25 אפריל ,2024

פאוזה

יאיר אורבך הוא קומיאי ותיק המצהיר על עצמו שמטרתו היא לשמח אנשים אחרים, ואת כל חייו הוא מקדיש לכך, גם ובמיוחד בתקופה קשה זו. לאחר שנים של מילואים, הפעם התגייס להעלאת המורל באמצעות ספר סיפורים אישיים מצחיקים ומרגשים. רובם המכריע נאמן להיסטוריה הפרטית שלו, חלקם קצת "מקושטים" למען הפאנץ'. שיחה פתוחה עם רוני גאמר.

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

את יאיר אורבך הכרתי לראשונה בתור ה"דתי מחמד" של ה"אקדמיה לצחוק", הריאליטי היחיד שבאמת נהנתי לצפות בו, טוב נו, אולי גם "היפה והחנון". מספר שנים מאוחר יותר נפגשנו במשרדים של קשת כשכתבנו יחד לסדרה קומית שמעולם לא הופקה. למרות הפער התרבותי בינינו, ואולי לא מעט בזכותו, נשארנו חברים, ניסינו לפתח עוד כמה רעיונות יחד, אבל איכשהו החיים לקחו אותנו למקומות אחרים. גם בתקופת הונאת הקורונה, למרות שנקודת המבט שלנו היתה שונה, הוא נשאר מהחברים הותיקים שלא ביטלו את החברות איתי כי לא היו מסוגלים לשמוע את דעותיי. יאיר התפתח לכיוונים עסקיים, פרש מהסטנדאפ שהיה עיסוקו העיקרי במשך תקופה ארוכה, אך לא שכח ממנו. ממש לאחרונה הוא הוציא ספר חדש המורכב מסיפורים קצרים רבים, שחלקם ככל הנראה היוו גם תפקיד מרכזי בהופעות שלו. בתקופה כה לחוצה, קשה ועצובה, יאיר בוחר לתרום ולעזור במה שהוא יכול, ולו אם זה רק לאפשר "פאוזה" קטנה.

ר: מי אתה יאיר אורבך? בהקדמה של הספר אתה מגדיר עצמך כ"סטדנאפיסט, דייג, קופירייטר, יועץ משכנתאות ותורם כליה לאדם שלא מכיר". האם זו ההגדרה הכי מדויקת של מי ומה זה יאיר אורבך?

י: יאיר אורבך, בן 41, נשוי למיטל ואבא לארבעה ילדים אהובים, ותפקידי לעשות את העולם הזה שמח יותר

ר: תפקיד עם הרבה אחריות לקחת על עצמך. איך אתה מנסה לעשות זאת בפועל?

י: דווקא די קל, כי יש אינסוף דברים שאפשר לעשות. החל מלהרים משהו קטן שנפל למישהו וכלה בדברים גדולים יותר (תרמתי כליה, מניח שזה נחשב)

ר: אז ספר קצת על הדברים גדולים יותר שעשית בחייך כדי לעשות את העולם שמח יותר, למי שלא מכיר אותך כלל. (יש כמה בודדים כאלה)

י: אני בטוח שיש הרבה יותר מבודדים שלא מכירים אותי, אני בכלל לא מחשיב את עצמי כאדם מפורסם, אולי יותר במגזר הדתי אבל לא באופן כללי. בגדול, כל העסקים שלי עושים שמח, הסטנדאפ שעשיתי במשך 20 שנה, בובות ענק שאני מייצר ומוכר ועושות שמח בכל הארץ וגם העסק של האטרקציות, כולם באו מתוך מטרה לשמח. גם הספר שהוצאתי לאחרונה מצטרף למטרה הזו

ר: אוו, טוב שהזכרת את הספר. את הספר אתה מקדיש מעבר למשפחתך, חבריך, לקוחותיך ולגלידה מגנום שקדים (מקבל אחוזים מהמכירות?) "לזכרם של הנרצחים, לרפואת הפצועים ולהשבת החטופים והנעדרים מפרעות אוקטובר 2023". האם האירוע הזה היה זרז להוצאת הספר, טריגר ליצירתו או שאין קשר והוספת את ההקדשה כי בימים שלאחר האירוע כאילו אסור "לשמוח" או לקחת פאוזה בלי להזכיר אותו?

י: זה לגמרי היה זרז. בעצם כתבתי רבע מהספר עד השישי לאוקטובר. התחלתי לעבוד עליו כבר ב 2020. כל פעם כתבתי קצת. ואז אחרי שבועיים במלחמת חרבות ברזל, ואחרי שמיציתי את כל האפשרויות לסיוע במלחמה, הגעתי למסקנה שהספר הזה יכול להיות השליחות הבאה שלי ולהעלות חיוך במיוחד בתקופה הזו

ר: אז הוצאת אותו במהירות שיא! רוצה לספר קצת על תהליך ההוצאה לאור? בינתיים אקח איזו פאוזה ואקרא קצת מהסיפורים

י: כן, זה היה מהר באמת. כתבתי לחבריי הפייסבוק שלי שאם יהיו 1000 איש ואישה שיצטרפו לקבוצת וואטסאפ ויתחייבו לרכוש את הספר, אוציא אותו לאור במחיר זול ותוך כמה ימים זה קרה. ואז ישבתי במשך שבוע וחצי וכתבתי מהבוקר עד הערב. הוספתי בערך 35,000 מילים ל 10,000 שהיו קודם. מצאתי בעלי מקצוע שעבדו סופר מהר ועשו עריכה לשונית, הגהה עיצוב ועימוד. בית הדפוס הדפיס תוך שבוע. תוך חודש מהפוסט, הספר כבר היה מוכן אצלי בבית.

ר: וואו, מעורר קנאה האמת. אצלי יש קובץ סיפורים ותסריטים קצרים "קצר מן העבר" ערוך ומוכן לתחילת עבודה של הוצאה לאור שמונח כבר יותר משנה בהארדיסק ללא מגע, ממתין להערות מאחותי הסופרת, אפרופו "ילדים מוצלחים"… אתה בטוח שאתה לא לוקח את התואר "הילד המוצלח" מאחיך האמצעי?

י: אם קראת את הסיפור אז אתה כבר יודע, אי אפשר לקחת את התואר של הילד המוצלח אם מישהו אחר כבר הוכתר. לא משנה מה אני אעשה ומה הוא יעשה. ממילא אין לזה משמעות

ר: היתה לך איזו מחשבה מסוימת בסידור הסיפורים ומה בא אחרי מה? בהתחלה זה הרגיש לי די כרונולוגי, אבל באיזשהו שלב התחילו קפיצות קדימה ואחורה בציר הזמן של חייך. מה היו השיקולים והמחשבות שלך בסדר הסיפורים?

י: הייתה מחשבה לגבי הסיפורים, ובכלל, האם לעשות את הספר כעלילה אחת או לא. בסוף החלטתי לשים את הילדות בהתחלה כי זה די הבסיס למי שאני כיום ולאחר מכן ללכת יותר לכיוון הסיפורים השטותיים יותר. הייתה גם מחשבה לשים סיפור ארוך ולאחריו סיפור קצר כדי לגוון בקצב הקריאה למי שצריך

ר: ב"עתודה" אתה משתף קצת מעברך בישיבה וחיבתך הרבה למתמטיקה והעתקות. אולי תספר קצת על החוויה שלך בתור "דתי מחמד", על הרקע הדתי, המפגש עם החילוניות והפער התפיסתי הזה שהיה חלק מאוד מרכזי מחייך?

י: אני לא הייתי מודע לחילוניות עד שבעצם התגייסתי ופגשתי עוד הרבה חילונים אחרים. ולקח לי זמן גם להבין שיש דבר כזה "תרבות חילונית". אני זוכר שיצאתי למסיבה בפעם הראשונה בגת רימון ורקדו שם את שנות ה 90. ניגנו את הקאבר של ג'רי האלוויל ל"איטס ריינינג מן" ופתאום באמצע השיר כולם מחאו כפיים פעמיים בתזמון מדויק. ואני אמרתי "מה קרה פה עכשיו?". זה היה הרגע שבו הבנתי שיש עולם שלם שאני בכלל לא מכיר. הצבא כמובן גילה לי את העולם הזה במלוא תפארתו ונהיו לי גם הרבה חברים חילונים, לא שמבחינתי זה היה איזשהו עניין. גם מעולם לא הרגשתי דתי מחמד חוץ מאשר כשהתקבלתי לתוכנית האקדמיה לצחוק ששמה בפרונט את זה שאני דתי.  גדלתי בבית דתי אבל אני לא מגדיר את עצמי כדתי אדוק. שומר שבת, כשרות אבל לא הרבה מעבר. הייתה לי חברה דתייה וגם איתה רבתי על נושאים דתיים. דווקא עם מיטל, שהיא חילונית, זה קצת יותר קל כי היה לנו ברור שנהיה חייבים לתקשר כדי להצליח. אנחנו גרים באשחר, יישוב שרבים ממנו זוגות מעורבים כמונו כך שגם הנושא הזה כמעט ולא מורגש בחיי היומיום.

ר: ספר על אשחר קצת, איך הגעת לשם, למה? ומה עשית עם זה? כמו גם, איפה זה בארץ? איפה שיש טילים, מחבלים חודרים, אוטובוסים מתפוצצים, מה הפיגוע המועדף באזור?

י: אשחר זה לא כזה צפון כמו שחושבים, 5 דקות מסכנין, 20 ק"מ מהגבול עם לבנון. שעה ורבע מפתח תקווה. בלי פקקים. הייתה רק אזעקה אחת מאז תחילת המלחמה. זה יישוב מעורב של דתיים וחילונים, עם הרבה זוגות מעורבים, כמונו. אני דתי, מיטל חילונית. הגענו לשם מטוקבק. בעצם, גרנו במודיעין ושנה אחרי שהתחתנו כתבתי טור באינטרנט על זה שהצלחנו לעבור שנה למרות שאמרו לנו שתוך שנה אנחנו ברבנות. בין הטוקבקים מישהי כתבה לנו שאנחנו חייבים לבדוק את אשחר. גרנו במודיעין באותו זמן ולא חשבנו לעבור. אבל כמה שנים לאחר מכן כשחשבנו לשדרג את הדירה שלנו, גילינו שהמחירים מוגזמים לגמרי. החלטנו לבדוק במקומות אחרים ואז נזכרנו בטוקבק הזה ונסענו לאשחר. כבר בשבת הראשונה שהיינו שם, התאהבנו. והשאר היסטוריה. גרים שם כבר כמעט עשור, בבית משלנו עם קהילה מופלאה. אחת ההחלטות הטובות שקיבלנו.

על הספקטרום

ר: ב"נוהל שכן" אתה מצליח להוציא צחוק (מריר משהו) מהסיטואציה הנוראית שכל עם ישראל שותף לו בימים אלו. אתה מתאר את זה בתור "המשחק ההזוי: אם מגיע מחבל, מה אנחנו עושים…" משחק שאני כל כך מאושר שאני לא צריך לשחק אותו עם הילדים שלי משום שידעתי להוציא אותם בזמן מהמדינה. במקום זה אנחנו משחקים את המשחק שנכון לכל מקום בעולם, ובמיוחד פה במקסיקו: "מה עושים אם באים לחטוף אותך בשביל סחר בילדים לטובת האליטה הפדופילית השלטת בעולם…" בקיצור, רק רציתי לשאול אותך לגבי הומור שחור… מתחבר? אוהב? משתמש? מכור? מה הגבולות שלך?

י: כן, מאוד אוהב הומור שחור. בסטנדאפ אף פעם לא השתמשתי כי כיבדתי את הקהל אבל בין חברים, ברור, בסוף זה עניין של בחירה איך אתה מתמודד עם החיים האלה. אפשר לבכות, וזה בסדר, אבל אני מעדיף לצחוק.

בהשראת "ציטוט או חרטוט" תרשה לי לצטט את ר. גאמר שדווקא מחזק את מסקנתו של מייקל אוניל שאמר "המהירות והנוחות הטכנולוגית סוללות את דרכנו אל הסוף" באומרו ש"אם הבוחן לא אהב את טענתך ואף העז לתת לך ציון מדויק של 66, יש סיכוי יותר מסביר שהוא היה בונה חופשי…" זמן טוב אולי לשאול, איפה אתה על ספקטרום הקוסנפירציות? כמוני, לא מאמין בשיט לממסד, משוכנע שהכל משחק אחד גדול שמנוהל על ידי 13 משפחות שבתאיות שחלקן מתחזות ליהודים, או בקצה השני שחושב שיש דמוקרטיה בארץ, וכל הזוועות הנוראיות שהיו בשנים האחרונות ובכלל, הן צירוף מקרים אומלל ומגיע לבורלא פרס בראשית ואת מפתח העיר על הצלת המין האנושי?

י: לא ברור לי לגמרי איפה אני על הספקטרום. מצד אחד, אני מאמין שרוב האנשים הם טובים, ורוצים לעשות טוב. מצד שני, אני יודע שיש בוודאות אנשים רעים. ויש אנשים שהכסף משחית אותם. אני מעדיף הרבה פעמים להאמין לאנשים ולקבל את הדקירה בגב מאשר להסתכל כל הזמן מעבר לכתף. נראה לי נורא לא פשוט לחיות כמוך. אני חושב שבחלק מהפעמים אתה צודק כמובן, אבל השאלה היא האם אתה לא חי עכשיו כשאתה מטיל ספק בכל דבר שאומרים לך? זה נראה לי נורא קשה

ר: בכל דבר שנאמר לי בטלוויזיה, בהחלט כן. (לכן לא באמת צופה בה כבר שנים) דווקא יש משהו מאוד משחרר בלהבין ולקבל את האמת הזו, קצת כמו אצל דתיים שהכל זה מאלוהים, אז אין מה לדאוג? אז אני יודע שהכל זה מתוכנן ומטוקטק לפי האג'נדה, וכהשכל קורה בדיוק כמו שחשבת, לא שזה עושה את הדברים קלים יותר, אבל איכשהו זה קל יותר לעיכול ולהבנה. נגיד בקורונה השתגעתי מזה שאני לא מצליח להבין את ההיגיון בהחלטות, ואז כששמתי את "משקפי הקונספירטור" והכל נצבע בצבעי ורוד זוהר עם נצנצים ופאייטים טראנסהומנים, פתאום זה עשה הגיון והצלחתי להירדם בלילה…

י: כן, אני מסכים איתך שאי אפשר להאמין לתקשורת. אבל נגיד, אתה באמת חושב שכל הקורונה זה פייק אחד גדול? לא היו מתים? החיסונים היו רק כדי לגרום לרווחים לחברת התרופות? לא הייתה מגיפה? ועל אותו משקל- צה"ל יזם את הטבח של השביעי באוקטובר?

ר: לא, אתה מערבב, ובאמת שקצרה היריעה מלהסביר את הכל. בקצרה: המגפה היתה פייק. המתים נופחו, ואלה שמתו רובם ככולם מתו בגלל פרוטוקול טיפולי שגוי (בכוונה תחילה). החיסונים הם לא רק רווחים לחברת התרופות, הם גם מבחן בצייתנות, החדרת ננוטכנולוגיה לגוף והכנה למגפות הבאות. צה"ל לא יזם את הטבח, אבל יש גורמים (אולי בצה"ל עצמו, כנראה שגם מעליו) שהיו מעורבים וידעו על כך. כל השאר פשוט "ממלאים פקודות".
אם אתה שואל באמת, מתעניין ורוצה לדעת, יש לי כמה אייטמים במגזין שיספקו לך תשובות. בעיניים פקוחות– סדרה דוקומנטרית שיצרו שתי בחורות דתיות המתארת את תהליך ההתפכחות שלהן, בשקט, בשלווה, בהגיון ובהרבה מאוד שכל. הסבר כתוב (שלי) על כל אג'נדה 21, עליה חתומה גם ישראל עוד מאז 1992.

י: אני אקרא, בדוק. ויחד עם זאת, מסרב להאמין שרוב האנשים בעולם ובמערכת הם בובות על חוט. אתה מתאר מטריקס. אולי אתה צודק, אולי לא, אין לי מספיק ידע לשפוט כרגע.

ר: אכן, ככה אנחנו מכנים את המערכת שרוב האנושות כפופה לה. ולצאת מהמטריקס זה לא פשוט בכלל. אחת המטרות שלי עם המגזין הזה זה לספק את הידע הזה (שמושתק קשות בכל מקום אחר) או לפחות גישה לידע הזה. הצנזורה היא אדירה, והרגשתי אותה לא פעם על בשרי, המאבק פה הוא נגד הכוחות הכי חזקים ועשירים בעולם, דוד וגוליית בקנה מידה גלובלי

י: מה אתה חושב שהשקר הכי גדול שקיים במדינת ישראל?

ר: הקמת המדינה "לטובת היהודים". גטו ריכוזי גדול לכל היהודים שיחשבו שהם חיים בחופש בארץ אבותיהם, אבל למעשה מוקפים אויבים וים, ברגע שרוצים לנעול אותם בפנים נועלים, ועל הדרך לאורך כל ההיסטוריה ממשיכים לעשות ניסויים על היהודים ש"לנצח אוכלים חרב", כי יש מי שדואגים לפמפם משני הצדדים את הקונפליקט הבלתי נגמר הזה. על הקמת המדינה וההתערבות המיידית של "בעלי המאה" אתה יכול לקרוא במאמר המאלף (ומעלף) של שי זילברמן, החוליה החלשה.
בעקרון, כשעוקבים אחרי הכסף ומגלים שהציונות והנאציזם מומנו מאותם הכיסים מתחילים ליפול האסימונים. אחת הכאפות הגדולות של ההתעוררות שלי היתה להבין שהדוסים האנטי ציוניים האלה שהיו צועקים 'נאצים' על שוטרים שהרביצו להם, צדקו כל הזמן הזה…

י: כלומר אתה חושב שאם לא הייתה קמה מדינת היהודים מצבנו היה טוב יותר?

ר: לא באמת יכול להתעסק באם, זה מה שקרה. אני כן חושב שהיה אפשר לעשות את זה בדרכים אחרות, אבל כנראה שזה לא באמת היה עובד, כי בסופו של דבר המדינה הוקמה כבסיס אסטרטגי של מושכי החוטים (והחות'ים) במזה"ת והכל פועל על פי דברם. מדובר על 13 המשפחות העשירות בעולם, כ 1% מאוכלוסיית העולם ששולטת ביותר מ 50% מהכלכלה העולמית, חלקן יהודיות לכאורה כמו רוטשילד ורוקפלר, מה שגם נותן דלק לאנטישמיות שהם בעצמם מעודדים. באופן כללי אני חושב שבאוטופיה אמיתית לא צריכות להיות מדינות, אין גבולות, אין דרכונים, אין שליטה בכל צעד ושעל של העז-רך הקטן. הכל בסופו של דבר נעשה כדי להגביר ולחזק את השליטה (שלהם בנו) ולגרוף עוד ועוד רווחים. בעקרון, אם מחלקים את ההון של אותן 13 משפחות שווה בשווה בין כל יושבי העולם לא יהיה רעב, לא תהיינה מלחמות ולא תהיינה בעיות כי פשוט יהיה שפע מספיק לכולם. ברור לי שזו אוטופיה ואנשים רעים ותאבי בצע תמיד היו ותמיד יהיו, אבל ברמה הרעיונית זה נכון.

י: מסכים איתך לגבי המדינות, אם תכלול גם את הדתות. אבל מהרגע שיש משהו, אז זה בלתי נמנע שיהיו עוד מדינות ודתות. ברמת הכלכלה, לא נראה לי שזה באמת יכול לעבוד בגלל אופי האנשים והכוחות שמניעים את השוק

ר: הקפיטליזם בקריסה, והקומוניזם בא להחליף אותו. לשם האג'נדה לוקחת אותנו, ולא במקרה סין היא בעלת תפקיד מרכזי מאוד בכל הסיפור הזה. מרקס ניבא את זה כבר לפני יותר ממאתיים שנה- הקפיטליזם ילך ויצמח ויגדל עד שיקרוס לתוך עצמו ואז הקומוניזם יגיע, ורק כשזה יקרוס תגיע האוטופיה וההרמוניה. יש שטוענים שזה מה שיקרה ב 2050 כשנהיה בשיאו של עידן הדלי- זה ששרים עליו ילדי הפרחים ב"שיער"? אז כזה. מה אגיד לך אני ממש מקווה שעדיין אהיה בסביבה כדי לראות את זה. בכל מקרה לשם אני מייחל ולשם אני שואף ועל זה אני עובד כמיטב יכולתי ביומיום שלי.

ר: ב"תואר ראשון ואחרון" אתה משתף על תקופת לימודי הקולנוע במכללת ספיר הממוקמת בשדרות בתקופת הקסאמים החביבה, ועל זה גם סרט הגמר שלך, "קסאמבא", המשעשע ביותר, יש לציין. את הסיפור/ מאמר/ ממואר הזה אתה מסיים בשאלה איך זה שמאז ועד היום שומדבר לא באמת השתנה. אז למה לדעתך שומדבר לא באמת השתנה, והחזית הזו הינה עדיין חזית, שלאחרונה חזרה להיות פעילה ביותר? האם הפעם משהו כן ישתנה?

י: אני מניח שאתה מדבר על החזית עם הדרום, ובכן, אני חושב שזה לא השתנה כי אף פעם לא באמת פתרו את הבעיה עד הסוף. והתשובה נמצאת גם בזהות העצמית וגם בזהות הלאומית, ובעיקר כמו שאמרתי, בהבנה שלא כולם טובים. ואם יש משהו שהוא רע, צריך לעקור אותו מהשורש. אני יודע את זה מהעסקים שלי. אם כדור באבלגול מתפנצ'ר שוב ושוב, אני יכול לנסות לתקן אותו עם דבק ומדבקות ואחר כך הידית תיפול ושוב אני אדביק ובסופו של דבר אני אבין שהפתרון הוא להחליף את הכדורים למשהו אחר, שונה לגמרי. כל זמן שאני לא עושה את זה, אני משלה את עצמי.

ר: אוקי, אז הזכרת את הבאבלגול. כשאנחנו הכרנו, באיזה גלגול אחר של החיים שלנו, היתה סטנדאפיסט מצליח, התחלת אפילו מופע זוגי עם אישתך החילונית, כתבנו יחד לסדרה קומית שמעולם לא הופקה, ואז באיזשהו שלב נראה היה כאילו נטשת את ה"בידור" נקרא לזה במילה כללית ביותר, ועברת לעסקים שונים, מקוריים ומאוד מבדרים בדרכם שלהם. אז מה קרה שם בדיוק? האם לדעתך תחזור אי פעם לבמה?

י: אז אני אדייק, כשאנחנו הכרנו, הופעתי לבד. אני ואשתי התחלנו את המופע של יאיר ועצבנית קצת לפני הקורונה. בעצם מה שקרה זה שבשלב מסוים הבנתי שאני חייב גיבוי. שלא אוכל לעד לסמוך על הסטנדאפ. ראיתי את דודו טופז מתאבד, ראיתי אנשים בשואוביז שיום אחד הם עובדים ויום אחד הם מובטלים והחלטתי שזה מסוכן מדי. אז התחלתי עסק של בובות ענק שנקרא בובה בובה. בהתחלה זה בכלל לא התחיל כמו עסק אלא בתור אמצעי לשמח בבתי חולים אבל אחרי שהבנתי שאני צריך גיבוי החלטתי להתפתח בכיוון הזה.

יאיר ועצבנית (מיטל)

כמה שנים אחר כך נולד באבלגול שהיום הוא רק פעילות אחת מבין שבע שיש לי תחת השם Talk2orbach. אבל עדיין, בכל השנים, הסטנדאפ היה הביזנס העיקרי שלי עד שנת 2020. ואז, התחילה הקורונה ואני הבנתי שיש בעיה וחייבים לעשות בינתיים משהו אחר כי אין הופעות. אז הוצאתי ספר בשם 100 תובנות על ביזנס והתחלתי להעביר קורסים לעצמאיים על ניהול עסקים. בקורס הראשון דיברתי שבע שעות ברצף ביום אחד וכבר במהלכו הרגשתי שאין לי אוויר. אחר כך העברתי את הקורס השני בזום ושוב הרגשתי שמשהו קרה לגרון שלי ואני לא מצליח לדבר. הגרון כאב לי בטירוף ואחרי חצי שנה של בדיקות מצאו שיש לי MTD, שזה אומר שהשרירים שלי מאוד מכווצים מסביב לתיבת הקול. זה משהו שנגרם מכל מיני סיבות וקשה מאוד לטפל בזה. עשיתי טיפולים במשך שנה וחצי וזה עזר קצת אבל לא לגמרי. הבנתי שאני חייב לשחרר את הלחץ הזה ממני והודעתי על פרישה מסטנדאפ, זה מאוד הקל עלי. קצת לפני שפרשתי עוד עבדתי כמנהל השיווק של חברת נדל"ן אמריקאית ולמרות שהרווחתי טוב הרגשתי שזה לא בשבילי והחלטתי להתמקד בעסק של האטרקציות, שזה הביזנס העיקרי שלי היום והוא עושה אותי  (ועוד עשרות אלפי אנשים מדי שנה) ממש שמח. לא חושב שאני אחזור להופיע כסטנדאפיסט, המטרה שלי היא להוריד מעצמי לחץ, זה מאוד עוזר לגרון. כן יכול להיות שאחזור להנחות משחק חדש שאני מפתח, לפחות לתקופה מסוימת.

ר: לגבי הmtd, כפי שכבר הבנת ב"יאיר ועצבנית", יש קשר הדוק בין הגוף לנפש, ואני משוכנע שאפשר לטפל בבעיה הזו גם אם לדעתך היא איתך לנצח. אין ספק שעייפת את שרירי הגרון שלך מכל הדיבור (בשנת ההוראה כמובן) וכמובן שלפיזי יש משמעות, אבל אם תמצא את הבעיה עם הרגשי נפשי, אז מאמין שזה יפתור גם את הפיזי. בחור מקסים בשם עדי בן שטח מנהל יוזמה של רפואה חדשה שנקראת "להחלים בבית", בד"כ הוא עובד יותר עם חסרי תקווה שכבר התייאשו מהרפואה הרוקפלרית, אבל יש מצב שישמח לאתגר עם בחור צעיר שיהיה פתוח להתנסות. חלק מהותי מהרעיון של הרפואה החדשה האינטגרטיבית הוא לשלב אסכולות שונות- מערביות, סיניות, נפשיות אנרגטיות ועוד, בהתאם למחלים ולמה שמתאים לו. אם הגעת למצב שהרפואה המערבית אומרת לך ש"אין מה לעשות", אז אתה בשל "להחלים בבית".

י: היום אני בשלב שאני חי עם זה בשלום. גם הרבה יותר רגוע, גם מדבר פחות כך שאני מניח שזה טוב לכולם וגם זה באמת פחות מציק. יכול להיות שזה באמת בגלל שאני רגוע יותר. אבל אם דברים יחריפו שוב, אבדוק את הכיוון הזה. תודה

יאיר ועצבנית

ר: בסיפור "מיטלי" אתה שוטח בקצרה יחסית ובצורה מופשטת את כל מערכת היחסים המורכבת עם "עצבנית", איתה גם החלטת להופיע באיזשהו שלב כפי שתיארת. יש שם משפט קסום שהיא אומרת לך: "אתה תדאג לאושר שלי ואני לשלך" שנראה שהפך למנטרה שלכם. האם זה סוד הזוגיות שלכם? אחרי הכל אתם יחד כבר יותר מעשור והבאתם יחד ארבעה ילדים (הבאתם… מי ישמע מה מיטל כבר עשתה), גרים בחור קסום, הופעתם יחד, ולמרות הפערים הגדולים כל כך בינכם מלכתחילה אפילו שרדתם הונאת מגפה שפירקה הרבה זוגות ומשפחות, ושאר כל החרדות והסטרסים בארץ הגודש, אז מה בעיניך הסוד שלכם?

י: I see what you did there 😂 לא יודע אם יש לנו סוד, אני מניח שפשוט שנינו מאמינים בעבודה קשה. וזוגיות זו עבודה נון סטופ, כל הזמן לתחזק. אה, ואנחנו אוהבים לאכול גלידה, אין דבר שגלידה לא פותרת

ר: אולי רק סוכרת…

י: וטרור

ר: ב"עבודה ישראלית" אתה מתאר את השנה הקשה שעברת במערכת החינוך בתור מורה. אני עברתי שם עשר שנים (עד שלא הרשו לי להיכנס לבית הספר כי אני "מפיץ מחלות"), ואף שברחתי מתפקיד המחנך כמו מאש (או תו ירוק) והתעצבנתי כשקראו לי "המורה", בסופו של דבר הבנתי שאין לי איך לברוח מזה, גם בתור "מורה מקצועי" אתה מחנך, והרבה פעמים זה חלק משמעותי ביותר מהתפקיד עצמו. תמיד העצה החשובה ביותר שלי למורה חדש שנכנס פעם ראשונה לכיתה היא: קח איתך בקבוק מים… בכל מקרה ההוראה היתה תקופה חשובה, מעצבת ומאוד שואבת. איך אתה הצלחת לברוח מזה אחרי שנה? והאם אתה לא מתגעגע לזה לפעמים?

י: יצאתי מההוראה כי לא נותרה לי שום ברירה. גם אשתי הייתה מורה ומכיוון שההוראה שאבה ממני כמעט כל דקה פנויה, לא יכולתי להשקיע במשהו אחר. שני מורים במדינת ישראל לא מתפרנסים כמו שצריך. אני הרווחתי אז 3500 ש"ח בחודש על 4 ימים בשבוע. הייתי מרוויח יותר מזה בהופעה אחת. היה ברור שזה לא משתלם. תוסיף לזה שהיה לי מאוד קשה לדבר לאורך זמן ואת העובדה שעברנו לצפון להתחלה חדשה אז זה די הקל על כל העניין. אני בכלל לא מתגעגע. זו העבודה הכי קשה שעבדתי בה בחיים שלי. עם התלמידים שלי מאותה שנה אני עדיין בקשר. אחד מהם אפילו הופיע בטלוויזיה כשחילץ 100 מתושבי בארי במהלך הירואי בשביעי לאוקטובר.

ר: וואו, מרגש. עוד משהו שמאוד נוכח וחוזר הרבה בסיפורים שלך זה שירות המילואים שנראה שהיווה תפקיד משמעותי בחייך, שירות שהעדת שלא כל כך מזמן השתחררת ממנו, ודווקא הריק הזה בחייך בזמן המשבר הקשה, הוא שדחף אותך לסיים ולכתוב את הספר. כשאני שיחררתי את עצמי ממילואים עם המון כעס על המערכת והממסד, אי אז ב 2008, עדיין חשתי רגשות אשם מאוד קשים כשראיתי את חבריי בטלוויזיה רגע לפני כניסה לעזה, באחד הפרקים הקודמים של הסיפור הבלתי נגמר הזה. אגב, על פי "לעזהזל" מסתבר שגם פגשת את יחידת המילואים שלי שם בעופרת יצוקה, אלה שדיברו עם התקשורת. אם לא הייתי מבריז, אולי היינו נפגשים שם…

י: חחח עולם קטן

ר: אפילו היום יש בי תחושות דומות כשאני רחוק אלפי קילומטרים. אף שאני משוכנע שהמושכים בחוטים (ובחות'ים) לא פועלים לטובת האינטרס של האדם הפשוט, עדיין האנשים הפשוטים הם אלה שממלאים את ההוראות ונמצאים בשטח- הרעים, החברים והמשפחה של כולנו. יכול לנסות לתאר את הקונפליקט הפנימי הקשה הזה בין הרצון לצאת לחזית ולעזור לבין להישאר ולשמור על המשפחה ועל השפיות?

י: בדיוק כמו שאמרת. קונפליקט שאין לו כל כך התרה. הפתרון שלי היה לבוא ולעזור בהגנה על היישוב וכאמור גם לעזור לאנשים אחרים על ידי הוצאת ספר עם סיפורים קלילים. אבל כן, מצד אחד יש באסה לא נורמלית על זה שאני לא בעזה, מצד שני אני עובד על עצמי יום יום כדי לשחרר. בסופו של דבר, אני לא צעיר, לא לוחם על כמו שהייתי רוצה לחשוב ויש אחרים שיעשו את העבודה הזו בצורה יותר טובה ממני

ר: ולצערנו הרב, רבים מהם נופלים יום ביומו. כואב הלב כל כך, גם מרחוק. לפחות הספר שלך באמת מאפשר פאוזה נעימה מכל מה שמסביב. הוא סוחף, משעשע, אני גם מסוגל לדמיין אותך על הבמה מספר את הסיפורים ושומע את הקהל נקרע מצחוק. תודה לך על הפאוזה הנפלאה הזו. שתף בבקשה איפה ואיך יכולים להשיג את הספר. המון המון המון תודה על הריאיון והסבלנות. אתה איש יקר ❤️

י: רוכשים את הספר באתר שלי.

ר: מילים אחרונות לסגור איתן? מסר לאומה?

י: תהיו טובים ותאכלו מגנום שקדים.

שתפו:

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

מעבר בין כתבות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מודעה

כתבות נוספות:

קטגוריות

הצטרפו אלינו

היו הראשונים לקבל את העדכונים הכי חמים

יכול לעניין אותך גם:

תרומה עם Paypal

PAYBOX

העברה בנקאית

רוני גאמר
בנק לאומי 10
סניף 857
חשבון: 4829580

IL810108570000004829580 :Iban

דילוג לתוכן
Verified by MonsterInsights