גרגוריו לואיס ניצל מנסיון רצח ורץ לספר לחבר'ה
את גרגוריו פגשתי כשמשפחתי ואני חיפשנו לנו מסעדה קטנה פשוטה- "אותנטית" מה שנקרא, לאכול בה. כשנכנסתי, ראיתי בחור שיושב לבד עם הלפטופ שלו ועובד. במבט ראשון נראה קצת מאיים עם הלבוש השחור והקעקועים על גופו. אבל מבט שני לתוך עיניו רמז לי שלא בהכרח המעטה החיצוני מייצג נאמנה את העולם הפנימי. כפי שקיפודים נאלצים לעטות על עצמם קוצים כדי להגן על עצמם, גם אנשים עושים זאת לעתים באמצעים מלאכותיים שונים.
חששתי שילדיי יעשו לבחור הנחמד הזה יותר מדי רעש ויפריעו לו לעבוד, אבל הוא אמר ש"זה ממש בסדר, אני גם ככה קם והולך וחוזר, ואין בעיה". אז ישבנו כל המשפחה הרועשת ואכלנו ודיברנו וצחקנו, אבל הבחור בשולחן הפינתי הצמוד מאוד סיקרן אותי. כמובן שכשפניתי בהתחלה באנגלית, והוא ענה לי באנגלית אמריקאית מושלמת, הבנתי שאנחנו מסוגלים לתקשר. בשלב כלשהו ניצלתי איזה רגע של שקט בשולחן שלנו ושאלתי במה הוא עוסק, ואם הוא מצליח להתרכז פה. לאחר התמהמהות קלה הוא ניסה להוציא משפתיו במבוכה די גדולה: "אפשר לומר שאני סופר…"
אני כמובן מאוד מזדהה עם הקושי הזה של כותבים בכלל, ושל סופרים בפרט לבטא את זה במילים. להודות בפני עצמך ובפני העולם שזה מה שאותה עושה- כותב, סופר. אפילו אם לא פרסמת אף פעם ספר- זה עניין טכני. "כותב" זה סוג של מהות. "סופר" זה כשפירסמת ספר…
גרגוריו דווקא פירסם כמה ספרים למעשה. החביב עליו ביותר הוא:
כששאלתיו למה הוא פה בטפוסטלן, חי כבר שלוש שנים, לבד עם המקומיים בכל הסגרים, הוא ענה לי: "כי אני לא יכול לחזור הביתה". הוא לקח פאוזה קצת ארוכה, חוכך בדעתו אם אני מישהו שאפשר לפתוח איתו את הנושא הזה, והוסיף "אמרתי יותר מדי אמת". חיוך גדול עלה על שפתיי. בהמשך, הוא מציג עצמו כ"ניצול ניסיון רצח על ידי אמא שלי". אבא שלו היה כנראה רק שותף לפשע. על פי מה שהוא מספר לי- אימו, יהודיה אמריקאית ציונית נלהבת, שבזכותה/ בגללה יצא לו אפילו ללחוץ את ידו של בנימין נתניהו, אשפזה אותו בכח, כנגד רצונו ועל לא עוול בכפו במחלקה פסיכיאטרית סגורה כשהיה בגיל ההתבגרות. במחלקה הוא קיבל סמים (באנגלית זו אותה המילה כמו תרופות) שונים שאין לו מושג מה היה בהם. חווה התעללויות וגם תקיפה מינית. הוא מספר על הכל בפורטרוט בסרטון שעשה בביתו לא מזמן.
The Beginning – The Beautiful Life of a Murder Survivor
"במשך 28 שנה", הוא מספר "זה כאילו שקיבלתי כימו לנפש שלי, למרות שלא היה לי סרטן…" ההורים שלו שילמו לרופאים כדי שיאבחנו אותו עם סכיזופרניה, כי כל הפסיכיאטרים אמרו להם שהבעיה היא בהם ולא בילד שלהם. לטענתו, הסיבה שהם עשו זאת כי היה נער מתבגר מרדן, פאנק רוקר שחי את החיים של שנות ה 80, וזה פחות התאים לקהילה היהודית השקטה של בוסטון. הוא נהג לומר את האמת על הוריו, בפני כולם. הוא ראה בביתו איך שהם מתנהלים. האבא, עורך הדין הבכיר שסוגר קומבינות והאמא הפעילה הבכירה בקהילה. זה עיצבן אותם, אז הם סיממו אותו וסגרו אותו במוסד לחולי נפש עד גיל 18. הוא נשאר על התרופות למשך 28 שנה עד שבבגרותו, החל לעבוד במערכת בריאות הנפש כמטפל והצליח למצוא את תיקו הרפואי מפעם ובו ראה מפורשות שהרופאים טוענים שאין לו מחלה נפשית. כשראה קולגה שלו עושה לאחד המטופלים, את מה שנעשה גם לו בצעירותו, החליט קרייג לואיס שהוא מותח את הגבול.
לפני כחמש שנים החל את המסע שלו בעולם, כשהוא משוטט בין ערים אירופאיות ומציע את הרצאתו, ובה הוא מספר את הסיפור שלו. הפוסטרים השונים בשפות השונות מקשטים את קירות ביתו, לא משאירים אף קיר חף מפוסטר. באיזשהו שלב אהב את הרעיון שהפוסטר שלו יתורגם לכל השפות בעולם, אז הוא פשוט המשיך למצוא אנשים שונים שיתרגמו לשפתם את עשרותיין הדיברות שלו שעוזרות לו לשמור על השפיות, ובכך גם לשווק את ההרצאה שלו ואת האתר שלו- "שפיות זו עבודה במשרה מלאה". כשתרגמתי אותם לעברית זה היה נראה לי יותר כמו הוראות הפעלה לכל אדם באשר הוא. "אף פעם לא הייתי בישראל", הוא אומר לי, "לשם עדיין לא הזמינו אותי להרצות…."
פה במקסיקו קוראים לו גרגוריו, מנסים קצת "למקסק" את הגרינגו. היום הוא גם מעדיף להיקרא ככה, זה מרחיק ממנו את הקרייג של פעם, המסומם מתרופות כימיות. ככה הוא "ריברנדד" עצמו מחדש. אחרי שנתיים של נדודים ברחבי אירופה התפרצה לה הונאת הקורונה, והוא היה צריך להתמקם איפושהו. הוא מצא עצמו במקסיקו, לאחר תקופה של הומלסיות באירופה שישן בכל מקום מזדמן, כולל גם ברחובות, הצליח להתארגן על סכום כסף יפה שבאמצעותו שכר מראש את הדירה בה הוא חי כרגע בטפוסטלן- עיירה קטנה ומוגנת עם אנשים נפלאים ואווירה קבועה של חג. הוא גר בדירת חדר שינה אחד קטנה מעל הבית של הדונייה, אבל יש לו את הגג בשביל העציצים והפרחים שהוא מגדל.
חלק מהעציצים הוא מעדיף לשמור בפנים כדי שהדונייה לא תתפלץ. כל המשפחה גרה באותו הרחוב, ובו כמה וכמה דירות. הוא היחיד שלא חלק מהמשפחה, אבל הם סוג של אימצו אותו, או לפחות קיבלו אותו בשלווה והתרגלו אליו. הוא משתדל לכבד ולהעריך אותם על שהם נותנים לו קורת גג, ולא להרעיש להם, אבל מדי פעם הוא חייב קצת פאנק רוק ישן וטוב. הוא עצמו היה בלהקה בצעירותו, והוא אף הכיר לי שתי להקות ישראליות שכנראה היו בולטות בסצנה העולמית, למרות שהשיר שהוא הראה לי הוקלט בהופעה במתנ"ס. "נכינאצה" ו Useless ID ולהקות נוספות כפי שהן מוצגות בסרט דוקומנטרי שצולם בארץ בשנות ה 90- Jericho echo
גלי הפאנק הישראלי והעולמי הגיעו בשנות ה 70. לאחר התמימות ועידן הדלי של ילדי הפרחים של שנות ה 60 הגיעה ההתפכחות אחרי ויאטנם ויום כיפור, ולא מעט מהתכנים שמושרים על ידי בני הנוער העצבניים האלה מהדהדים את מה שכולנו יודעים היום. הקונספירטורים הצעירים האלה צדקו. הסצנה הלכה והתפתחה בשנות ה80 וה 90 והשתלבה בתוך המיינסטרים עם הזמן, כשהתכנים המחאתיים הלכו ודעכו. אני מקווה שבימינו היוצרים הצעירים ההם מהווים חלק משמעותי מקהילת האנרכיסטים שהתרחבה רבות בשלוש השנים האחרונות. זה גם מה שגרגוריו אוהב פה במקסיקו, ובדגש על טפוסטלן- "יש פה אנרכיה טובה". כל אחד הרואה בעיניו יעשה, וכולם חיים בשלווה זה לצד זה. כבוד מינימלי, חיוך, בוקר טוב, כולם מנומסים, אבל באמת- לא מנומסים כמו בריטים, אלא נראה שבאמת איכפת להם ממך. אפילו אם אתה זר, אפילו אם אתה נראה שונה. כל עוד אתה לא מפריע לחיים שלהם הם לא יפריעו לשלך, סובלנות הדדית אמיתית. הוא סיפר לי בגאווה איך העיירה הגנה על עצמה לפני עשרים שנה מהממשלה. גברי ונשי הכפר עטו על עצמם נשקים, עלו לסוסים ויצאו נגד הממשל שניסה לשנות את האופי של העיירה. אלה האחרונים התקפלו וחיפשו פראיירים אחרים.
במהלך הסגרים העיירה עשתה על דעת עצמה ולא הקשיבה להנחיות הממשלה. היא סגרה את הכניסה לזרים- כולל פקידי ממשל, ובפנים הכל התנהל כרגיל. רק מי שגר בעיירה יכל לצאת ולחזור, אם רצה בכך. היתה פעם אחת שהוא חזר מאוחר מהעיר הקרובה, כשכבר סגרו את העיר. הוא אמנם גר שם, אבל כמובן יש עניין של ביורוקרטיה ומסמכים, כך שהוא היה צריך להתחמק פנימה יחד עם המקומיים האחרים נטולי הניירות. החברה מקבלת אותו פה. מחבקת, רכה ועדינה איתו, שזה בדיוק ההיפך ממה שחווה במהלך רוב חייו. הוא עדיין רדוף. הוא בטוח שרודפים אחריו ומחפשים להרוג אותו. המשפט המפורסם אומר "זה שאני פרנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אחריי". אבל הוא טוען שלא אכפת לו. אין לו בעיה למות מחר- כי עכשיו, הוא בוחר לחיות עכשיו. כמו הכותרת של הפוסטר שלו: אני בוחר!
אין לו מושג מה יקרה איתו בהמשך. הוא באמת חי את הרגע, מבלה את רוב זמנו בין ביתו למסעדה בה פגשתי אותו. מדי פעם קופץ לדונייה עם אגן השמן העמוק. יש לו כמה חברים מקומיים שהם בעיקר מעשנים יחד ושומעים פאנק רוק, ואולי מנגנים קצת. הוא מתפעל את האתר שלו ומתפרנס ממכירת מרצ'נדייס של הספרים ההרצאות והסיפורים שלו ומתארח מדי פעם בפודקאסטים ותכניות רשת שונות כמו
"המסעדה הכי טובה בעיר"
"כחצי שנה אחרי שהפסקתי את התרופות", מספר גרגוריו, "ביקרתי בסאונה בלטביה, ושם חוויתי "melt down"- הוא מאמין שכל שאריות הסמים שנשארו אצלו במערכת התאדו ופגעו לו במח, ומאז אכן יש לו התנהגויות שאפשר לפרש כמחלה נפשית כמו פרצי צחוק שהוא מתקשה להשתלט עליהם, דיבור בלתי פוסק, התנתקויות מהסביבה לרגעים. אבל הוא מודע לזה, ומתנצל על זה גם הרבה פעמים, ונראה שהוא מסוגל לשלוט בזה. הוא נמצא בטיפול עם אותה מטפלת מאז 2006 עם מטפלת שמכירה אותו היטב ועזרה לו מאוד בכל התקופות הקשות. גם היא נרדפת על ידי הממסד ועזבה את ארה"ב לגואטמלה.
מה קדם למה? הביצה לתרנגולת, או הגלולה לזריקה? מבחינתו הוא טוען שהוכיח שהכל נגרם לו בכוונה תחילה על ידי הוריו העשירים שלא הצליחו להשתלט עליו. לשמחתו הוא הצליח לזהות את הרע שבחייו, וידע לעצור אותו, ועכשיו הוא מתרכז בלעשות טוב ולעזור למי שהוא יכול מסביבו, בתקווה שהמעגל של הטוב ילך ויגדל ונתרכז כולנו בטוּב, ולא ברוע שממשיך לרדוף אותנו כל חיינו.
…
- כל התמונות במאמר צולמו על ידי רוני גאמר
