רנסנס טפוסטקי

הלידה מחדש של רוני גאמר בטפוסטלן המקסיקנית

יום ההולדת הארבעים ושלושה שלי זימן לי חוויה ארוכה מיוחדת מרגשת ואף רוחנית. תיעדתי את הרגעים שלפני, תוך כדי ואחרי במספר פוסטים המלווים בתמונות שונות. חיברתי את כולם לכדי מאמר אחד מסודר ובו גם מעין סיכום תקופה. החודשים הראשונים שלי מחוץ לארץ וההתאקלמות בכפר הקסום, מקום חדש עם קהילה בינלאומית מקסימה של אנשים פשוטים שרק רוצים לחיות.

2.3.23- חירות

מחר יש לי יום הולדת.

אני אחגוג לי במקסיקו, בזמן שהארץ שלי בוערת, ולא רק במובן המטאפורי. מצד אחד יש בי תחושת סיפוק מסוימת של טפיחה על השכם של עצמי על שידעתי לצאת בזמן מהסיר הבוער ושילדיי לא צריכים לחוות את מה שקורה שם עכשיו, מצד שני כואב לי כל כך על מי שכן נשאר שם וחווה את זה על בשרו. לא יעזור לו שאגיד לו "אמרתי לך", ושהזהרתי בכל דרך שלשם זה הולך.

כאוס זו המטרה. ושיהיה ברור שמי שמייצרים את הכאוס הזה אלה סוכנים שזה תפקידם. בין אם הם בין המפגינים, או בין אם הם בין השוטרים- מי שמעורר את הפרובוקציות מקבל על זה תשלום, ואחריו נגררים האחרים בלהט היצרים. ספין אחרי ספין ההמון נופל להונאות ונגרר בדיוק לאן שרוצים לקחת אותו. זה כמו לראות תאונת רכבת מהצד- אין לי מה לעשות כדי למנוע את זה, אבל לא מסוגל להוריד את העיניים ולהתעלם.

פרסמתי אתמול את ניוזלטר מרץ של המגזין שכנראה מעט מאוד אנשים יחסית יחשפו אליו. בניוזלטר מתפרסמים האייטמים החדשים- ריאיון חריף במיוחד עם קריקטוריסט המחאה, אלעד שמואלי, המוכר בכל העולם כ'חלפיניו', מאמר מסכם על נושא דור החמש שנכתב כבר לפני ארבע שנים על ידי שושי הרשקו, הפעילה הותיקה, מאמר מקסים של דאפי ספונר על שיטת טיפול מיוחדת המאופיינת בעוצמת הרכות ועדות מצמררת ומטרידה במיוחד של נפגעת התעללות טכנולוגיות שליטה מוחית מרחוק (כן, יש דבר כזה).

הניוזלטר מציין מצד אחד את יום ההולדת שלי, ומצד שני שנה לאירוע השיא של המחאה האותנטית שלקחתי בה חלק משמעותי- שיירות החירות וההשתקעות במאהל החירות- על שניהם היו אייטמים שאני מציג שוב. כשאני מסתכל על ההמונים שיוצאים "להילחם על הדמוקרטיה" אני לא יכול שלא לשאול עצמי (ואותם) איפה לכל הרוחות הם היו בשנתיים האחרונות? כשאנחנו היינו ברחובות וניסינו להזהיר אותם ממה שמגיע לא הקשיבו לנו, לא האמינו לנו, קראו לנו הזויים וקומץ ושאר מילים מקטינות ומעליבות שלא קשורות למציאות.

גם עכשיו רובם המכריע לא רואה את הקשר. "התקדמו" אומרים לנו, "עכשיו זה לא הקורונה, זה משהו אחר". אז לא, זה לא משהו אחר. אמרנו את זה אז ואומרים זאת גם היום- זה הכל חלק מאותם תהליכים שאמרו לנו שאסור להשוות, אבל עכשיו משווים ומתלבשים כמו נשות 'סיפורה של שפחה' האדומות כקומוניזם הטוטאליטרי שמייבאים לנו לכאן. התהליכים הינם גדולים יותר ממי שנמצא בממשלה ובכנסת ובטח שמהמפגינות האמיצות. אלה רק פקידים ממלאי פקודות ובובות שאליהן מופנים החצים וההאשמות- התהליכים עצמם ממשיכים בלא מפריע, בזמן שמסובבים לנו את הראשים עם ספינים מהונדסים שונים בזה אחר זה.

והאנשים שיוצאים למחות? האין אלה אותם אנשים שעמדו בתור לזריקה? עו"ד תמיר טורגל הגדיר יפה: "זאת מחאה של אנשים שמפחידים אותם… המחאה היא של אנשים שמהופנטים למסכי הטלוויזיה והם עוברים הפחדה מחדש. הפעם הקודמת זה היה נגד מגפה שלא הייתה, והפעם זה נגד רפורמה שעוד לא הייתה…" כשאנחנו יצאנו להילחם על הזכויות שכבר נלקחו מאתנו, אותם האנשים באו אלינו בטענות שאנחנו לא סולידריים, עכשיו שהם לא מבינים למה אנחנו לא מצטרפים למחאה המהונדסת והממומנת הזו שוב באים אלינו בטענות שאנחנו לא סולידריים.

אז אני כנראה לא סולידרי, במקום להישאר ולהילחם על המדינה שלי, אני ברחתי למדינה אחרת כדי לשמור על הילדים שלי, על התמימות שלהם, לחסוך מהם פחדים ומצב חרדה קבוע בו נמצא כל אדם בארץ ישראל מיום היוולדו ועד מותו בטרם עת, בנסיבות מפתיעות וללא שום קשר לכפייה של הליך רפואי שנוי במחלוקת שבינו ובין חסינות בפני מחלה אין כלום ושום דבר. וכדי שלא נראה את הקשר הזה, מייצרים לנו עכשיו כאוס שנהיה עסוקים בו ולא נשאל יותר מדי שאלות, כפי שכבר שואלים בלא מעט מדינות אחרות.

אז ביום שבת, באותו הזמן שאתם תצאו "להילחם על הדמוקרטיה" שלכם, שמזמן כבר לא איתנו, אני אחגוג את יום ההולדת שלי בקצה השני של העולם עם החברים החדשים, בחיים החדשים, בבית החדש שלי. אם אתם במקרה בסביבה, מוזמנים.

בריאות חירות אהבה

🙏💛

6.3.23- בריאות

סופשולדת מרגש נגמר.

בזמן שחלקכם התחפשתם לכבוד פורים, וחלק התחפשו ללוחמי חירות שעומדים במקום ומקשיבים להנדוס תודעה בלייב על ידי היועץ הקרוב של יו"ר הפורום הכלכלי העולמי, המורה לכם "לפחד, אבל לא לפחד מהפחד", אני חוויתי את תקופת ההולדת הכי משמעותית שהיקום העניק לי.

ביום שישי, ה3.3.23, בוקר היומולדת, התלוונו לטיול עם הגן החדש של הקטן אל נקודת התצפית במקום הכי גבוה בטפוסטלן. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש באזור הזה, זה שלא משנה באיזה כביש ארעי אתה מוצא עצמך הוא ממשיך לנוע עוד ועוד עד שמתגלים לפתע בתים לצד הדרך וכפר קטן צץ לו בין העצים. וגם כשהולכים בטבע, פתאום מתגלה מגרש כדורגל ענקי. מה שגרם לי לחשוב על איך החיים תמיד מוצאים את דרכם.

כפי שנחרט בזכרוני את ג'ף גולדבלום בפארק היורה מסכם את תיאוריית הכאוס במשפט אחד:

life finds a way- חיים מוצאים דרך.

ליד מגרש הכדורגל עצרנו לארוחת בוקר ולהיכרות איתנו- ההורים החדשים בגן. מיכאל הלשין שיש לי יומולדת, אז קיבלתי מכל ההורים והילדים את ה'לאס מַנְיָאנִיטַס' הראשון שלי- שיר היומולדת המקסיקני.

העיירה הקטנה שלי, בעמק המוקף הרים, נשקפת רחוקה וקטנה יותר ככל שעולים במעלה השביל. בכל צעד נוסף הנוף מרהיב יותר. ריח האורנים מעלה נשכחות מיערות ירושלים, והקקטוסים בצורת קישקשתא צצים לפתע בפריים. נוֹפַּל זה נקרא כאן, ונוהגים לאכול את זה בצורות שונות.

מיהרנו לחזור לאסוף את הגדול אז לא נשארנו לכל שירי המעגל. עצרתי בשוק האורגני (כל שישי יש שלושה כאלה) כדי לשוחח עם קולגה קונספירטורית לגבי האפשרות של להרים פה "מתעורר על החיים" באנגלית ואולי גם מפגשי שיח בעניין. בשוק נתקלתי במכשיר שמשך את תשומת לבי. מעין משאף אף פה שפותח את הסינוסים ומבריא את דרכי הנשימה. התערובת שיש להכניס בו ולשאוף של חברת "רפא".

עשיתי סיבוב במרכז לקנות קצת דברים למסיבה, ובדרך חזרה גם עצרתי לדבר עם הבורגר ריידר לגבי יצירת סרטוני קידום למקום. מרומם נפש, שמח וטוב לבב צעדתי עד הבית להתחיל לארגן את המסיבה למחרת. מסיבת הבריכה התעלתה על עצמה והיתה יותר מוצלחת ממה שחשבתי שתהיה. לא הבנתי למה הקדימו את פורים בארץ, אבל על כל מקרה אני דאגתי באותו היום לכל הקטע הזה של העדלאידע. הילדים הרבים של הקהילה הקטנה והחמודה שמתקבצת סביבי, השתוללו בבריכה ובטרמפולינה, ההורים שלהם שתו וקשקשו, רגע משעשע (לפחות לי) היה כשהבנתי שלהקת הסוסים של השכונה נכנסה אלינו והחלו לאכול את הפרחים של השכנה.

השיא מבחינתי היה כשישבתי בבריכה, ואחת החברות מהגינה הקהילתית שאלה אותי בזמן שהיא מניקה את הקטן שלה, אם כיף לי בטפוסטלן. עניתי לה שאם בוחנים את המצב לפי הרגע הנוכחי בו "אני יושב כרגע בבריכה מוקף בשלוש נשים יפות, חלקן אף חשופות חזה", אז התשובה בהחלט חיובית. באותו זמן פחות או יותר במקום אחר בעולם, עלה נח הררי על הפודיום והרשה לכם לפחד.

היום בבוקר קיבלתי את האפטר פרטי המושלם מבחינתי עם מדיטציית קערות טיבטיות שארגנה לגינה הקהילתית אחת החברות. מפגשים חברתיים שכאלה מתארגנים בגינה ביום ראשון הראשון בכל חודש. גם פה כמובן ישנו בליל של תרבויות ומוצאים- מקסיקו, שוייץ, ארגנטינה, בלגיה, ישראל ארה"ב ועוד. הרוחניות הבינלאומית הזו, עם החיבור לאמא אדמה, לטבע, לארבעת היסודות מאוד מדברת אלי ואף מרגשת אותי. זה מרגיש כמו המקור של הדברים, הצורה שבה צריך לחיות, ושממנה מנסים לנתק אותנו בכח. להנדס אותנו, לתכנת אותנו, לסייברג אותנו. אם שואלים אותי ביום הולדתי הארבעים ושלושה, לאן בא לי יותר להתחבר- לתוכנת Ai שתשלוט לי על המח, או לטבע- נראה לי שהתשובה שלי די ברורה…

הסופשולדת שלי נגמר, וחוזרים ליומיום, כנראה אנסה למכור קצת אוכל ביתי שאכין ואקרא לזה "קסרוני". נראה, אם אנשים יתחברו פה לאוכל מזרח אירופאי, זה יכול להוות הכנסה נחמדה כלשהי. יש עוד יוזמות ונסיונות למצוא פרנסה מקומית, קצת יורה בכל הכיוונים בתקווה שמשהו יתפוס ויעזור לי להגשים את הברכה שבירכתי את אמא אדמה, את כל אורחי המסיבה, את כל מי שקורא מילים אלו ואותי:

שפע בריאות חירות אהבה

🙏💛

8.3.23- אהבה

ט"ו באדר

שושן פורים

יום ההולדת העברי שלי.

יום ההולדת העברי שלי תמיד סימל את תום תקופת ההולדת. השנה, התקופה היתה קצרה יחסית היות והלועזי והעברי יצאו די קרובים זה לזה. אחת ל 19 שנה הם מתאחדים (כך זכור לי מאיפושהו). הסברתי לבני (היות והוא זכר אז אני יכול להימנע מהשימוש ב"הסגברתי"?) שט"ו באדר הוא בדיוק אמצע החודש העברי כשהירח במלואו. מכנים אותו ט"ו, כלומר ט+ו=15 ולא י"ה, משום שביהדות אסור לכתוב את שמו המפורש של האל, והצירוף י"ה דומה מדי ליהוה…

בצעירותי היה גם לי מוזר שבתנ"ך כל פעם שמופיעה המילה יהוה יש לקרוא אדוניי, או השם, או אלהים, או אלוקים, רק לא יהוה (זה לא הצחיק את המורה לתנ"ך כשאני קראתי מה שכתוב). מאוחר יותר הבנתי שמילה זו היא טעות הכתיב העתיקה בעולם. יש לומר את שם השם המפורש, רק צריך גם לכתוב אותו נכון: אהבה. כשאני מקבל הרבה אהבה אני גם מרגיש את אותה הנוכחות האלוהית שניסו לצמצמה לסמלים פשטניים ובסיסיים שייצגו משהו שצריך לסגוד לו. לא צריך לסגוד, צריך לחוות. כשמקבלים הרבה אהבה יש גם הרבה אהבה לתת.

התמלאתי בשמה המפורש של האלה שלי, בזמן שהספקתי גם לרוקן את הגוף מרעלים באמצעות צום של 48 שעות. רציתי להתחיל לאחר הסופ"ש וממש במקרה זה יצא בתענית אסתר. היהודים הדתיים נוהגים לצום ואז להשתכר עד דלא ידע, לדעתי היה חכם יותר קודם כל למלא את הגוף ברעלים, ואז לנקז אותם ככל האפשר.

חמשת הצומות בלוח השנה היהודי הם אכן חשובים לבריאות, כך הבנתי לאחרונה (על יתרונות הצום יש מספיק מידע ברשת- זה עדיין לא מצונזר). ממש במקרה (או אולי לא כזה במקרה) יצא שצמתי לראשונה בחיי לא מזמן- בצום גדליה, והצום השני שהתארך ל 48 שעות היה בתענית אסתר.

לצערי צבעו ביהדות את המהלך הבריאותי החשוב הזה בשחור של תענית שחוץ מכיפור כל הארבעה על אירועי עבר שבהם ניסו להשמיד יהודים (שלושה קשורים לחורבן הבתים, והחמישי לתענית אסתר). לדעתי צום לא צריך להיות תענית. נמנעתי מאוכל, אבל התמלאתי במים שעזרו בניקיון. הרשתי לעצמי חליטת לימונית לואיזה ללא תוספות. רוב הזמן לא חשתי את הרעב, אבל בהחלט היו חולשה ועייפות שגם הכריחו אותי קצת לנוח. אתמול בערב הרשיתי לעצמי שאריות של הסלט של הילדים, קצת אבוקדו, וקסדייה אחת (טוסטורטיה עם גבינה) והיום בבוקר פירות. השאיפה היא להצליח לשמור על שגרת אוכל בריאה ככל האפשר מעתה והלאה.

🙏💛

17.3.23- שפע

יום ההולדת וכל התקופה שסבבה אותו כבר עברו מזמן, אבל האדוות רק עכשיו מתחילות לנוע באוקיינוס היקומי האנרגטי שסובב אותנו. פעולות שונות להביא את השפע החומרי החלו להתגלגל. אני אקים קבוצת וידאו מקומית שבועית, שקצת כמו כשאני התבגרתי והייתי בקבות וידאו בטלוויזיה המקומית- תהיה זו "תנועת נוער" קולנועית שפתוחה גם למבוגרים ולקשישים ולכל מי שיש לו תשוקה ליצירה בכלל ולקולנוע בפרט. בנוסף לזה סדנת קולנוע חד פעמית מתוכננת ליום הילד בסוף אפריל, בקרוב אקבע תאריך ואתרגם לכבודו את "מתעורר על החיים" לאנגלית ואעלה אותו כאן לקהל המקומי.

איכשהו גם "קסרוני" רוקם עור וגידים והופך לעסק חדש ואמיתי שיש בו התעניינות רבה. הקונספט הבסיסי הוא "אוכל ביתי לקחת הביתה". מחר, בארוחת שישי עם קהילת הישראלים הקטנה של הכפר, אני מכין ארוחת טעימות ומגיעים כמה חברים, אשיק את העסק ואתחיל למכור אוכל ביתי שאני מכין בשביל למלא את המקררים של חברי הקהילה, ואת הארנק שלי. אולי אפילו נשיר שירי שבת. זוגתי לא מאוד מתלהבת מכך שנהייתי קצת ה"בית חב"ד" של טפוסטלן, אבל אני, להפתעתי הרבה, דווקא מבסוט מזה. זה לא שאני מיסיונר של דת שאני לא ממש מאמין בה, אבל זה יותר מרגיש לי כמו סניף של רחם ביתי מבית היוצר של ד"ר פינקי פינשטיין.

אני אוהב את הקהילתיות שנוצרת, את החיבור לאנשים- יהודים ושאינם, ישראלים ומכל העולם. אנשים טובים, שרואים ומבינים את העולם בצורה דומה, מתקבצים יחד כדי לבנות קהילה תומכת, מכבדת, קשובה, מקבלת ואוהבת. בדיוק ההפך המוחלט ממה שקורה כרגע בארצי מולדתי.