שכי כרמלי טכנאי מחשבים
28 ספטמבר ,2022

שכונת המאהל בכנסת ישראל

ביום רביעי, ה 16 בפברואר 2022 הצלחתי להעפיל לירושלים, לבקר בשכונת המאהל החדשה שנפתחה מסביב לכיכר המנורה, לתעד את האנשים, לטעום מקצת מהחוויה ולספר לכם על מה שקורה שם. ביום שישי עולות שיירות נוספות לתגבור הכוחות ששומרים על העמדה ונערכים לקבלת שבת במקום. חלק גדול מתכננים להישאר גם בסופ"ש ולא חוששים מהגשם שמאיים לפזר את המוחים.

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

ברביעי, היום השלישי למצור, הצלחתי בשעה טובה להעפיל לירושלים.

מחאת התיירות המסוקרת

בדרכי אל הכנסת, טעיתי בפניה ובטעות עברתי ליד ההפגנה של אנשי התיירות ליד משרד חוץ. הפגנה של כחמישים אנשים, חלקם עטויים מסיכה באוויר הפתוח, מעוצבים בצורה מדויקת לפריים של הצלם, מצויידים היטב בשלטים אחידים בצבעי אדום כחול, והאישה שמתראיינת צועקת למיקרופון בפאתוס גדול על העוולות שנעשו בתחום התיירות. את זה התקשורת מסקרת, אבל את זה שחמישים מטר משם בקו אווירי הוקמה שכונת אוהלים חדשה בעיר הבירה, אף אחד לא יודע. איחלתי להם באמצע השידור הישיר המון בהצלחה, ושיבואו להצטרף אחרי כן למאהל, כי המאבק, הוא אותו המאבק.

האחים רונן ודני מגדל

נכנסתי לגן הוורדים מחלקו הצפוני, ליד בית הדין הגבוה לצדק. וחניתי ליד עמדת קבלת הפנים של האחים מגדל. על מסך גדול מקרין רונן סרטונים, קליפים ושירים שעוזרים למשוך תשומת לב ועניין מעוברי האורח. הוא מספר שהוא מצליח לפתח איתם שיחות, ויש כאלה שאפילו לא רצו לעזוב עד 2 בלילה. האנשים צמאים לשמוע עוד ועוד ממה שאנחנו כבר יודעים. "דרך המוסיקה", טוען רונן "אפשר להגיע הרבה יותר בקלות אל האנשים". כוס תה מהביל אחת מאוחר יותר המשכתי בדרכי אל עבר השכונה. טיילתי בגן הוורדים, עובר ליד מיקום הבמה בעצרת הבינלאומית הראשונה בירושלים. בקרוב תמלא שנה לאותו ערב קסום ביום ההיפוך האביבי, שבו האור מתחיל לגבור על החושך. מחשבות ותהיות על מה יביא איתו חג החירות השנה עולות בראשי.

המשטרה צופה מרחוק

דרך הגדרות התחילה מבצבצת לה כבר שכונת האוהלים הקטנה מסביב לכיכר המנורה שהתקשטה יפה מאוד לכבוד האירוע. מספר שוטרים מצומצם ומנומנם שומר לו מרחק מהמוחים, צופים עליהם מרחוק, חלקם שופט, חלקם מקשיב, את רובם זה לא מעניין בכלל, רק מחכים שהמשמרת תסתיים כבר. על הדשא פרושים להם אוהלים ומחצלות, שלט גדול של "קמפינג הכנסת" מעטר את ראש הגזיבו ואווירת חופש נישאת באוויר. הקמפינג הזה ממשיך לכל אורך רחוב "חירות" כפי שהגדירו אחד המתיישבים הראשונים. בגדה ממול שלוחה נוספת של השכונה. עמדת הסברה הוקמה לה, שולחנות עמוסי כל טוב שאנשים טובים מכל הארץ הביאו וממשיכים לתרום ולתמוך. וגולת הכותרת- המטבח של מוזס, שהולך ומשתדרג לו עם כל רגע שעובר. הוא מספר לי שמקווה להשיג גזיבו גדול יותר, ומדבר גם על התכניות לקראת הגשם. הוא לא מתכוון לזוז משם, קצת גשם לא מפריע לו.

 

החירות 16
שפע פירות וירקות

 

 

 

 

 

 

 

בחלקה הצפוני השכונה מתפרשת עד מעבר למשרד האוצר, ובחלקה הדרומי יש מתיישב אמיץ שהרחיק לכת עד כדי לקבל נוף ישיר למוזיאון ישראל, אמנון וילנר שמו. "אזרחים רכוש פייזר" פרוש על בד לבן גדול המקבל את פניהם של הנהגים בכביש המרכזי. עמדת פינוק כולל שלל מטעמים ואף קמין נייד שלא כל כך ברור מאיפה ואיך הוא הגיע מחכה שם למבקרים השונים. אמנון היה מורה לחינוך גופני, אך סרב להיכנע לטרור הבדיקות ולכן מצא את דרכו מחוץ למערכת.

אמנון וילנר: "פקח/ רופא יקר, בטפלך באזרח שים מסיכה, שים כפפה, תקע את המקל ותן סוכריה"

בידו אמנון מחזיק מיצג אמנותי- "פקח רופא יקר," הוא מסביר את המיצג המורכב ממקל מטאטא, מסיכה, כפפה וסוכריה על מקל בקצהו. "בטפלך באזרח שים מסיכה, שים כפפה, תקע את המקל ותן סוכריה" ובכך מבטא בתמציתיות ובאלגנטיות רבה את מדיניות הממשלה. לאן ואיך לתקוע את המקל ובאיזה מקל מדובר, משאיר אמנון לכל אחד לפרש כרצונו.

 

 

 

המשאית של יוסי ואתי

 

יוסי ואתי מהישוב בניה: "לא זז מפה עד שלא מבטלים את חוק הסמכויות".

את המשאית של יוסי ואתי קשה לפספס. "עולם חדש וטוב אני אבנה לך", מבטיח הברזנט שעוטף את המשאית. עשרות אלפי שקלים מפסיד יוסי בכל יום שהוא לא עובד, והוא אף מתגאה באוסף הדוחו"ת שמצטברים לו על שמשת המשאית, אבל "אני אשאר פה עד הסוף. לא זז מפה עד שלא מבטלים את חוק הסמכויות". והוא גם מסודר בהתאם עם בית קטן על המשאית, כולל חצר עם דשא סינטטי, ושירותים כימים כמובן, שיהיה איפה להתפנות. עוד אחד שמסודר לשהות ממושכת הוא אבירם וידנפלד שגם ככה גר במיני-ואן שלו, וכל שהיה צריך זה להחנות אותו בכחול לבן לאורך שדרת החירות. דירה קומפלט על גלגלים כולל מקלחת ושירותים, מיטה גדולה, מטבחון קטן. לוחות סולארים על הגג מייצרים חשמל חינם אותו הוא מציע גם לכל שוהי המאהל. היה זה הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי- השלט: "חשמל חינם" מעל למפצלים שהוציא לרווחת התושבים. זה וקערת גרעיני האבטיח העמוסה לעייפה שהזמינה להתכבד.

אבירם וידנפלד נע ונד ברחבי הארץ והעלות היא רק על דלק ואוכל.
הניה מולדובן: "בשביל הנכדים"

הניה מולדובן סיפרה לי שהיא שם בשביל הנכדים שלה, היא לא מסוגלת לראות אותם חנוקים בתוך מסיכות בתוך כיתות כשהקאפוים למיניהם מסתובבים ביניהם ומעירים להם לכסות את האף. בקול רועד היא מדברת איתי על העוולה, אך בעוצמה פנימית עיקשת היא עומדת עם השלט הענק בידיה ומבהירה:” אני לא אוותר".

עדית רוזנברג מבצלאל

לא רחוק ממנה יושבת לה עדית רוזנברג, סטודנטית מבצלאל שעושה דוקומנטרי על המאהל. חמושה במצלמה חצובה ומיקרופון גם היא תופסת דימויים ומילים שיזכו להנצחה בסרט שלה. סבתות נוספות רבות מסתובבות להן במאהל, בשקט שלהן, בעוצמת קיומן במקום הזה בזמן הזה הן מוחות בעצם הנוכחות שלהן, הן לא צריכות מגאפון, ולא צריכות להרים את הקול. רק לשבת במקום בולט בו עוברים הרכבים השונים עם השלט המדויק נשען על הרגליים. "שתיקה זו הסכמה" מבהיר אחד השלטים באנגלית.

 

ההסכמה שבשתיקה

בין לבין יש גם מחאה ויש הפגנות. מדי פעם תופס אדם מגאפון ומתחיל לקרוא סיסמאות באוויר. אורי נחמן יושבת לה במרכז הפרלמנט וממקומה קוראת קריאות כנגד העוברים ושבים, חלקם עטויי מסיכה עד הגבות, המומים, מופתעים, לא באמת מעכלים מה הם רואים סביבם. מהמחנה יוצאים צוותי קומנדו לפעולות מחאה והסברה. בין אם זו קבוצה קטנה שיצאה למחות בצמתים המרכזיים, ובין אם זה חוליית הסברה שיצאה לסיבוב בברים בניסיון להגיע בצורה נעימה ומסבירת פנים לציבור שפשוט לא מודע לעצם קיומה של המחאה, או למה שקורה ברחבי העולם. לאחר שירדה השמש החלו במבצע הדבקת אוטבוסים. כל אוטובוס שמגיע לכיכר נעצר לזמן מוגבל במעבר החציה כשהמוחים רוקדים מולו, ובמגאפון מכריזים: "חכה רק רגע אחד קטן שנדביק אותך ותמשיך בדרכך". ברגע שהאוטובוס נעצר מחלקת ילדים מסתערת עליו עם מדבקות שלופות ומקשטים את כל האוטובוסים בירושלים במסרים של המחאה. כמה סמלי צירוף המקרים המשעשע שקו האוטובוס שעובר בקביעות בכביש הזה הוא מספר 66.

קו 66 כרקע לשלט הצייתנות
עגל הזהב התלוי מזכיר לכל העוברים ושבים למה אנחנו פה

 

 

 

 

 

 

 

אוטובוס "נדבק"

 

"אני מאיר איתי אדם חי… תאגיד איננו יכול לבוא בחוזה מול אדם חי"

עם היעלמותה של השמש מכה גם הקור הירושלמי העז חודר העצמות. רוב האנשים הגיעו מוכנים עם שכבות בגדים רבות, שמיכות או איזה פונצ'ו שנשאר בארון מהטיול אחרי צבא והנה סופסוף יש לו שימוש. פחיות מתכת להדלקת מדורות מבוקרות מחולקים לדיירי השכונה השונים. אנשים מכל רחבי הקשת האנושית של מדינת ישראל מגיעים עם ערימות של מזון, אספקה, ואוכל חם. בזמן שאני עומד ליד המשאית של ישראל ואיתי ומתחמם בפחית האש, מגיע זוג חרדי עם עגלת ילדים עליה מונח לו סיר מרק משובב נפש ממנו הם מגישים מנה מחממת את ההגרון, הקיבה והלב בכוסות חד פעמיות אקולוגיות לכל הנקרה בדרכם. איתי כתב הצהרת עצמאות אישית בה הוא מגדיר עצמו "אדם חי חופשי תחת הבורא". הטקסט הכתוב בכתב יד בעט אדום נמצא אתו כל הזמן כדי להדגיש כי אין בינו ובין תאגיד ישראל יחסי מרות- המדינה לא יכולה לשלול ממנו את החירות הניתנת לו מעצם היותו אדם. היות והמדינה היא תאגיד והוא אדם חי, הוא אינו יכול בוא בחוזה מול התאגיד. ישראל מסביר לי שהם הקימו את שכונת "אנרגיה חיובית", ופה אין מקום למריבות, לויכוחים ולמשחקי כח. פה כולם מקובלים ומגיעים באנרגיה חיובית. "שם", הוא מצביע לי על ריכוז האוהלים בגדה השניה, "זו שכונת האינטריגות", פה אין לזה מקום.

בזמן שאנחנו משוחחים ונהנים מהמרק החם שהוגש לנו זה עתה, מגיע לו פעיל ימני מוכר בשם רמי בן יהודה כשהוא מחזיק את הטלפון שלו באופן קבוע של תיעוד בלייב לכל 222 הצופים שיש לו באותו הרגע לטענתו. רמי הגיע "לעשות בלאגן" כהגדרתו, המשטרה ביקשה ממנו להתנהג יפה, אבל נראה שבעיניו התפקיד הוא לבוא לעשות רעש ולמחות נגד המחאה וכל מי שבעיניו הם חבורה של שמאלנים הזויים. למרות שהגיע עם גישה מאוד אלימה ותוקפנית, אף שמהולה בהומור וחיוך, לאחר שיחות שניהלנו, לפחות לתחושתי, יצא קצת יותר מהורהר עם חומר למחשבה. הדבר הראשון והכי ברור הוא להבהיר שבקבוצת המחאה הזו מתחבא לו עם ישראל האמיתי. יש פה נציגים באמת מכל המגזרים, מכל העדות, הצבעים והמינים, מחוסנים או לא, זה ממש לא משנה. כולם מוזמנים. כל מי שעיניים בראשו ושכל בקודקודו ומבין שהתהליכים שעוברים על המדינה שלנו כמו גם במדינות אחרות בעולם הם לא מקריים ולא תוצאה של טעות או פעולות שגויות של הממשלות, אלא מהלך מתוכנן לקפידה בכל שלב ושלב של יישום האג'נדה עליה חתומות המדינות השונות המעורבות בהונאה עוד משנות ה- 90 של המאה הקודמת.

מיכל אדמס: "גם במגזר שלנו לא שקט"
ילד הפוסטר של המחאה

"בדרך לכאן נסעתי עם מצביעת מרצ לשעבר", משתוממת מיכל אדמס, האמא של "ילד הפוסטר" שכיכב על האיורים המקסימים של יונתן דויד מעת לאהוב. אין פה ימין ושמאל, דתיים חילוניים חרדים או ערבים, יש פה עם ישראל. "גם במגזר שלנו" היא מספרת בעיניים בורקות "יש אכזבה מאוד גדולה מהמנהיגים ומהמובילים שמשתפים פעולה". לכל אדם מכל מגזר יש תחושה שהנציגים של המגזר שלו הם המאכזבים ביותר, ושהציבור של המגזר שלו הם ה"רדומים" ביותר, אבל בסופו של דבר מבחינה סטטיסטית (לא בדוקה מחקרית), סביר להניח שהאחוזים של ה"ערים" מכל מגזר הם די דומים, וכך האנשים מרגישים כל הזמן במיעוט. ככל שהאדם נטול יותר קהילה כך הוא מרגיש יותר לבד. ביום שני על הגשר של גבעתיים הגיעה אישה אחת בהתרגשות שיא שהיא סוף סוף רואה אנשים שחושבים כמוה. היא הרגישה כה בודדה עד כה- "אני מהטוויטר" היא מכריזה. לא רק שאנחנו מפורדים ומפוצלים בתוך הקהילות הפיזיות שלנו, גם ברשתות החברתיות אנחנו מפוזרים בכל כך הרבה פלטפורמות שונות, מוגבלים בכמות הצופים שנחשפים למה שאנחנו כותבים, מצלמים ומייצרים, סובלים מהגבלת חשיפה אם העזנו לבטא את דעתנו נגד הנראטיב המרכזי, מופרדים, מסוכסכים, מפוזרים בקבוצות שונות. הפרד ומשול פשוטו כמשמעו.

כיכר המנורה

זו אולי החשיבות הגדולה ביותר של ההתכנסות וההתרכזות הזו בשכונת המאהל ליד הכנסת. "זה כמו הפייסבוק, רק בחיים האמיתיים" נאמר לי כמה פעמים. אותן הדמויות הבולטות והמשפיעות מהפייסבוק מסתובבות בין האנשים, אותן מריבות האגו, החשדות ההדדיות, המריבות והויכוחים שמתקיימים מעל דפי המרשתת הנה מתרחשות לאנשים מול הפנים. אין ספק שיש לפנינו עוד דרך ארוכה מלאה במהמורות ובקשיים רבים. ויכוחים, אי הסכמות ומריבות כנראה יישארו איתנו לעד, כחלק מהיותן בלתי נפרדות מהמין האנושי. יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות בתיקון המערכת, בבנייתה מחדש, בשינוי השיטות, בקבלת האחר בסבלנות ובסובלנות, בחינוך הילדים כמו גם המבוגרים שתקועים בצורת המחשבה של פעם, אבל בהחלט אפשר לראות שינוי, גם אם קטן. רתם בראון אמרה: "ביום שילמדו מדיטציה בבתי הספר, נדע שניצלנו", אז אולי יש עוד דרך ארוכה עד שנגיע לזה, אבל בהחלט יש תחושה שבשכונת המאהל נעשים הצעדים הראשונים בכיוון הנכון.

עולם חדש וטוב

 

 

תמונות נוספות שנתפסו בעדשת מצלמתי:

              

 

שתפו:

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

מעבר בין כתבות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מודעה

מודעה

כתבות נוספות:

קטגוריות

הצטרפו אלינו

היו הראשונים לקבל את העדכונים הכי חמים

יכול לעניין אותך גם:

תרומה עם Paypal

PAYBOX

העברה בנקאית

רוני גאמר
בנק לאומי 10
סניף 857
חשבון: 4829580

IL810108570000004829580 :Iban

דילוג לתוכן