשו. ככל הנראה היה כלב קדוש לאצטקים, ויתכן שכחלק מהמלחמה של הנצרות להעלמת כל זכר לתרבות המקורית המקומית גם השמידו את זן הכלבים המיוחד הזה. לאחרונה יש ניסיון לשחזר ולהחזיר את החיה מסכנת הכחדה ודבי תורמת את תרומתה למאבק.

לקינוח הלכנו היום ברחוב החמישי במאי המרכזי לכיוון ההר והתחלנו לעלות אותו. נאמר כי מי שעולה אל ההר זוכה לניקוי הנשמה שלו, לא יודע אם צריך גם להגיע עד הפירמידה והמקדש כדי שזה יקרה או מספיק רק להגיע עד השער הסגור. קארן, אימה ומיכאל הקטן פרשו בסוף השוק והמדרגות המסותתות, ואילו איתמר ואני המשכנו במעלה ההר עד שכבשנו אותו והגענו (כמעט) לפסגה. אכן יש משהו לא נעים בלראות מקדש סגור, אבל יש סיפוק רב (כמו גם כאבי שרירים וברך דפוקה מאז שהחלקתי עם טוסטוס) בלהצליח לעלות עד למעלה עם הקטנצ'יק הגדול שלי שלא מוותר. היות וכל הטיפוס הוא בתוך ג'ונגל עבות למדי, ולא באמת מגיעים לפסגה עצמה, אין את התענוג של לצפות על הנוף המהמם, אבל הוא בכל זאת מבליח מדי פעם.

ציוץ הציפורים, השקט, הנועם השלווה והרוגע של הכפר בהחלט עשה לנו חשק. הקירבה היחסית לעיר הגדולה עושה את זה גם ריאלי. בתי ספר מונטסורי שאמורים להיות באיזור גם קורצים לנו. יתכן שאפילו תהיינה אפשרויות לפרנסה פה. מה שנראה כבלתי אפשרי, עושה ניצוצות של אולי דווקא אפשר? מאוד תלוי אם יש היצע של בתים בתקציב הגיוני לנו, מה שבינתיים לא נראה מבטיח. אבל מי יודע, אולי לפתע תתגלה לנו המציאה הנכונה בזמן הנכון?
על שאלות אלה ועוד נענה (או שלא) בפרקים הבאים של "החיים שלי לאן?" מקסיקו ישראל 2022…

…

סוף שבוע רגוע של פינוקים אול אינקלוסיב

בזמן שבארץ פורצת לה עוד מלחמה מיותרת בחסות תאגיד ישראל, וביהדות מבכים את חורבן בית המקדש בתענית ובצום (לכבודם פרסמנו מהדורה נוספת של "למגפה") אני מצאתי עצמי במלון ספא מפנק הכל כלול הסמוך לפארק מים עצום. אין לי הרבה תמונות כי הייתי עסוק מדי בלחוות, ובעיקר ללא בגדים ובקירבת מים, אז המצלמה לא ממש היתה עלי רוב הזמן. (והמעט שצולם צולם עם טלפון).

וכן, גם בחיים שלנו משחקים בנו ככה הבמאים של ההצגה שאנחנו מכנים "החיים בעולם המערבי", ובדגש על ארץ ישראל. מנגנון ההגנה שאני קיבעתי לעצמי הוא הצחוק- לצחוק על הכל, רק לא לפחד. לכן יש לי הומור שחור משחור, שלא תמיד מתקבל בברכה, מה שממש במקרה מזכיר לי את האיגרת החדשה שיצרתי למגזר הערבי ולמעשה לכל ישראלי וישראלית שחייבים לראות את זה, ועוסקת גם במצב בו נמצאים בימים אלה בישראל- איווה יא איימן.

בשבע בבוקר למחרת העירו אותנו פיצוצים נוראיים משל היינו בעוטף עזה. פיצוצים שהטרידו את נשמתי המצולקת והפוסט טראומתית גם בטפוסטלן, רק שפה זה היה ממש קרוב וממש חזק. כששאלתי לגבי זה בקבלה הסבירו לי שחוגגים את חג הבתולה בכנסיה במרכז הכפר עם חזיזים ונפצים למינהם וזה נמשך מתחילת עד אמצע אוגוסט. בזמן שהיינו בפארק המים והפציצו שוב באמצע היום גם הצלחתי לראות במה מדובר. מעין פופים לבנים במרכז השמיים שמייצרים יחד ענן לבן אפור מלאכותי. הפלא ופלא, משם זה מתפזר ומתנהג כמו הריסוסים שאני כבר מכיר כל כך טוב. הולך ומתפזר והופך לשכבה לבנה דקה שמסתירה את השמש, כשממש אפשר לראות את הגבול עד איפה שזה מגיע והשמיים חוזרים להיות כחולים טבעיים. מה בדיוק הם יורים שם לשמיים? האם מדובר בהנדסת אקלים מקסיקן סטייל, או באמת בחגיגות דתיות מסורתיות תמימות? אין לי באמת מושג. כך או כך, להתעורר כל בוקר עם השכמה של הפצצות גרם לי להרגיש מחובר לארץ למרות הנוף המעט שונה. לפחות לא באמת היינו צריכים לרוץ למקלט.
בערב כשישבתי לקרוא תסריטים שאני מלקטר לפסטיבל חיפה חשתי לפתע במשהו שנתקל בידי ואז נופל לי על הטאבלט. דבורה מבולבלת שנמשכה לאור קרטעה לה על המסך. הנחתי אותה בעדינות על השולחן ואז היא התעופפה לה נתקעת בקיר, נמשכת אל המנורה של המרפסת. משהו בה בהחלט לא היה בסדר, ובבוקר מצאנו את גופתה זרוקה בתוך החדר. אני יודע שדבורים לא מסתדרות מי יודע מה עם אלומיניום באוויר ולכן חלק מתופעות הלוואי של הריסוסים זה חיסול של קהילות הדבורים, מה שעוד יותר חיזק את דעתי הקונספרטיבית שלא מדובר בירי חגיגי מסורתי תמים במיוחד.

בזה תם נכון לעכשיו הפרק הטיולי של המסע שלנו. השבוע אנחנו חוזרים לטפוסטלן לבדוק הלכה למעשה היתכנות של השתקעות מסוימת, גם אם לזמן מה. בהצלחה שם בארץ הקודש החרבה. מצד אחד אני יודע שלא פשוט שם כרגע ויש בי צורך להיות חלק מזה, מצד שני אני שמח בשביל הילדים שלי שעשיתי מהלך כל כך נכון להוציא אותם משם בזמן הזה שידעתי שיהיה קשוח. זה כנראה ילך ויחמיר במהלך אוגוסט, ולקראת ה"חזרה ללימודים" יחזור גם הבלאגן עם ארגוני המורים, הואריאנטים והקופים והלחץ לחסן עוד ועוד. ואז תבוא איזשהי הנפצה שתהרוס שוב את חגי תשרי, ואז בחירות, ואז חורף… בקיצור שמח לכם שם. ממליץ בחום לקפוץ מהסיר שמתחיל כבר לבעבע.
אם כבר מים רותחים, אז לפחות שיהיה בג'קוזי…
בריאות חירות אהבה

…

טפוסטלן טייק 3- סיבוב נדל"ן וחינוך.

לחפש בתים בטפוסטלן זה כל כך הרבה יותר צבעוני יפה ומרגש מאשר בגבעתיים או אפילו בפרדס חנה, שהייתי חייב לשתף. קצת כמו פרדס חנה שמקפיצים מחירים כי כל התל אביבים נוהרים לכפר, גם טפוסטלן מקפיצה מחירים כי המקסיקנים העשירים יותר פוזלים גם הם אל מחוץ לעיר. רק שפה ההקפצה היא מ 12 אלף פזו ל 20 אלף שזה באזור ה 3000 שקל. אז חיפשנו בטווח הזה של 15-25 אלף וראינו כמה אפשרויות.
הבית הראשון שראינו- במרכז העיר, מרוהט לחלוטין כולל מנהלת משק בית בשם לוסי, גנן ושלושה כלבים היה מושלם בשבילנו. שמנו כסף לשריין אותו ורק מאוחר יותר הבנו מהמתווכת שבעלי הבית כבר הבטיחו אותו לחברים שלהם… שבורי לב המשכנו בחיפוש. בית קטן חמוד, אבל ריק ו"ורוד מדי" לטעמו של איתמר פחות התאים לנו. בית מרוחק מאוד עם שלוש קומות, חמישה חדרים, מלא מיטות וצלבים ובריכה קטנה שהייתי מתאר יותר בתור גיגית גדולה העביר תחושה של בית יתומים נטוש ופחות דיבר אלינו.

היום ראינו בשדרות רבוליסיון 555, או בעברית "מהפיכה חמסה חמסה חמסה" בית קטן ומקסים במעין מיני קיבוץ של שני בתים זהים, עם בריכה ואפילו באר פרטית. לא ברור האם זה בכלל בשוק לטווח ארוך, אבל אם כן, יכול להיות שזה יהיה הבית הבא שלנו. יתרון גדול שזה קרוב יחסית לבית הספר הקסום שמצאנו לילדים. בית נוסף שראינו ברחוב התקווה (אסרפנסה) גם היה מאוד מבטיח, אך גם לא ברור האם ולכמה זמן הוא זמין.

במהלך ה"פנדמיה" כפי שהמילה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב במקום הזה, מורה מבית הספר המונטסורי התחרפנה מכך שדורשים מילדים לשבת מול מסכים ולנסות ללמוד, אז היא מצאה מקום ופתחה בית ספר מונטסורי חדש בשם "במבו" על שם כיתת הבמבוק הנמצאת בשטחו. מבנה גדול ומרחבי דשא עצומים בהם מסתובבות חבורות של שלוש קבוצות גיל: 3-6, 7-9, 10-12 לומדים מתמטיקה, ספרדית, אנגלית, קונג פו, אמנות ועוד. איתמר התאהב בבית הספר והחליט שהוא הולך אליו, ואפילו מוכן לוותר על בן גוריון בגבעתיים בשבילו. מיכאל התאהב בכלב הג'ינג'י שקצת דומה לו.

לארוחת הצהריים הגענו ממש במקרה ל"פלאפל שלום" (Falafel Shalom) לטעום קצת ישראליות. הפלאפלים קטנטנים אך טעימים, ואפילו שאני לא חובב חומוס גדול, מאוד נהניתי מהחומוס פטריות שלי. הצ'יפס היה ממש טעים ואפילו הפיתה פיצה היתה מוצלחת. בעל הבית לא היה בסביבה כדי להודות לו, אבל הבנו שקוראים לו תֹם. ישראלי אחר שהכרנו סיפר לנו עליו.

ירון ניר (Yaron Nir) הוא חבר של חברים והוא הזמין אותנו לביתו באמצע היער. ירון עזב את הארץ לפני כעשרים שנה, התאהב במקסיקו ונשאר בה. הוא אמן ומטפל אלטרנטיבי שרכש שטח באמצע היער ובנה במו ידיו "בית על העץ" לו ולמשפחתו. הוא מחובר לחשמל, יש לו מים זורמים שכולם מגיעים ממאגר מי גשמים עצום עליו בנוי הבית, שירותי קומפוסט, יער מאכל קטן ולמעשה שילוב של מזרח מערב, ישן חדש, מודרני עתיק ובעיקר חסכון כלכלי עצום. הוא ממשיך לבנות את ביתו כל הזמן, לשדרג ולשפר ולהשתלב בטבע בלי לפגוע או להפריע לו יותר מדי. יש לו גם בלוג בספרדית על סודות הבריאות, ובאופן כללי מדובר באדם מיוחד ומעניין מאוד. היה מאוד נעים להכיר, וטוב שיש גם אנשים שכבר מקושרים בכפר. הוא הכיר לנו את לופיטה מהמכולת שאצלה אפשר למצוא הכל, כולל בתים בזול.

לא יודע בשלב זה האם באמת נמצא ונעבור לבית בכפר הקסום והמיוחד הזה. בית ספר כבר יש- אם רק נרצה, פוטנציאל למגורים בחיסכון משמעותי, בטח ביחס לארץ, נראה אפשרי מתמיד ובתנאים שבארץ אפשר לחלום עליהם אולי רק באיזה חור נידח או התנחלות. אני מתחיל להתרגל ולאהוב את הרעיון הזה שלפחות לתקופה מסוימת נישאר כאן.
אני אף פעם לא הייתי חובב גדול של הגדרות למינהן, אז קשה לי גם כרגע לקרוא לעצמי "יורד", אבל כשהביטוי הזה עלה לו פתאום לשיח זה צבט לי משהו בלב. בינתיים אני לא מצטרף לקבוצת הוואצאפ של הגן שאליו מיכאל שובץ בגבעתיים, ולא משנה שום הגדרות רשמיות בארץ, אבל יתכן שלא תהיה ברירה וגם בזה נצטרך להתעסק בהמשך. אבל לאט לאט, פוקיטו א פוקו, יש עוד הרבה מה להתעסק איתו לפנינו, ובינתיים גם אין משהו שקורא לי חזרה לארץ.

…

"סידורים אחרונים בטפוס"

לא רוצה לפתוח פה לשטן אבל יתכן שמצאנו בית קטן בכפר. זה הביא אותנו לכמה טיולים הלוך ושוב לכפר ובכבישי הסיטי המפותלים והעמוסים.

סוף הקיץ מגיע, הלימודים באוניברסיטאות החלו כבר, גם חלק מבתי הספר חזרו, והרבה אנשים חזרו מהחופשות שלהם לשגרת הפקקים היומיומית על הכבישים. וזה אכן מורגש יותר. במקסיקו העומס על הכבישים כל כך גדול שהקימו לעשירים יותר קומה שניה שחוצה ומקיפה את כל הכרך בתשלום כמובן- ורק למנויים- בכביש הזה אין אפשרות למזומן כמו בכבישי הקווטה הבין עירוניים.