22 פברואר ,2024

סופאודה

ביום הזכרון הזה אני נפרד מהפאודה שלי. הכאוס הקשור קשר הדוק עם החיים בתאגיד ישראל. טקסט שהוא משהו בין שיתוף הטראומות הצבאיות להנצחת החברים שנפלו נותן תמונה כללית על התהליך שעברתי עד שהחלטתי שאיני מוכן לקחת חלק במשחק הזה, ואיני מוכן להקריב את ילדיי באותה הדרך.

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

זהירות, ספויילרים- גם של הסדרה וגם של החיים.

בתקופה זו של בין שואה לזכרון המוביל ישר לעצמאות (כאילו כדי למהר לשכוח את מה שהתבקשנו לזכור בשני הימים האלה), ציינו פה בטפוסטלן, ובמקסיקו בכלל, את "Dia de la Tiera". ל"יום האדמה" יש קונוטציה מאוד שלילית ומסוכנת לאוזניים ישראליות בגלל החיבור האוטומטי ל"יום הזעם", לזריקת אבנים ולבקבוקי תבערה. למעשה זה חג שבו אנחנו מודים לאמא אדמה על מה שהיא נותנת לנו. יום האדמה נפל על שבת, ואחרי הרבה זמן שלא היינו הגענו לעבוד בגינה הקהילתית. כך שיצא די במקריות שביום האדמה עבדתי את האדמה. במקסיקו כמעט כל יום, הוא יום ה"משהו", ומכיוון שמיד לאחר יום האדמה, מגיע יום הגנבות (שבו כנראה אפשר פשוט לגנוב דברים ולצאת מזה בשלום), אז היה צריך לארגן סליק לכלי העבודה, והסוואה. התנדבתי לחפור את השוחה. יצא קבר די גדול שמתחיל להיות עמוק. בחרתי לצאת מהבור לפני שיהיה עמוק מדי.

ביום השואה סיימנו את הצפייה בסדרה "פאודה" בנטפליקס. אז קודם כל, בתור יוצר קולנוע ושחקן חייב רגע להתייחס לפרק האחרון של הסדרה העשוי לעילא. בהחלט מדובר בהפקה המרשימה ביותר של קרב שנוצר אי פעם בארץ ישראל. בתור לוחם, יכול גם לציין שמאוד אמין. עבודה נפלאה של צוות השחקנים, מקצוענות כל המחלקות השונות והבימוי שהרשה לעצמו אפילו להתכתב עם יצירות מלחמה גדולות כגון סצנת הצלף מ"פול מטאל ג'אקט", הדקירה ב"להציל את טוראי ראיין" ושוט הסיום מ"אפוקליפסה עכשיו", ועשה את זה בצורה נפלאה. יצירת מופת של הרס וחורבן, שבאה לידי הביטוי המזוקק ביותר בפריים האחרון של הסדרה בו שוכבים כל חברי הצוות, לצד גופות הלוחמים הפלסטינים הדומים להם, מחוברים זה לזה וממתינים לחילוץ- לא ברור מה עלה בגורלם, מי יחיה, מי פחות, מי יישאר נכה- כולם נפגעים.

משמעות המילה "פאודה" זה כאוס- תהו ובהו וחושך על פני תהום. הכוונה בדרך כלל לתחושה בזמן קרב יריות, מה שקורה לא מעט במהלך הסדרה. אם יש מי שלא מכיר אותה, הסדרה בהפקת "טנדר הפקות" ו"קסטינה תקשורת", מספרת את סיפורה של יחידת מסתערבים סודית שעובדת ישירות עם השב"כ כדי לבצע פעולות כירורגיות בשטח. הסדרה מופצת בנטפליקס, מה שהכניס לא מעט כסף ליצירת העונה החמישית המרשימה מאוד. ליאור רז, יוצר הסדרה, מציג לנו מניסיונו האישי, קצת ממאחורי הקלעים של המערכת הבטחונית של מדינת ישראל. הסדרה מציגה אמינות גבוהה מכל הבחינות, נעשה תחקיר ואושר גם בצנזורה הצבאית, אין לי ספק בזה. בעונה החמישית מקבלים הצצה לחמ"ל של השב"כ, כאשר מראים לנו בצורה ברורה לאיזו רמה של שליטה ויכולות טכנולוגיות מגיעות מערכות הבטחון. אלה שבימינו מתחברות גם למצלמות החדשות המותקנות בכל פינה, ולמערכת ה 5G שמפעילה את כל העסק הזה. מה שמוצג לנו בסדרה כמשהו שקורה "רק בשטחים", קורם עור וגידים כבר בכל מקום.

את העונה האחרונה ראיתי מכאן, ממקסיקו, רחוק מסיר הלחץ הישראלי, אבל היו שם רגעים שהפעילו אצלי לא מעט טריגרים. בתור חובש קרבי שחווה לא מעט שטח, בתור ישראלי המותקף בעורף, או ירושלמי שגדל בצל תקופת פיגועי האוטובוסים. המון פוסט טראומות מלוות את החיים בתאגיד ישראל. אני מיציתי את הטראומות האלה, וגם מעדיף שילדיי לא יחוו אותם. אני, את הפאודה שלי למען תאגיד ישראל סיימתי.

סופאודה- צלם הסדרה: ניתאי נצר
עיבוד צילום מסך מנטפליקס

הם יורים גם בסוסים

בתור מתבגר עם פרופיל 97, ידעתי שאין לי הרבה סיכוי, אלא ללכת לקרבי. לא באמת רציתי, אבל לא היו לי קשרים בתאטרון צה"ל, או בגל"צ וסוג של וויתרתי על זה מראש. בזמנו שודרה הסדרה "טירונות" שגם בה, נכון לתקופתה היתה "סצנת הקרב המרשימה עד כה", וחיבבתי את הצבע הסגול של הכומתה. במהלך הטירונות שלי, אפילו מצאתי עצמי מצטלם להשלמות של אחד הפרקים כניצב ברקע- אחת מהופעות הטלוויזיה הראשונות שלי אי פעם, אבל זה סיפור לפעם אחרת.

אז מצאתי עצמי בקדם טירונות גבעתי. בזמן שכל המורעלים רצו בחולות לנסות להתקבל ליח"טיות אני הלכתי לקב"נ ואמרתי לו שאני צמחוני (אכן הייתי אז), ולא מבין איך מצפים ממני ללמוד להרוג אנשים. הוא ענה לי שבטירונות לא צריך להרוג אף אחד. כמובן במהלכה נהרג חייל צעיר מפלוגת שקד השכנה במהלך אימון באש חיה.
תמיד הייתי ילד טוב שלא אוהב לעשות יותר מדי בעיות, אז נשארתי, ועשיתי את הטירונות, ואת האימון המתקדם, ולפתע הגעתי ללבנון. ילד בן 19, עם חבורה של ילדים, חלקם הם מהאנשים הכי טיפשים שנתקלתי בהם בחיי. אולי בגלל זה התעקשו עלי המפקדים לצוות המארבים, למרות שלא היה לי תפקיד מיוחד- "פק"ל מים", זה שסוחב את המים של כולם. במהלך ההכנה הפחידו אותנו כהוגן כשהתברר לנו שאנחנו הכח היחיד שיוצא למארב ושבטוח יש מטענים בדרך שלנו. "אז למה אתם שולחים אותנו?" זו שאלה שלא שאלתי, אבל תהיתי בראשי.

משתובבים. צילום: אבנר שדה

במהלך ההליכה החשוכה בלילה, אחרי הרבה מאוד זמן של צעידה בשטח לא פשוט לפתע נתקלנו. יריות מכל עבר, פצצות תאורה, אני מחפה לאחור לראות שאף אחד לא יפתיע משם. לא מבין על מה יורים. לא רואה שיורים עלינו חזרה, אבל לך תדע. מורידים את הראש, מדי פעם יורים משהו לתוך החושך ומבצעים על אוטומט את התרגולים שחזרנו עליהם כל כך הרבה לפני כן. לאחר שעוברים את קו המטרות, שלום זורק רימון. נשמע פיצוץ, ולאחריו שתי קריאות כאב של הלר ויעקב קצת חלוש יותר. הם חטפו רסיסים- האחד ביד, השני בצוואר. לאחר שפינינו אותם (שניהם בסדר טפו טפו טפו) חזרנו לשטח להמתין לבוקר לסיור. באור ראשון יצאנו לדרך, מביטים סביב לחפש גופות מחבלים, ולראות את כל ההרס המטורף שיצרנו במטע שבו ריססנו לכל עבר. לצד אחד העצים הכרותים שכב לו גוף חום גדול עם חור ענק בצווארו- ככל הנראה ממכת האש הראשונית של יעקב. יעקב והלר נפצעו, הרגנו את הסוס והרסנו את המטע. תאגיד ישראל העביר לבעל הסוס אלפיים שקלים פיצוי. לא היו מחבלים- היה זה צל של הסוס שהבהיל את יעקב בחוד והוא פתח באש.

לאחר סוף קו לבנון יצאתי לקורס חובשים, לא מעט בהשראת עבודת החובש שעזרתי לו באירוע עם הסוס. גם שם ניסיתי "להתחמק מקרבי" כשקיוויתי להישאר להדרכה בבה"ד 10, אבל לא עפו על ההומור שלי בכיתה המדומה במהלך המבחנים ונכשלתי. חזרתי לגדוד צבר, ישר לתאג"ד. יועדתי לתפקיד אחראי המרפאה ואכן זה מה שהיה. התאג"ד זו המרפאה של הגדוד ובמקרה חירום- הכח הראשון שמגיע לשטח עם רופא. תודות לזה זכיתי לעוד שלל טראומות מחממות לב כגון חייל שירה לעצמו בסנטר, גופות של מחבלים שלקחנו טרמפ, וחבריי לנשק נהנו "לשחק" איתם למורת רוחי, ועוד שלל אירועים שהובילו להרבה סיפורים ותסריטים שלא ראו אור מעולם. הבולט שבהם היה מותו של רפאל זנגוויל מטיל שפגע בו כי מילא בדיוק את התו"ל (תורת הלחימה) במקרה של התקפת טילים- כריזת "טילים" וקפיצה מחוץ לעמדה הממוגנת…

זנגוויל

חלל צה"ל הראשון במאה ה 21, נהרג ב 25.1.2000, בן 24 בנופלו.
זנגוויל היה בן מחזור שלי, חייל בודד רוסי. החיבור הראשון בינינו היה כי הוא הגיע מריגה, לטביה- העיר של הוריי ומשפחתה של אימי. כמובן שהתחברתי אליו ולכל חבורת הרוסים שהתייחסו אלי בתור שליח של כבוד (ברוסית זה יוצא משחק מילים גס), אבל לא היכרנו הרבה מעבר. עלינו יחד למוצב החודר "רותם" שם היתה היחידה שלו, ואני הצטרפתי בתור חובש תאג"ד, לרופא המילואים שיש במוצב. הוא סיפר לי שכשהוא יוצא פעם הבאה הוא נוסע לאמא שלו לריגה, לאחר שלא ראה אותה תקופה ארוכה.

רפאל זנגוויל ז"ל
מתוך אתר יזכור

לי זו היתה פעם ראשונה במוצב החודר, והאמת שקצת חששתי. היה הרבה יותר מפחיד כשחששי התאמת וכולנו במוצב הרגשנו את הבום האדיר. שניה לפני היתה הקפצת טילים שהעירה אותי משינה. אני זוכר את האבק הנופל מהתקרה ואת כריזת ה"טילים טילים טילים" מהדהדת באוזניי. מיד קפצתי לעמדת החובש יחד עם הרופא. בזמן שכל המוצב נמצאים במקום מוגן, ואני ברחבה המרכזית מחכה לשמוע אם מישהו נפגע. דיווח ראשון- יש פצוע.

אני מיד פורש את התיקים ומבקש עוד מידע. "פצוע ראש" נאמר לי. אני מכין את האינטובציה, את האמבו למקרה ויהיה צריך להנשים. אבל זה לוקח הרבה זמן, ויש שקט לא ברור. אני לא מצליח להבין אם אני צריך לרוץ לשם, או להמתין שיביאו אותו. אמרו שמביאים, אבל זה לוקח זמן. מ"פ הרובאית ניגש אל רופא המילואים דובר הרוסית שסייעתי לו גם בתרגום. הוא התבקש לבוא ואני כמובן מיד הלכתי אחריו. לעינינו נגלה גוש בשר גדול שמחליק לו במדרגות כשהסייר והרס"פ לא מצליחים להחזיק את הגוף מרוב דם. לקח לי זמן מה כדי לעבד מה אני רואה ובסוף הבנתי שמדובר בגוף של חייל ללא הראש, יד אחת וחלק מהשניה.

חזרתי לקפל בהלם את תיק הרופא שכבר לא יֵיעשה בו שימוש. החיילים האחרים ניסו להבין מה קרה ולמי. ואני לא ידעתי מי זה, לא היה לי איך לזהות אותו. עניתי להם שאני לא מכיר. בזמן שהמתנו לשיירה שתבוא לאסוף אותנו עם הגופה צפינו בלופים בסרט היחיד שהיה במוצב- "להציל את טוראי ראיין". ישבתי במקרה ליד יונה. יונה, היה בחור דתי, אדם פשוט ששמר בעמדת השמירה של זנגוויל רגע לפניו. זנגוויל טוב הלב, הקדים והחליף אותו ממש רגע לפני שהטיל פגע. הוא זה שסיפר לי כי מדובר בזנגוויל, עד אותו הרגע פשוט לא היה לי את מי לשאול. כשחזרנו ארצה בשיירת האמרים, אני ישבתי לצידו של יונה כשעליי הנגב המפויח של זנגוויל- תערובת ריח חריפה של ברזל מפויח ודם קרוש. ברגע שפרקנו מההאמרים על אדמת ארץ ישראל נפל יונה על ברכיו והחל מנשק את האספלט.

תאג"ד 432- שמש מורפיום שמיים
צילום: רוני גאמר

לך לעזה

היו עוד כמה אירועים שהיקום חס עלי, ולמרות שהייתי אמור להיות בהם, מישהו אחר קפץ על האמבולנס לפניי ויצאו לדרך. האחד היה אירוע הפצמ"רים במוצב כרכום שבלבנון, והשני אוטובוס הילדים בגוש קטיף- שני אירועים מרובי נפגעים וטראומות לכל מי שלקח בהם חלק. מאוטובוס הילדים חזר משיח, המחליף שלי בתפקיד אחראי המרפאה, בהלם קרב- אדם אחר. ראיתי את זה בעיניו, כמו גם בעיניו של רן, הרופא שטיפל בכרכום והציל את חייו של הכלבן. בשנה האחרונה של השירות שלי הגעתי לרצועת עזה, ולגוש קטיף.

זכור לי שכשנכנסתי לראשונה לרצועת עזה נפלה לי הלסת. לא האמנתי שהמקום הזה יכול להיות כל כך יפה. "זו עזה???" ריוויירה מהממת ומרגשת- שדרות של עצי אקליפטוס ענקיים לצד הכבישים, מטילות צללים ומשחקי אור מקסימים על הדרך. חוף ים מהיפים בארץ. רצועת אדמה קסומה ויפהפיה- נקודת מפגש מהממת בין המדבר לים. היו אלה ימי הסיורים המשותפים, האוטופיה האוסלואית של שיתוף הפעולה והחיים בשלום שהצליחו להחזיק שלוש שנים. הפלשתינים חיו בכפרים שלהם, וביניהם חיו היהודים הגרים בגוש קטיף- בגטאות הזהב המטופחים, המוגנים והסגורים שלהם. על כל ישוב ישנם גם כמה מוצבים ששומרים, אפילו אם זה בית מבודד על החוף- שירות אבטחה אישי על ידי לוחמי צה"ל.

היה זה חודשיים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. כשבועיים לפני עשינו תרגיל חטיבתי ברחבי דרום הרצועה ודימינו שהמון פלשתינים עולים על הישובים ושלל המוצבים הצבאיים שבסביבתם. היו לנו פקודות ברורות לאן להגיע, מה לעשות, מה קורה ובסופו של דבר חזרנו לבסיס שלנו והמשכנו בחיינו כאילו כרגיל. שבועיים לאחר מכן, עם תחילת חגי תשרי, עשינו בדיוק את אותו התרגיל אחד לאחד, רק הפעם על אמת. נתקענו עד מאוחר באחד המוצבים הדרומיים שחטף אש קשה ממגדלי "התאומים" (כל שני בניינים דומים שעדיין נשארו עומדים בעזה מכונים ככה). פאודה אמיתית. הגיע אלינו פצוע רגל קל שטיפלנו בו, ובסוף השתחררה הדרך ויכולנו לחזור למוצב המפקדה.

במוצב פילדלפיה בדרום המצב היה גרוע הרבה יותר, כך שמענו בקשר. המוני אנשים עלו על המוצב והיה מצור של כמה ימים על עמדת הבטון הקטנה הזו על הציר בין רפיח לגבול המצרי. חגי ביבי, מפקד הכח, הגיע אלינו אחרי המצור, לטיפול בכוויה מבקבוק תבערה, וסיפר על מקצת מחוויותיו בשעות הארוכות שהיו לכודים במבנה. כמה שנים מאוחר יותר הוא ייהרג בתור מפקד בכיר יותר לאחר שהתקדם בהצטיינות בצבא, וזכה לתעודות ומכתבים מהרמטכ"ל על גבורתו.

חגי ביבי ז"ל
מתוך אתר יזכור

נשארתי בעזה את כל השנה האחרונה של השירות שלי, האמבולנס וכל הרכבים הפכו מרגילים לממוגנים, בהתחלה רק שיטחו את כל העצים היפהפיים כדי שלא יתחבאו בהם מחבלים, אחר כך התחילו להרים חומות בטון, כבישים נפרדים, מחלפי ענק… מול עיני ראיתי את אותה ריביירה קסומה הופכת לעיי חורבות, עיר של בטון, כבישים אפורים ומבוכים. אליהם הזרימו השב"כ רכבים חשודים שעוברים בציר היחיד שנשאר ומחבר בין צפון לדרום.

הפגנה בעזה
צילום: חוסני סאלח מפיקסביי

כלואים

אני הייתי כלוא שם, ב"פילבוקס"- המגדל של פיל התקוע כמו פיל בחנות חרסינה באמצע הכביש הראשי ומעל ראשי כפתור של הרמזור שמחליף אור מירוק לאדום. שוטר תנועה, במילואים, עם פנאט דתי קיצוני ששומר עם הנשק הפרטי שלו, כי הוא לא סומך על זה של צה"ל. כמה פעמים הוא דרך את הנשק סתם ככה כדי לאיים על המכוניות התקועות בפקק. ניסיתי לדבר איתו, לא היה עם מי. שנאה תהומית בעיניו, מבחינתו שכולם ישרפו. הנקודה ששברה אותי הגיעה במקום הזה.

באחד הימים קיבלנו שוב הוראה מהשב"כ לחסום את הציר. לוחצים על הכפתור האדום, ויוצאים בנגמ"ש לחסום פיזית את הכביש. היתה זו אולי פעם ראשונה שלי בנגמ"ש שלא אני נוהג בו. ימי חג הרמדאן, חם בצורה בלתי נסבלת. בשילוב עם הקלאוסטרופוביה בתא הלוחמים האחורי של הנגמ"ש זה עשה לי ממש לא טוב. בתור הנהג אתה לפחות רוב הזמן עם הראש בחוץ, או לפחות רואה דרך הפירסקופים, אבל כשכלואים בחלק האחורי לא רואים כמעט כלום. חרכים קטנים. קיווינו שזה ייגמר זריז ונוכל לחזור לשחק שש בש או סתם לגרבץ בחדר.

השעות נקפו ואנחנו תקועים באותו מקום מול אלפי רכבים של פלשתינים שנתקעו באמצע הרצועה בדרכם חזרה הביתה לאכול ולחגוג את החג. השב"כ חיפש מבוקש, והם הכניסו רכב רכב למבוך שהם יצרו ואלוהים יודע מה הם עשו שם וכמה זמן. בינתיים החזיקו את כולנו תחת שמש קופחת ומול המון רעב ועצבני. אחד האנשים מהרכבים אזר אומץ והתקרב אלינו עם ידיים מורמות. אדם מבוגר, כבן 50, מכסיף בשיערו. רזה וחסון מעבודה קשה. הוא התחנן אלינו. ביקש מים. הם אחרי הצום ולא אכלו ולא שתו כל היום ואנחנו תוקעים אותם שם כל השעות האלה בלי הסברים, בלי טיפת חמלה. רציתי לצאת, להוריד את ג'ריקן ה 20 ליטר מים עבשים שכנראה לא הוחלפו שנים ולזרוק לעברו. המפקד אסר עלי לצאת מהנגמ"ש מחשש שינסו לפגוע בי או לחטוף אותי. אני לא יכולתי, נקרעתי. עד היום אני כועס על עצמי שלא סירבתי פקודה שם. החלטתי שעם זה אני יותר לא משתף פעולה. לא מסוגל להיות חלק מצבא ההגנה לאינטרסים הזרים לי. לא רוצה לשחק את המשחק, אני עם הפאודה שלי סיימתי.

מנסה לכתוב בקו סמוי 2006. צילום עצמי

אחרית דבר

בהתחלה התחמקתי ממילואים על ידי טיסות לויאטנם ולתאילנד, אחר כך נמנעתי מלענות לשיחות מְחַסוּם. לילה אחד בדרכי על כביש 1 מירושלים לכיוון תל אביב עניתי בטעות לחסום וזו היתה כמובן קצינת הקישור החמודה שלי שמזמינה אותי לאימון בגולן. אמרתי לה שאני לא אוכל להגיע, כששאלה אותי "למה לא?" עניתי לה שכבר אמצא משהו וניתקתי לה. עברתי דירה לתל אביב, החלפתי את מספר הטלפון שלי, החלפתי את השם שלי בתעודת הזהות (מרון גממר לשם האמיתי רוני גאמר- סיפור שלם בפני עצמו שלא אכנס אליו כרגע) ונפלתי להם בין הכיסאות. לא מצאו אותי במשך כמה שנים טובות. ואני יודע שחיפשו…

לכבוד ירח הדבש שלי במקסיקו החלטתי לסגור את הפרק הצבאי וניגשתי לכלא 4 להסגיר עצמי על עריקות של יותר מעשור. כל מי שפגש אותי היה מאוד מופתע שבאתי לשם כך, אבל היה לי חשוב לסגור את הפרק הזה מול צה"ל. יומיים ביליתי בכלא הכללי יחד עם טיפוסים מפוקפקים שישבו שם על סחר בנשק ו/ או סמים. ואז העבירו אותי לעוד שלושה לילות בקייטנה באוהלים יחד עם אח של תלמיד שלי ששבר שמירה או משהו דומה לזה. הגעתי מסודר להסגיר עצמי עם המלצות רבות על אופיי, על תרומתי הרבה לקהילה ועל היותי פוסט טראומתי. גזרו לי חמישה ימים בכלא והורדת דרגה לטוראי. כמה ימים לאחר שהשתחררתי מהכלא קיבלתי שחרור רשמי מצה"ל ולאחר כמה שנים קיבלתי מכתב הוקרה על תרומתי במערכה בלבנון, שם חזרתי משום מה להיות רב סמל ראשון.

מן הסתם לא פירטתי כאן את כל האירועים שחוויתי בשירות. חלקם הפכו לסיפורים קצרים או לתסריטים, את חלקם כבר שכחתי או הדחקתי. לגדול בארץ ישראל, לשרת בצבא, ולהיות הורה במדינת ישראל זו חתיכת שריטה שמשפיעה עליך לאורך כל חייך. מצב חרדה תמידי אינו בריא לנשמה או לגוף. שני בניי בריאים וחזקים, וילדים טובים שעושים מה שאומרים להם, כמו שאני הייתי. לא בא לי שהם יגדלו איפה ואיך שאני גדלתי. אני לא רוצה שהם ילחמו במלחמה לא להם, מלחמה של אינטרסים סדיסטיים של אנשים עם כח ותאווה בלתי נגמרים. של אנשים שלא מתביישים לעשות ניסויים בבני אדם.

היום דיברתי עם שכנתי הבריטית שסיפרה לי על שיחה שהיתה לה עם חברה גרמניה בת גילה וחוויית תחושת האשמה שהיא גדלה איתה, על הפשעים שהעם שלה עשה. אמרתי לה שאני יכול להזדהות, אני יכול להבין. גם אני חש אשמה על דברים שהעם שלי עושה, וגם אני הייתי חלק מזה. לא עוד. בצבא לימדו אותנו שאם יש ספק אין ספק, ואם יש לנו חשש שהפקודה של המפקד היא פקודה בלתי חוקית בעליל, חובה עלי לסרב פקודה. כשהקונפליקט הוא המטרה, אני מסרב פקודה וגאה בזה. אני את הפאודה שלי סיימתי.

צילום: דויד קואטר

הכותב, רוני גאמר, יוצר המגזין והעורך הראשי. בן 43, אב לשני בנים. גר כרגע במקסיקו בכפר קסום לא רחוק מהסיטי.
לא יודע האם ומתי יחזור.
שחקן ויוצר קולנוע, חובש קרבי, ירושלמי, פוסט טראומתי מכל כך הרבה סיבות. אקטיביסט חברתי מאז 2020.

שתפו:

Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp
Email
Print

מעבר בין כתבות

תגובה אחת

  1. רוני ידידי,
    על תקופת הצבא שלך שוחחנו כאשר רציתי לסייע לנושא שבסופו השגת בכוחות עצמך.
    התקופה שעברת , וכל שעשית ועברת קשים ביותר.
    למרות תפקידי בעברי הצבאי בשירות קבע, מאמין לקושי לאכזבה מהשירות, מפקדים והסביבה.
    ניסיוננו בחיים ב"חוויות" מכל סוג שהוא לעיתים מקבעים את דעתנו על ההוה על העתיד ולעיתים אנו מנתחים את העבר לאור "חוויות " אלו.
    מאחל לך ולמשפחה את האור והטוב שתחליט.ו ביחד. מעריך את היכולות שלך באשר הן.
    בחיבוק גדול
    יוחאי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מודעה

כתבות נוספות:

קטגוריות

הצטרפו אלינו

היו הראשונים לקבל את העדכונים הכי חמים

יכול לעניין אותך גם:

תרומה עם Paypal

PAYBOX

העברה בנקאית

רוני גאמר
בנק לאומי 10
סניף 857
חשבון: 4829580

IL810108570000004829580 :Iban

דילוג לתוכן
Verified by MonsterInsights