מיתוס מגפת הפוליו

תעלומת דלקת החומר האפור בחוט השדרה-
עימות עם המיתוס

פוליומייליטיס הוא שמה המלא של המחלה המוכרת בשם פוליו. פוליוס ביוונית משמעו אפור, מיילוס הוא חוט השדרה, ואיטיס היא דלקת. מחלת הפוליו הטילה אימה על הציבור וסיפור הניצחון עליה הוא מהמיתוסים המכוננים של עולם החיסונים. אולם בחינה של סיפור המחלה, המגפות לכאורה שהיא גרמה, והחיסון נגדה, מגלה פערים שהגרסה הממסדית אינה יודעת להסביר, אך דיון ציבורי בפערי הידע הנרחבים בתחום אינו מתקיים.

העובדה המפתיעה הראשונה לגבי התפשטות הפוליו, בה הבחינו החוקרים לאחר גילוי המחלה, היה שההתפרצויות הראשונות הוגבלו רק למדינות המפותחות – ארה"ב, קנדה ומערב אירופה.[1] גם ד"ר אלברט סאבין, ממציא חיסון הפוליו המוחלש, ואחד מחוקריה הבולטים של המחלה, שאל "מדוע המחלה פוגעת במדינות בהן הסניטציה, ההיגיינה ורמת החיים הכלכלית הן מהמתקדמות ביותר, וחלקים אחרים רבים של העולם נותרים ללא פגע?".[2] סאבין הביא כדוגמה את אפריקה וסין, בהן לא דווחו מעולם התפרצויות פוליו, למרות שרופאים מערביים התגוררו שם שנים רבות, ולוּ היו מגפות שיתוק בקרב המקומיים, הם היו מדווחים על כאלו. חוקר פוליו אחר כתב ב-1951 שרופאים סינים ציינו בפניו שמעולם לא ראו מקרי פוליו בארצם.[3]

יתרה מכך, כשנרשמו התפרצויות פוליו במדינות לא מערביות, היו אלה נתינים זרים מערביים שנפגעו, דוגמת חיילים אמריקאים שהוצבו בפיליפינים לאחר מלחמת העולם השנייה וחלו בפוליו במספרים גדולים, בשעה שבקרב האוכלוסייה המקומית לא נרשם אף מקרה.[4] במזרח התיכון דווחו בשנות מלחמת העולם השנייה עשרות מקרי שיתוק ומוות של חיילים אמריקאים ובריטים, בעוד שיעור התחלואה בקרב המקומיים היה אפסי.[5] כך היה גם בעיר קזבלנקה שבמרוקו בשנות החמישים, כששיעור התחלואה בקרב האוכלוסייה האירופאית בעיר היה גבוה פי עשרים מזה של האוכלוסייה המקומית.[6] פערים בתחלואה בפוליו היו גם בין קצינים לחיילים בריטים שהוצבו בהודו בשנות הארבעים, כששיעור הקצינים החולים היה גבוה פי חמישה משיעורו בקרב החיילים הפשוטים. בצפון אפריקה ובאיטליה התחלואה בקרב קצינים בריטים באותן שנים הייתה גבוהה פי תשעה מזו שבחיילים.[7]

התיאוריה שנוסחה על-ידי חוקרי הפוליו בניסיון לתת מענה לתעלומות הנ"ל הייתה "תיאוריית יתר ההיגיינה", שהתאימה לתקופה ולאזורי העולם בהם היו התפרצויות, כיוון שבאותה עת הונהגו שיפורים ניכרים בסניטציה ובהיגיינה במדינות המערב ובקרב נתינים מערביים ששהו במדינות הלא מפותחות.[8] לעומת זאת במדינת ישראל בשנותיה הראשונות ניתן למצוא דוגמה טובה לסתירה בדפוסי התחלואה בין התאוריה הזו לבין הראיות. עד 1949 היה שיעור התחלואה בפוליו נמוך למדי – מקרה אחד ל-100,000. מאמצע שנת 1949 קפץ שיעור התחלואה פי מאה חמישים ויותר – כ-150 ל-100,000 ב-1950. שיעור התחלואה בקרב העולים ב-1950 שרובם הגיעו ממדינות המזרח, בהן תנאי הסניטציה היו גרועים בהרבה מאלו שבישראל, היה גבוה פי שניים ויותר מזה של התושבים הוותיקים.[9] לפי "תיאוריית יתר ההיגיינה" גלי העלייה שהחלו באותן שנים להגיע ארצה מארצות המזרח, בהן תנאי החיים היו גרועים, היו אמורים לפעול להפחתת שיעור התחלואה בפוליו. יתר על כן, לאחר שהחלו לצוץ דיווחים על התפרצויות של פוליו במדינות העולם השלישי במהלך שנות ה-60 וה-70, שינתה האפידמיולוגיה המוצהרת הרשמית של המחלה את פניה. עתה קושרה המחלה לתנאי הסניטציה וההיגיינה הלקויים ששררו במדינות מתפתחות כהודו ואפריקה.[10].

האם ניתן לזהות בעולם המערבי תמורה באורחות החיים בשלהי המאה ה-19 העשויה להסביר את הופעתן של מגפות פוליו?

באותן שנים גבר השימוש בחומרי הדברה בחקלאות.[11] בחומרי הדברה אלו נעשה שימוש בכימיקלים סינתטיים ורעילים ובחומרים מבוססי עופרת, נחושת וארסן, ששימשו עד אותה עת בתעשיית הטקסטיל והטפטים. אחד החומרים קוטל החרקים המשופר שהומצא על מנת לסייע לחקלאים היה לד-ארסנייט. המעניין הוא ששנה לאחר המצאת החומר דיווחו שני רופאים במסצ'וסטס על עלייה בלתי מוסברת במקרי הפוליו השיתוקי באזור.[12] מקרי התחלואה היו מרובים יותר בחודשי הקיץ והסתיו, התקופה שחפפה במדויק את קטיף התפוחים במסצ'וסטס.[13] האם הייתה זו רק מקריות ששנה אחרי המצאת חומר הריסוס לד-ארסנייט, ששימש לריסוס עצי תפוח, נרשמה עלייה גדולה במקרי הפוליו בחודשים בהם נקטף ונאכל היבול?

במאמר שכתב מומחה לרפואת ילדים מבית-הספר לרפואה בשיקגו מציין החוקר שהרעלת עופרת (שנכללה בחומר ההדברה) היא אחת המחלות שרופאים נוטים לאבחן באופן שגוי כפוליו.[14] חייל אמריקאי שנחשף במהלך עבודתו כרתך לאדי עופרת, ארסן ואבץ, לקה בשיתוק ונפטר, ואובחן כחולה בפוליו.[15] ב-1988 נאסר בחוק בארה"ב השימוש בחומר לד-ארסנייט.

האם פוליו זו מחלה זיהומית ומדבקת הנגרמת על-ידי וירוס הפוליו ומועברת מאדם לאדם?

מחקר ב-וורמונט שבארה"ב מ-1894 שבחן כל אחד מ-132 מקרי השיתוק באזור באותה שנה קבע שלא נמצא ולוּ מקרה אחד של תחלואה של יותר מאדם אחד במשפחה, למרות שבכל המשפחות היו מספר ילדים ולא נעשו מאמצים לבידוד החולים.[16] גם התפרצויות נוספות של הפוליו בארה"ב לא סיפקו ראייה משמעותית לכך שמדובר במחלה מדבקת, למרות נטיית לבם של כמה מהרופאים שדיווחו עליהן, שהושפעו מהגישה הרווחת של לואי פסטר, רוברט קוך (חוקר השחפת) ואחרים, על תיאוריית החיידק מחולל המחלה.

מגפות, כידוע, ובפרט מגפות שיתוק דמויות פוליו, לא נגרמות בהכרח על-ידי חיידק או וירוס. בשנת 1900 הופיעה בעיר מנצ'סטר באנגליה מגפה שגרמה לשיתוקם של אלפי בני-אדם ולמותם של כמה עשרות. לאחר חודשים של מחקר נמצא שהגורם למחלה היה בריכוזי ארסן גבוהים בחומצה גופריתית ששימשה בתהליך ייצור הסוכר לבירה במבשלות באזור.[17] הפסקת השימוש בחומצה הגופריתית הביאה לעצירת המגפה באזור.[18] מקרים דומים אירעו בארה"ב ב-1930 בעקבות צריכת משקה אלכוהולי שכימיקל רעיל הוסף למרכיביו.[19]

היעדרן הכמעט מוחלט של ראיות מוצקות להדבקה ישירה מאדם לאדם אינה תואמת את הגדרת המחלה כמדבקת.

כיצד קרה אפוא שהפוליו הוכרזה כמחלה זיהומית ומדבקת הנגרמת על-ידי וירוס?

הסיפור הממסדי של הפוליו מייחס את ההוכחה לכך שהפוליו היא אכן מחלה מדבקת לרופא הילדים השבדי ד"ר אייבר וויקמן, שאף זכה להיכנס בשל כך  ל"היכל התהילה של הפוליו" במדינת ג'ורג'יה בארה"ב. וויקמן  חקר את דפוסי התפשטות המחלה בשבדיה בשנת 1905. הוא הניח שחולים לא-שיתוקיים, ואפילו אנשים בריאים לגמרי, עשויים לשאת את הווירוס בגופם ולהדביק בו בני-אדם אחרים. על בסיס הנחה זו הוא חקר את התחלואה בכפר קטן ונידח בשבדיה בשם טריסטנה ומצא שרוב החולים היו ילדים, שלמדו באותו בית-ספר מקומי. קשר זה היווה עבורו הוכחה מספקת להדבקה באורגניזם מחולל הפוליו, וזאת על אף שמרבית הילדים והמבוגרים, שכביכול "קישרו" בין החולים, לא חלו כלל בעצמם. למותר לציין שוויקמן לא הוכיח, ואף לא היו בידיו באותה עת כלים מדעיים להוכיח, את הימצאות הווירוס בגופו של אדם כלשהו, בריא או חולה.[20] אך למרות שהתיאוריה של וויקמן מבוססת על ספקולציה, הוא נחשב כמי ש"הוכיח" שהפוליו היא אכן מחלה מדבקת.[21]

אך מה בדיוק בודדו החוקרים והעבירו לקופים?

ברור שלא ניתן לדעת אילו וירוסים, חיידקים, או שאריות כימיקלים רעילים הועברו בשיטת ה"בידוד" הזו של ה"וירוס". מה גם שדרך "הדבקה" זו סתרה את התיאוריה שהווירוס נכנס לגוף דרך הפה. המדענים, כאמור, כמעט מעולם לא הצליחו להדביק קופים בדרך "טבעית", ועל כן נאלצו להזריק את התמיסות להן קראו "וירוס" לחלל הבטן או ישירות למוחם של קופים על מנת לגרום להם לחלות בשיתוק דמוי פוליו.

טכניקה זו של הזרקת חומרים שונים לגופם של קופי מעבדה הולידה ניסויים, שקשה שלא לתאר אותם כמוזרים. כך למשל "הוכיחו" חוקרים אמריקאים ב-1940 ש"ווירוס" הפוליו נמצא בביוב. הם אספו דגימות מצנרת ביוב בסמוך לבית-חולים בו טופלו חולי פוליו, והזריקו את כל השפע שעלה מהדגימות למוחם של הקופים. חלק מהקופים חלו במשהו שדמה לפוליו, אך חלק לא חלו.[24] בדרך מוזרה זו "הוכיחו" חוקרים נוספים ברחבי העולם שעלה בידם "לבודד" את "וירוס" הפוליו. למותר לציין שה"ווירוס" מעולם לא באמת בודד בניסויים הללו.

ניסויים תמוהים נוספים ש"הוכיחו" ש"וירוס הפוליו" נמצא בצואתם של חולי פוליו היו הניסויים בהם הוזרקו לקופים תמיסות שהכילו זבובי צואה טחונים שנלכדו באזורים שבהם דווחו מקרי פוליו.[25] אבל את פרס הניסוי ההזוי ביותר ניתן להעניק למחקר שנערך בארה"ב ב-1945. חוקרים הניחו מזון בבתיהם של חולי פוליו כך שיהיה נגיש לזבובים. המזון שבו נגעו הזבובים ניתן למאכל לשני קופי שימפנזה במעבדה. לאחד השימפנזים נמדד מעט חום לאחר מכן, וצואתם של השימפנזים הללו הוזרקה לקופי מעבדה אחרים. כשחלק מהקופים שזכו בהזרקה הזו חלו בשיתוק קבעו החוקרים ש"הווירוס" נמצא במזון בבתים של חולי פוליו.[26]

מדוע התעלמו כל החוקרים והרופאים מכיוון החקירה של האפשרות של יכולת חומרי ההדברה מבוססי עופרת וארסן לגרום לשיתוק, למרות שרוב המקרים הופיעו בכל שנה בעונת הקטיף והמאכל, ובעיקר באזורים כפריים? אולי משום שככל שחלפו השנים הלכה והתקבעה הדוקטרינה של "הוירוס כגורם מחולל למחלת הפוליו", בתוספת קשר השתיקה סביב נושא חומרי ההדברה?

ריסוסי DDT

החל משנות ה-40 חלה עלייה פתאומית בתחלואה בפוליו בארה"ב, במדינות מערב אירופה (וגם בישראל). לגרסה הממסדית לא היה לכך שום הסבר, כולל לא התיאוריה התמוהה על "יתר היגיינה". בשנת 1939 גילה כימאי שווייצרי בשם פול הרמן מילר את סגולותיו של החומר Dichloro-Diphenyl-Trichloro-ethane המוכר בשמו המקוצר DDT כחומר יעיל, זול לייצור ונוח להדברת מזיקים.[27] החומר פעל על מערכת העצבים של החרקים והיה יעיל במשך חודשים רבים אחרי שפוזר.[28] בארה"ב רוססו בשנות מלחמת העולם השנייה מחנות צבא ב- DDT להדברת יתושי האנופלס הגורמים למלריה, והחומר פוזר במגורי החיילים, במטבחים, בחדרי האוכל ובשירותים, ואף ישירות על גופם של החיילים. הצלחת השימוש בצבא ב- DDT בהדברת חרקים הפכה את החומר לנפוץ גם מחוץ לצבא – בבתים, ברחובות, באמצעי תחבורה ובמבנים ציבוריים.[29] וזאת בנוסף לשימוש הנרחב בו בשרשרת ייצור והפצת המזון – בגידול, באיחסון, בעיבוד, באריזה ובשינוע.

תמרורי אזהרה כבר משנות ה-40 בדמות דיווחים ממחקרים שהצביעו על ה- DDT כחומר רעיל ומזיק גם לבני אדם לא חסרו. אך תקנות ה-FDA  – מנהל המזון והתרופות האמריקאי, גוף ממשלתי הכפוף למחלקת הבריאות ושירותי האנוש של ארצות הברית, לא חייבו את היצרנים להוסיף את המילה "רעל" ואת סמל הגולגולת והעצמות על האריזה. זאת למרות ששכיחות "מחלת" הפוליו עלתה באופן חד במקביל לכניסת ה-DDT לשימוש אזרחי בארה"ב. כך היה גם במדינות נוספות. בישראל לדוגמה, הופיעו מגפות הפוליו הראשונות החל מ-1950.

השימוש הנרחב ב-DDT שהחל מתחילת שנות ה-50, להדברת חרקים כלל ריסוס שיטתי של בני אדם, ערים וכפרים, כולל מהאוויר. בכל מקום בו נעשה שימוש רחב כזה בחומר, נסק שיעור התחלואה בפוליו, או שהמחלה הופיעה היכן שלא הייתה קיימת לפני כן.[30] על כן מינה הקונגרס האמריקאי ב-1950 ועדת חקירה לבדיקת השימוש בכימיקלים, חומרים מדבירי מזיקים וקוטלי חרקים, בתהליך ייצור והכנת מזון. כלי התקשורת, כתבי עת מדעיים, לוביסטים ואנשי יחסי ציבור גוייסו על-ידי יצרניות חומרי ההדברה העשירות להכחשת הראיות, הסתרן וסילופן, ואלו לא בחלו באמצעים, כהשמצות ואיומים.

"בידוד הוירוס"

ב-1950 "הצליחו" חוקרים מבי"ח לילדים בבוסטון "לבודד את הווירוס", למרות שמחולל המחלה לא היה ידוע, אופן העברתה לא היה ברור, לא היה מובן מדוע היא פגעה דווקא בשכבות שזכו לתזונה עשירה יותר, הסימפטומים שלה היו מגוונים, לא נמצאה בדיקת מעבדה לאבחון המחלה, ולא היו אמצעים או שיטות לטיפול או ריסון המחלה. ה"גילוי" סלל את הדרך לפיתוח "חיסון" למחלה וב-1955 הכריזו הרשויות בארה"ב על הצלחתו של הניסוי ב"חיסון" ופתחו במבצע לחיסון האוכלוסייה. "הצלחתו" כביכול של ה"חיסון" במיגור המחלה משמשת ראייה ניצחת לאמיתות תיאוריית הווירוס כמחולל הפוליו.

אולם בחינה של הנתונים מלמדת שהירידה בתחלואה בארה"ב החלה כ-3 שנים לפני כניסת החיסון לשימוש. בנוסף לכך, מ-1955, עת נכנסו החיסונים לשימוש, שונו נהלי האבחון של המחלה. מעתה גם כאלו שאובחנו כחולים בפוליו בעבר, כבר לא אובחנו ככאלו. בכך ירד מלאכותית מספר החולים. שינוי דיאגנוסטי נוסף שיושם לאחר 1955 היה ביצוע בדיקות מעבדה לדגימות צואה של "מחוסני" פוליו. בחלק משמעותי מחולי הפוליו שנבדקו לא נמצא וירוס הפוליו, אולם לממסד לא היה, ואין גם היום, כל הסבר לכך.  

גם בישראל נרשמה ירידה ניכרת בתחלואה בפוליו מספר שנים לפני כניסת ה"חיסון" לשימוש, וכך היה גם בבריטניה.[31] יתרה מכך, ה"חיסונים" בארה"ב כללו רק שני שנתונים בלבד – ילדי כיתות א'-ב', בעוד שהתחלואה נרשמה, ואח"כ גם ירדה, בקרב כל טווח הגילאים – תינוקות, ילדים, נוער ומבוגרים.[32] להבהיר כי ה"חיסון" של ד"ר יונה סאלק לא היקנה "חסינות עדר" ולכן חיסון שכבת גיל אחת אינו משפיע על תחלואת שכבות גיל אחרות, ומכאן שהירידה בשיעור התחלואה בכל האוכלוסייה אינו יכולה להיזקף לזכות החיסון.

הצלחתו לכאורה של ה"חיסון" בבלימת המחלה לא מנעה מחוקרים לקבוע ב-1960 ש"אינם יכולים לומר מהי יעילות החיסון".[33] היו גם שהעזו לומר שהחיסונים "חסרי ערך לחלוטין".[34] קבוצת חוקרים שסיכמה התפרצות של פוליו במסצ'וסטס ב-1959 מצאה שמחצית מהחולים חוסנו בשלוש מנות חיסון או יותר, ובקרב ילדים ונוער שלושה מכל ארבעה חולים היו מחוסנים בשלוש מנות או יותר. אי האמון בחיסון המומת של סאלק הביא ב-1961 להחלפתו על-ידי הרשויות בחיסון שפיתח סאבין – החיסון המוחלש. אבל, בעת שהוחלף, כבר ירדה התחלואה בפוליו ביותר מ-90% מאז ראשית שנות ה-50. אם כן, אם החיסון היה כה מוצלח – מדוע הוחלף? ואם הוחלף כי לא היה כה מוצלח – מה היה הגורם האמיתי לירידה הדרמטית בתחלואה?

הקאמבק של הפוליו

בשנות ה-60 ירד העניין שעוררה מחלת הפוליו, עם הירידה בתחלואה במדינות המערב. באמצע שנות ה-80 התפרסמו תוצאות מחקרים שנערכו במדינות העולם השלישי, והתברר שבמדינות אלו נמצאו שיעורים גבוהים של שיתוק דמוי פוליו. עתה הפכה המחלה, שנחשבה בתחילה כמחלה הנגרמת עקב "יתר היגיינה", למחלה שנגרמת עקב רמת היגיינה וסניטציה ירודה.[35]

ניגריה, הודו ומדינות אפריקניות ואסיאתיות אחרות ממשיכות להשתמש ב- DDT כנגד מלריה.[39] גם חקלאי העולם השלישי עושים שימוש בחומרי הדברה במאבקם במזיקים, כולל אלו המבוססים עדיין על ארסן ועופרת, וכבר מוכרים כגורמי מחלות שיתוק דמויות פוליו. למרות ההתאמה בין תחילת השימוש בחומרי הדברה בעולם השלישי ובין הופעת הפוליו במדינות אלו, "תיאוריית הוירוס" מחולל הפוליו במדינות המתפתחות לא ירדה מסדר היום. על כן החליט ארגון הבריאות העולמי ב-1988 על מבצע ביעור הפוליו עד שנת 2000.[40] החל משנות ה-90 נערכו מבצעי חיסון במדינות העולם השלישי ומיליוני ילדים במדינות אלו "חוסנו" נגד הפוליו.[41] אך (אולי מיותר לציין) היעד המוצהר של המבצע של ארגון הבריאות העולמי לא הושג. מה ש"הושג" היה "גילוי" של סינדרום שיתוק רפה שאינו פוליו – AFP המתאפיין בדומה לפוליו בשיתוק שרירים. וכך בעוד נרשמה לכאורה ירידה במספר חולי הפוליו "תודות לחיסון", נרשמת עלייה במספר מקרי השיתוק הרפה באותן מדינות באותן שנים.

בהודו לדוגמה, מבחינת הקריטריונים הנהוגים כיום להגדיר שיתוק פוליו, הגיעו ב-2012 למצב שבו לא אובחן אף מקרה שיתוק אחד שנחשב כפוליו. מצד שני, כמות הילדים שלקו בשיתוק בלתי הפיך עלתה בצורה דרסטית מאז החל מבצע החיסון. מספר הילדים בהודו שלקו בשיתוק הגיע ב-2012 ל-60,922, לעומת 1,005 מקרים שדווחו בשנת 1996, לפני שהתחיל מבצע החיסון. הרשויות שינו הגדרות ושיחקו במספרים כדי שהתוצאה תתאים למטרותיהן.^[42]

לסיכום

האופן בו מוצג סיפורה של מחלת הפוליו יוצר רושם שמדובר במחלה שנחקרה ומובנת היטב למדע ולרשויות הבריאות. אך התעמקות בסיפור מגלה שהוא מתבסס על השערות, ספקולציות, ניסויים תמוהים, פערי ידע, סתירות ותעלומות, שלא באו על פתרונם עד היום. בפרק על הפוליו בספר "צבים כל הדרך למטה – חיסונים: מדע ומיתוסים" (ראו מטה) מתוארות לא פחות מ-19 תעלומות, סתירות בולטות ושאלות פתוחות הנוגעות לפרשת הפוליו, להן אין לממסד הסבר ראוי עד עצם היום הזה. חמור מכך, מאחר שהסיפור הממסדי על הפוליו תפס מקום מרכזי במיתוס החיסונים, אין לממסד ולרשויות הבריאות כל מוטיבציה או אינטרס לפתוח את התיק לבחינה מחודשת ומעמיקה.

---

[1] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2589894/pdf/yjbm00092-0018.pdf – עמ' 2

[2] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/20242791/ – עמ' 7

[3] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/14796117/ – עמ' 3

[4] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/20242791/ – עמ' 6-7

[5] https://europepmc.org/backend/ptpmcrender.fcgi?accid=PMC2284416&blobtype=pdf – עמ' 1

[6] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2991634/pdf/kwq320.pdf – עמ' 4

[7] https://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140-6736(45)90883-X/fulltext?code=lancet-site – עמ' 1

[8] https://jamanetwork.com/journals/jama/article-abstract/296121 – עמ' 1

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1525657/ – עמ' 15

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2991634/pdf/kwq320.pdf – עמ' 2

[9] https://www.health.gov.il/PublicationsFiles/ICDC_317.pdf

[10] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2589894/pdf/yjbm00092-0018.pdf – עמ' 11

[11] https://www.amazon.com/War-Bugs-Will-Allen/dp/1933392460 – פרק 14

[12] https://www.nejm.org/doi/full/10.1056/NEJM189311231292103 – עמ' 2

[13] https://www.pickyourown.org/MAharvestcalendar.htm#apples – עמ' 2

[14] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/14796117/ – עמ' 7

[15] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/14958999/ – עמ' 4

[16] https://jamanetwork.com/journals/jama/article-abstract/458738 – עמ' 3

[17] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2036791/

[18] http://www.breweryhistory.com/journal/archive/132/Death_in_a_beerglass.pdf

[19] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/666613/

[20] Ivar Wickman, Acute Poliomyelitis (Heine-Medin's Disease), The Journal of Nervous and Mental Disease Publishing Company, 1913, p. 116  

[21] https://en.wikipedia.org/wiki/Polio_Hall_of_Fame

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2589894/pdf/yjbm00092-0018.pdf – עמ' 2

[22] https://drive.google.com/file/d/1ONdl0AG5blbj8mJM0vMupllqgVoL0T4D/view

[23] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/10233910/

[24] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2135110/pdf/765.pdf

[25] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2135360/pdf/531.pdf

[26] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/17735530/

[27] https://www.amazon.com/DDT-Scientists-Citizens-Princeton-Library/dp/0691613907

https://books.google.co.il/books?id=0K8qkYZdx7cC&pg=PA66#v=onepage&q&f=false – עמ' 66

[28] https://drive.google.com/file/d/1nOgsZmnp2lZuTWbEBB4jW1eiPccKlvfb/view

[29] https://www.sciencehistory.org/distillations/article/ddt-collector

[30] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/14832501/

[31] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2555311/pdf/bullwho00327-0059.pdf

https://assets.publishing.service.gov.uk/government/uploads/system/uploads/attachment_data/file/148141/Green-Book-Chapter-26-Polio-updated-18-January-2013.pdf

https://drive.google.com/file/d/15wYdgB3upwPEHYP7XZkUVxQEAOXe1Lnb/view

[32] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1915173/pdf/pubhealthreporig00096-0009.pdf – טבלה בעמ' 5

[33] https://drive.google.com/file/d/13MEzjIrvcvuzbltwTqBhGiOm8nZln2I4/view

[34] https://drive.google.com/file/d/13MEzjIrvcvuzbltwTqBhGiOm8nZln2I4/view

[35] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/6740075/

[36] https://onlinelibrary.wiley.com/doi/epdf/10.1111/j.1365-3156.2009.02287.x

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC126857/

[37] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2604573/pdf/yjbm00599-0011.pdf

[38] https://www.scientificamerican.com/article/ddt-use-to-combat-malaria/

https://archive.is/KV3zl

[39] https://www.premiumtimesng.com/news/141150-african-countries-adopt-controversial-deadly-chemical-ddt-for-malaria-treatment.html

https://archive.is/5NhNd

[40] https://apps.who.int/gb/archive/pdf_files/WHA57/A57_8-en.pdf

https://drive.google.com/file/d/1zQOv0K5OGFKGaFDktBDr1bAexQD4Wear/view

[41] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/7910329/

[42] https://www.sott.net/article/298713-Smoke-and-Mirrors-How-CDC-perpetuates-the-myth-of-polio-eradication