בשנתיים האחרונות חזינו כולנו בציבורים נרחבים המצייתים באופן עיוור או כנוע לתכתיבי ממשלות, על רקע מצב משבר עולמי. לעיתים, ציות שכזה ביטא פגיעה חמורה בזכויות הפרט, כמו גם בזכויותיהם של מיעוטים. רבים ששו אז ללהג, באמצעות המחקר הפסיכולוגי המודרני, כי הדבר אך טבעי עבור הציבור לעשות לזולתו. כלומר – שלפו מיד מני החוקרים את הטיעונים הקליניים ממדע הפסיכולוגיה, המקובלים בו מאוד בחוגים רבים, לפיהם בתוך כל אדם 'מסתתר נאצי קטן ומרושע אשר רק מחכה להזדמנות לנהוג בגסות באחר'. במיוחד, מודגשת הטענה כי כמעט כל אדם, בהינתן התנאים המתאימים, יכול לשחרר את אותו 'מרכיב נאצי' מתוכו.
טרם אדון בשאלה האם טענות אלה נכונות, ומדוע, ברצוני להציג בפניכם את הדיון הפילוסופי הזה מן הזווית הסינית, אשר הינה מוכרת פחות לקורא הישראלי. בסין העתיקה, על פני הדורות, גם כן עסקו בשאלה, האם טבע האדם טוב או רע מנעוריו? שני פילוסופים סינים מפורסמים התחבטו בכך, והגיעו למסקנות שונות. מאנג-דזה גרס כי טבע האדם טוב מיסודו. שון-דזה סבר כי טבע האדם רע מיסודו. עם זאת, שני הוגים אלו הסכימו, כי לא משנה מה הוא טבע האדם, ניתן לשפרו על ידי חינוך מצוין לאורך שנים. זהו גם הבסיס למחשבה החינוכית הסינית עד ימינו – הבו לאדם השכלה וערכים נאותים מגיל צעיר, ולבטח יהיה הוא אזרח למופת. היישום הקלוקל של אידיאל זה בתקופת השלטון הקומוניסטי, הוא נושא למאמר נפרד.
הדבר המעניין אותנו בהקשר לדיון בימינו, הוא טיעונו של מאנג-דזה לגבי היות האדם טוב מיסודו. הביא מאנג-דזה הדוגמא הבאה המצוינת: "נניח והיה לנו ילד אשר נפל לבאר, וזועק ממנה לעזרה. התוכלו למצוא אדם אשר יחלוף בסמוך לבאר, ישמע הזעקות, יגלה הילד בתוכה, ולא ירצה לסייע?". היום אנו יודעים שיש כאלה אנשים שלא יעזרו לילד בבאר, ובחברה שלנו אנו מכנים אותם: 'פסיכופתים'. עם זאת, מאנג-דזה צדק, בהכללה גסה. אפשר להסכים עמו כי 99.99% מהאנשים, אם לא למעלה מכך, וודאי היו עושים משהו כלשהו, לטובת הילד התקוע בבאר. זאת על אחת כמה וכמה, אם הם בעצמם כבר היו להורים. טענתו של מאנג-דזה היא לפיכך, במילים אחרות, כי ללא התערבות של גורם זר, לב האדם ייטה לעשיית הטוב.
בפסיכולוגיה המערבית המודרנית הגיעו למסקנות אחרות, וזאת באמצעות שני ניסויים מפורסמים – ניסוי מילגרם (שנת 1962) ו- ניסוי האסירים בסטנפורד (שנת 1971).
בניסוי מילגרם, הובאו אנשים זרים ואקראיים למעבדה. האנשים הושבו מול שולחן, ועליו כפתורים. נאמר להם שבחדר סמוך יושב אדם אחר, אותו הם צריכים "ללמד" דבר מה כ-"מורים". בכדי "ללמד" את אותו תלמיד בחדר השני, הם יכולים, ואף קיבלו עידוד, לעשות שימוש בכפתורים, כדי לתת בו מכות חשמל, בכל פעם שעשה "התלמיד" טעות. בלא ידיעתם של "המורים", "התלמידים" היו שחקנים, שהעמידו פנים שסובלים הם ממכות החשמל, צעקו יותר ויותר חזק, ואף התחננו תוך יגון מדומה להפסקת התרגיל, ככל שעוצמת מכות החשמל עלתה לכאורה. חרף כך, "המורים" נתנו "בתלמידים" מכות חשמל רבות, בעוצמות גוברות, תוך כדי עידוד המפקחים על הניסוי, שדרשו להמשיכו כל העת ואף אמרו להם "שייקחו אחריות על התוצאות". נטען כי בניסוי זה, כמו גם בניסויים דומים ששחזרו אותו, כי כל "המורים" הסכימו לתת מכות חשמל, חרף צעקות ותלונות "התלמידים", ובסביבות 60-65% מן "המורים" אף הגדילו להגיע עד למתן מכות החשמל בעוצמות הגבוהות ביותר.
בניסוי האסירים בסטנפורד, היה שימוש במתודיקה שונה. סטודנטים ללימודים אקדמאיים הובאו לניסוי זה תוך פיתוי באמצעות תשלום. מרתף באוניברסיטת סטנפורד הוסב ל-'בית כלא', בו חולקו המשתתפים לשתי קבוצות – סוהרים ואסירים. כל קבוצה 'הוכנסה' לתנאי הניסוי באמצעות אלמנטים של משחק תפקידים. האסירים נעצרו בביתם ונלקחו אזוקים בכיסוי פנים לכלא המאולתר, כאחרוני העבריינים, באופן משפיל במתכוון. הסוהרים קיבלו ציוד כגון מפתחות לתאים, מדים ואלות משל היו במשרת אמת, ותדרוך לגבי תפקידם בכלא.
בתוך זמן קצר, הדינמיקה שבין הסוהרים לאסירים הפכה לאלימה וקיצונית כבכלא אמיתי. אלימות רבה היתה למנת חלקם של כל המשתתפים, והסוהרים במיוחד נהגו באסירים באופן סדיסטי ומרושע. השפלות והטרדות מיניות, נסיונות בריחה וחטיפה, קללות, מכות, התמוטטויות נפשיות, ואף עינויים, צצו כולם במהלך ניסוי זה, שהסתיים לאחר שישה ימים, בשל איבוד השליטה של יוזמיו ומשתתפיו כאחד.
שני הניסויים הללו, נקשרו בידי מבצעיהם לאירועי שואת היהודים, כמו גם מצבים מפורסמים אחרים לאורך ההיסטוריה, במסגרתם אנשים הדגימו "ציות עיוור לסמכות", אשר הוביל לתוצאות הרסניות. עקב הניסויים הללו, פרחה לה בספרות הפסיכולוגית עמדה פילוסופית, לפיה בתוך כל בן אדם מסתתר לו איזה 'נאצי קטן', שניתן 'להוציאו ולהפעילו' במידה ויובאו לכדי יישום התנאים המתאימים. אני כופר בדעה ועמדה זו, ולשם הצדקת דעתי בנושא נכתב המאמר שלפניכם.
הכשל הגדול ביותר של המסיקים מסקנות מוזרות מניסויים אלה, הוא חוסר יכולתם לראות ההבדל בין טבע האדם כמות שהוא בנסיבות רגילות, לבין התנהגותם של אנשים שעברו שטיפת מוח יסודית, וחייהם הוצאו לחלוטין מהקשרם. בדוגמא הפילוסופית של מאנג-דזה, תואר אדם במצבו הטבעי, בהתייחסו לאדם אחר ללא השפעה חיצונית של חינוך קלוקל, מחלת נפש או לחץ חברתי. לעומת זאת, באוכלוסיות המשתתפים במחקרים שתוארו, ישנם גורמים רבים המשנים את התמונה, בהם אדון בהרחבה:
1. לחץ חברתי.
2. עידוד והתערבות מצד החוקרים.
3. רקע חינוכי.
4. רקע תרבותי.
5. מניעים נוספים.
6. השפעותיו של עולם דמיוני.
לחץ חברתי:
בהקשר זה, הקושי מבחינת המשתתפים לא היה דווקא בשל גודל הקבוצה שסביבם. אלא, היות המשתתפים בסביבה לא מוכרת, בה הלחץ החברתי מפעיל איום מסוג אחר – "מה יקרה אם לא אשתף פעולה, בעולם זר ולא מוכר, שאת כלליו אינני מבין לגמרי? האם גם אותי יחשמלו? האם גם אהפוך לאסיר? מה יעשו לי האנשים שסביבי כאן?". זהו סוג של לחץ חברתי שבני אדם נתקלים בו בחיי היום-יום לעיתים נדירות ביותר.
עידוד והתערבות מצד החוקרים:
זה לכשעצמו מהלך בלתי-מדעי בעליל. הרי שמדען המשים חומרים מסוימים בצלחת פטרי, לא מכניס אליה חומרים נוספים בכדי לייצר תוצאה הרצויה עליו, במודע או שלא במודע. מצב בו 'הכניסו את המשתתפים לתפקיד', באמצעות מתן הנחיות וציפיות, עזר 'לדחוף אותם בכיוון הנכון', מבחינת החוקרים. למעשה, בשני הניסויים הללו, החוקרים הם חלק בלתי נפרד מן התוצאה.
חקר אמיתי של טבע האדם, היה משים שתי קבוצות אנשים במרתף, לבושים כסוהרים ואסירים, ללא כל הסברים, הנחיות או תמריצים. במצב שכזה היו מגלים בנקל, כי מרבית האנשים היו משתפים פעולה בכדי לצאת מן המרתף, לחזור לחייהם, ולהשיג משאבים לכלכול צרכיהם הבסיסיים המשותפים. אדרבא כי גם שני אנשים היושבים בחדרים נפרדים, לא מתחילים להתעלל האחד בשני באמצעות מכות חשמל מתוך דחף סדיסטי פנימי, ללא מניפולציות שהופעלו כנגדם. הרי שאם כך היה הדבר נכון, כל אדם שני בכלבו גדול היה לוקח סכין ודוקר את רעהו לשם שעשוע, רק כי הוא יכול לגרום סבל. חרף כך, ובניגוד למסקנות הניסויים, אנו רואים שאלימות אקראית וחסרת פרובוקציה בין אנשים בחיים היום-יום היא אירוע נדיר בצורה יוצאת דופן.
רקע חינוכי:
רוב המשתתפים בניסוי הראשון, וכל המשתתפים בניסוי השני, היו בוגרי 12 שנות לימוד במערכת חינוך ממשלתית. אותה מערכת חינוך, שהינה המצאה מודרנית לחלוטין וצעירה ביותר בהיסטוריה האנושית באופן יישומה הנוכחי, ווידאה כי כל המשתתפים באותם ניסויים הגיעו אליהם לאחר שנים רבות של שטיפת מוח לציות לסמכות. דהיינו, כי הניסויים למעשה המשיכו את כיוון ההתנהלות וההתנהגות, אשר כדי הותווה ב-'ניסוי' קודם שאורכו 12 שנים.
רקע תרבותי:
בשני הניסויים, ובמיוחד בניסוי האסירים, המשתתפים פעלו בהתאם לציפיות תרבותיות, כפי שמתבטאות בספרים וסרטי קולנוע מרובים שראו, ודברים שקראו לאורך שנים בעיתונים. התסריט להתנהגותם כבר היה מיושב בתודעתם, משדרשו מהם לפעול בדרך מסוימת. האמריקני הממוצע, אפשר לומר עליו "שיודע ומבין הוא מזה מצופה מאסיר או מסוהר", או לחלופין, "מן המענה הסדיסטי". משחק תפקידים שכזו איננו בבואה של טבע האדם כסדרו, בדיוק כפי שדמות השחקן בהצגת התיאטרון איננה אופיו בחייו מחוץ לבמה.
מניעים נוספים:
בניסוי האסירים בסטנפורד, למשתתפים היה מניע כלכלי. בשני המחקרים, לחלק מן המשתתפים היה המניע של הצורך לרצות את דמויות הסמכות – פרדיגמה הקשורה בחוויות ילדות, בדרך כלל מול ההורים.
השפעותיו של עולם דמיוני:
בניסויים שתוארו, הוכנסו המשתתפים למסגרת של עולם דמיוני ומומצא. בעולם זה לא ידעו הם את חלוף הזמן בעולם האמיתי, לא נחשפו לקרני שמש או נשמו אוויר צח, לא אכלו מזון כהרגלם, נותקו מכל בני משפחתם, חבריהם ומכריהם, לא עסקו בתחביביהם, ולא ידעו דבר על אשר קורה או יקרה להם. שני הדברים הוודאיים היחידים מבחינת המשתתפים באותם ניסויים, היו הכללים שנתנו להם החוקרים, וסמכותם של החוקרים כ-'אלים' באותו 'עולם' – הגורמים היחידים שיש להם את הכוח לעשות, להחליט וליצור הכל. משכך, אך טבעית היא עבור רבים ההחלטה, לפעול באופן תת-מודע על דרך השימור העצמי, של הליכה אחר הדברים היחידים שיש בהם וודאות, וציפיותיהם של אלה. זאת בניגוד לחיי היום-יום, ואפילו מצבי קיצון כגון מלחמה או מגיפה, בהם גורמים בלתי-צפויים נכנסים לתוך עולם אמיתי ומוכר.
אם צודק אני בניתוחי את המחקרים הללו, ובהסכמתי עם מאנג-דזה על טבע האדם – מדוע אפוא משתדלים כל-כך מדענים, פסיכולוגים ופוליטיקאים למיניהם, לשכנע את הציבור כי בכל זאת כולנו 'נאצים נסתרים'? לעניות דעתי, הסיבה היא רצונם של כל הגורמים הללו לבסס נבואה אשר יכולה להגשים את עצמה. אם יאמין הציבור שהוא מסוגל לעשייתם של דברים נוראיים, כי ישנם כל מני שדים נפשיים בתוכו שמאפשרים זאת, אז ברקע האמת יוכל הציבור אולי לפעול כך, בהתבסס על אותה אמונה. כלומר, במציאות בה אנו חיים, הציבור הוא כמשתתפים בניסוי הפסיכולוגי, ואילו הפוליטיקאים משולים הם למנהלי הניסוי הנותנים לנו הנחיות. חרף היות טבע האדם טוב מיסודו, ניתן לשכנע אותו לפעול בדרכים שאינן מוסריות, באמצעות מניפולציות שונות, כפי שעשו החוקרים.
השקר לפיו "כל אדם הוא נאצי מלידה", הינו אחד משורשי הרוע והעיוולת של החברה והתרבות המערביים העכשוויים בהם אנו חיים. שקר זה, תכליתו היא אחת – לחטוף את השיח המוסרי הציבורי, ולבסס חברה בה אדם לאדם זאב, והכל סרים למרות השלטונות באופן עיוור וצייתני כגורם סמכותי מגונן, מתוך פחד וחשש אלה מאלה. הדרך לגבור על זדוניות שכזו, היא לייצר דיון מלב אל לב בין אדם וחברו, על מהות קיומנו ותכליתנו בעולם, בנבדל ממסקנותיהם של נבלים מהנדסי תודעה. באמצעות החסד והדוגמא האישית, יהיה ניתן להתעלות על גורמים עוינים שכאלה.
שיפו יונתן בלושטיין
שיפו יונתן בלושטייןבעל תארים במשפטים וממשל, הוא סופר פורה אשר פרסם כשמונה ספרים באנגלית ובעברית. עמוד הסופר שלו באמאזון ארה"ב הינו:
https://www.amazon.com/Jonathan-Bluestein-Shifu/e/B07D9Q9CJL/
שיפו בלושטיין הוא גם ראש ארגון אמנויות הלחימה בלו ג'ייד, בו ניתנת הוראה במספר סניפים של קונג פו סיני מסורתי:
