הטבע והחסד ב"עץ החיים"

"לפעמים הקולנוע הוא היקום, העולם או אם תרצו הטבע"

אנדרה באזין[1]

"בפרמיירה בקאן, חלק מהקהל קרא קריאות בוז ל"עץ החיים" של טראנס מאליק, בלוגרים עדכנו שבמהלך השבוע הראשון של ההקרנות ברבי הקולנוע האמריקאים, בעלי המקום המרוגזים קמו והלכו… הסרט הוא לא בידור קל. לאלה שמקבלים בברכה מפגש עם מוח מבריק ולא מתפשר ומוכנים לחבק את מפל הדימויים המפתיע, 'עץ החיים' מרתק. זה הסרט האמנותי האמביציוזי הכי אינטלקטואלי של המאה ה 21"[2].

במילים משתפכות אלה פותח את מאמר הביקורת שלו, אלן סטון בז'ורנל הדת והקולנוע משנת 2012. כיאה ליצירת אומנות דואלית ומורכבת זו שהוגדרה כעבודת אומנות דתית המהווה מדיטציה על אמונה, גם התגובות אליה היו קיצוניות מכאן ומכאן, היו שפיארו אותה גבוהות והיו אלה שדחו אותה בגסות בו זמנית[3] אולי בגלל החרדה הנוצרת מהמימדים הרוחניים של הסרט.

בהמשך המאמר סטון לא חוסך תשבחות מהסרט ומן היוצר תוך אמונה שלמה כי מדובר בסרט דתי למהדרין "הקסם הסינמטוגרפי של מאליק (עם הצלם עטור הפרסים עמנואל לובצקי), כמו אמנות הרנסאנס הדתית מציגה את הנוכחות של האלוהים גם ללא מאמינים"[4]. אך לא כך הדבר, לפחות לא במובן המסורתי של המילה. הסרט אמנם עוסק באמונה, בדרכי חיים, שואל עצמו שאלות על הדרך שבה הנצרות מתייחסת לדרך החיים, אך מציג סיפור תיאולוגי מודרני (שלא בהכרח מראה את הכנסייה באור חיובי) המחפש למצוא את השילוב שבין הדתות והמיתולוגיות השונות לכדי אמת אחת שלמה שלא מאלצת אותנו לבחור בדרך אחת על פני השנייה.

בהסתכלות החילונית של ימינו הבעיה בייצוג פני האלוהים בקולנוע מושוות ישירות לבעיה בייצוג פנימיות סובייקטיבית של דמות[5], שטח השייך בלעדית לפרוזה, אבל הקצב הפואטי של דימויים ויזואלים עוצרי נשימה עם פסקול מורכב מאין כמותו יוצרת מוסיקה ויזואלית שיש לה הרבה יותר מן המשותף עם הסימפוניה מאשר עם הרומן.

מאליק הוא אחד מלא מעט יוצרי קולנוע עכשוויים שהחלו את דרכם בפילוסופיה. הוא למד בהארוורד עם הפילוסוף ההומאניסט ותיאורטיקן הקולנוע סטנלי קאוול, למד באוקספורד, תירגם את היידיגר ולימד פילוסופיה ב MIT לפני שהחליט שהוא לא מורה טוב, נהיה עיתונאי, שכתב תסריטים ולבסוף הפך ליוצר קולנוע. הוא ככל הנראה בילה 30 שנה מחייו בחשיבה על הסרט הזה, ולאחר צילום חומרי הגלם הוא השקיע עוד שלוש שנים בעריכתו כשלא פחות מחמישה עורכים מקבלים קרדיט ברולר הסיום[6].

כל ניתוח סטרוקטורלי מתבקש של העמדה זה מול זה- הטוב מול הרע, הקדוש מול החילוני, הגבר מול האישה, האמנות מול הבידור, הטבע מול החסד, יחטא לאמת הסיפורית והפילוסופית של מאליק בסרט זה ולשילוב והניגודיות שיש בכל אחד ואחד מהאספקטים האלה והרבים הנוספים שיש בסרט שלא הזכרתי.

הסרט הכה מורכב הזה של טראנס מאליק לא רק שמצליח להציג את "אלוהים" לכופר תוך כפירה באלוהות עצמה, אלא גם להביא את אמנות האוונגרד למרכז המיינסטרים ההוליוודי בשלבו את כוכבי העל של התקופה בראד פיט ושון פן בסרט אומנותי פילוסופי עמוק ורב רבדים, יצירת אמנות בכל מובן המילה, שכל פריים ממנה יכול להכיל עמודים על גבי עמודים של פענוח, ופרשנות ולא כולם בהכרח תהיינה זהות.

סרט שהשאיפה שלו היא ליצור מיתולוגיה אישית היסטורית וקוסמית, אם תרצו מעין תנ"ך אודיו ויזואלי בן ימינו שכולל בתוכו מלודרמה משפחתית אישית החבויה בתוך מזמור דתי רומנטי המבוסס על ספר איוב, ומיתוסי בריאה/ לידה וסוף העולם/ מוות כפי שהתקבעו אצל האדם המודרני במאה ה 21. עץ החיים הוא סיפור של לידה מחדש וישועה בנצח הזמני של הזיכרון- מעין בריחה מהזמן במובן המודרניסטי הומני הטוב ביותר[7].

מודרניות שהוא גם יוצא נגדה בצורניות ויזואלית מעוררת השראה כבוד ויראה, בשילוב עם פסקול מהמתוחכמים והאינטלקטואלים שנוצרו אי פעם[8], הוא באמת מותח את אומנות הקולנוע עד הקצה. החתימה הויזואלית העיקרית של "עץ החיים" היא השוט האיטי שנע בעקביות קדימה, דוחף לתוך החלל הקולנועי, ומדי פעם מרים את מבטו למעלה בכמיהה מתמדת לשמיים, מחליף נקודות מבט לעתים קרובות כשהוא מציג לנו את הסיפור דרך הדמויות השונות (ויזואלית וווקאלית) ואף לוקח אותנו למקומות שאף בן אנוש לא היה יכול לראות אלמלא היו הם עצמם אלים הבוראים עולמות.

הסרט פותח בציטוט מתוך ספר איוב:

"היכן היית כשייסדתי את הארץ? כשכוכבי הבוקר שרו יחדיו וכל בני האלוהים הריעו בשמחה?[9]" (איוב לח פס' ד)

במאמרו מ 2014, "הקול מטחנת הרוח- ספר איוב וסוף העולם ב'יהודי הטוב' (A Serious Man), 'סערת רוחות'  (Take Shelter) ו'עץ החיים' (Tree Of Life)" טוען ראסל קילבורן שהסרט הוא סוג של "אודיסיאה עכשווית הטוענת לטובתו של האל למרות כל ההוכחות של עולם הרוס ומרושע"[10]. הוא משווה את סיפורו של ג'ק אובראיין לסיפורו של איוב, ואף מדגיש שראשי תיבות שמו של גיבור הסרט Jack O'Brian יוצרים את המילה JOB הלוא הוא איוב בברית הישנה. הוא מצטט את אנדרס ברגסטרום שמאמין שהציטטה התנ"כית יכולה להיקרא מצד אחד כתגובה לצער של משפחת אובריאן וג'ק אובריאן הצעיר (JOB) התוהה לגבי טבעו של האל והיקום, אבל ברמה אחרת הכתוב מציג בעיה מרכזית של מיקוד הסרט: דרך העיניים של מי האירועים מוצגים[11]? הסרט אכן מוצג מנקודות מבט רבות, הן מבחינת הדמויות השונות, הוויס אוברים המתחלפים שלא תמיד ברור מי הוא הדובר, והן מבחינת זוויות הצילום שלא מעט מהן התאפשרו אך ורק בזכות התפתחות הטכנולוגיה שאפשרה ליצור דימויי CGI מרהיבים שכמותם טרם נראו.

בתוך ההיגיון הנראטיבי של השכול איתו הסרט פותח- כל הורה שכול הוא כמו איוב, מה שבו זמנית מנפיש וממעיט בערכו של הסיפור התנ"כי[12]. כולם בסרט סובלים ברמה מסוימת ונמצאים במצב יגון תמידי (אף שכולם זוכים לגאולה בסופו של דבר, אחרי הכל אנחנו עדיין נמצאים בהוליווד), ויחד עם ריבוי נקודות המבט יוצרים לנו את התחושה שלמעשה כולם הם איוב, ואיוב נמצא בכל אחד-  בגיבור המיידי- הבן הבכור ג'ק שאנו פוגשים אותו בצעירותו ובבגרותו, (האנטר מקראקן ושון פן בהתאמה), באב הנוקשה (בראד פיט) ובאם הרכה והאוהבת (ג'סיקה צ'סטיין), הלא הם האב הבן ורוח הקודש.

  

 

 

 

 

 

ההצבה הנועזת של מאליק את האם לא רק כדמות נוספת המייצגת את איוב, אלא אפילו ברגעים מסוימים בתור הקול של אלוהים השואל "איפה היית?" כשהיא אולי שואלת את אלוהים איפה היה כשאיבדה את בנה, אך היא גם האלוהים עצמו ששואל את איוב תוך הדהוד הציטוט מתחילת הסרט. הרמיזה לנשיותו של האלוהים קורית גם כאשר עונה האם השכולה למנחמת "הוא תמיד היה בידי האל" ומיד לאחר מכן יש קאט לידיים נשיות שחורות גדולות שמחזיקות ומחזקות את ידיה של האם. בחיבור אוסציאטיבי ברור לאמא אדמה- אותה אישה שחורה קדומה שמייצגת את תחילת המין האנושי באמונה החילונית. דימוי שמחזק גם את החיבור לטבע ולשורשים הטבעיים של כל בני האדם.

החיבור לשורשים הטבעיים נובע גם משם הסרט- "עץ החיים", שמצד אחד לקוח ישירות מהברית הישנה בתור העץ שממנו לא אכלו, אך גם מעורר תחושה רב תרבותית העוברת בין הרבה מהדתות הגדולות, המיתולוגיות השונות על מקור החיים כמו גם הקונספציה הדרוויניסטית של האבולוציה. קואליציית המשמעויות בכותרת הסרט משלבת נצרות, מיתולוגיה ואבולוציה באה לידי ביטוי גם בשילוב של כמה סגנונות וז'אנרים ומבטאת את הרב משמעותיות של כל הסרט על כל רבדיו.

בניסיון לפשט את הסרט לרמת הריאליזם הבזיניאני רוברט סינברינק מתאר את "עץ החיים" במאמרו "אמונה קולנועית- סינפליה בזיניאנית ועץ החיים של מאליק" כמבנה מורכב וסימפוני המשלב לפחות  שלושה ממדים: מלודרמה משפחתית (שהיא למעשה גם אוטוביוגרפיה חלקית), יצירה עילאית על מקור העולם המשלבת סרטי טבע ויצירות CGI; ומזמור דתי רומנטי ה "מכוון לעודד אמונה בעולם על ידי אתגור התפיסות הבסיסיות שלנו בין אם זה בדת, במיתולוגיה, באהבה או באפשרויות אסתטיות של קולנוע"[13].

הפריים הפותח של הסרט הוא הומאז' ישיר ל"לומיה"- דימוי ויזואלי מאופוס 161 של תומס ווילפורד (1965) והוא מלווה ברקע מאליקי אופייני של קולות טבע מלחששים- רוח גלים וקריאות ציפורים, ובכך מיד לאחר הרקע הדתי של פסוקו של איוב מוצג הקונפליקט המרכזי של הסרט הנע על מספר רבדים שככל שאני מעמיק בקריאתו אני מבין שהוא אין סופי (כמעט אלוהי הייתי אומר).

הרובד הראשוני והמתבקש כיוון שהוא גם נאמר מפורשות בקולה של האם (או רוח הקודש) על כך שהאדם חילק את החיים לשתי דרכים: הטבע והחסד[14] ועל כל אדם לבחור בדרך אחת שבה הוא ילך. שתי דרכי חיים אלה יוצרות מערכות יחסים דינמיות המבוטאות בכמה רמות בסרט, מהאישי עד למטאפיסי.

האם מציגה עצמה בתור זו שבחרה בדרך החסד כשלקחה על עצמה את עול הנצרות וקבלת כל דבר בחיוך ובחמלה, אפילו את כאב האובדן. היא מציגה לנו את האב בתור הטבע, שעל פי התפיסה הנוצרית הוא אגואיזם הובסיאני- דאגה לעצמי, לעומת דרך החסד שהיא חוסר אנוכיות, אהבה וחמלה[15]. קולה של האם בסיקוונס מתוזמן כך שיחזק את הזיהוי של גברת אובראין עצמה עם דרך החסד ואת בעלה עם דרך הטבע, מה שמסורתית מתכתב עם הספר של איוב בנגעו בדרך הצדיקות לעומת דרך הרשע[16] ובכך מיד הופך אותה לטובה ואותו לרשע. אך כמו כל אספקט אחר בסרט גם קביעה זו לא יכולה להישאר חד משמעית, יש שני צדדים לכל דבר.

במהלך סיקוונס הבריאה והאבולוציה הארוך מציג מאליק את הדואליות של הטבע, שמצד אחד הוא יפה ויוצר חיים, ומצד שני יוצר גם טורפים ככרישיי פטישים בים או הדינוזאור הטורף ביבשה. יותר ממבקר אחד טענו שסצנה זו של הטרודון שחס על חייו של פרסאורולופוס מייצגת את רגע הולדת האמפטיה, או החמלה[17], במילים אחרות החסד. כלומר הוא מנסה לומר שלא בהכרח הטבע הוא רע כמו שהוא גם מרמז על הכנסייה שלא בהכרח החסד הוא רק טוב.

כמו כל הוויס אוברים בסרטיו של מאליק, גם כאן הוא שייך לדמות ספציפית ומשמש לבהר סיטואציה משותפת המספרת את הסיפור של הדמות דרך נקודת המבט שלה, אך גם לוקח תפקיד של ה"כל אחד"- המספר המיתי העד לחוויה קולקטיבית מעבר לפרטיקולריות של הפסיכולוגיה, המקום או ההיסטוריה[18], תפקיד האלוהים, תפקיד המספר, אולי אפילו תפקיד היוצר.

למרות שהאם מעידה על עצמה שבחרה בדרך החסד היא נראית משתוקקת כל הזמן לטבע, מצולמת בטבע לעומת האב שנמצא בתוך מבנים אנושיים, וכמו ג'ק הצעיר עצמו שהטבע קיים בתוכו (אף שככל שהוא מתבגר הוא דוחה אותו מעליו, בין אם זה בהרבצה לעצים, שימוש בצפרדעים ל"ניסוי מדעי" או מגורים בתוך מבנה אנושי ארכיטקטוני מודרני המתכחש לטבע) היא חופנת בחובה את המתח הקבוע שבין החסד לטבע, מתח הבא לידי ביטוי באחד הרגעים היותר אנטי ריאליסטיים של הסרט, כאשר גברת אובריאן מסתובבת באוויר חסרת משקל ליד ענפיו המתפשטים של העץ, שוט שמהדהד במידת מה את הסצנה האלמותית בסולאריס של אנדרי טרקובסקי[19] (לא ההתייחסות היחידה והאחרונה של מאליק לגאון הויזואלי הרוסי).

הדרכים שבהם הטבע והחסד נשארים נעולים בחיבוק דיאלקטי, כל קוטב תלוי בשני, אך עדיין מקיים עצמו ביחס למתח הדינמי של יריבו[20] מתבטא גם ברובד השני של הפריים הראשון, אותו "לומיה" "אור ראשוני" כאשר הסאונד מייצג את הטבע והתמונה את החסד. ובכך גם מדגיש את הקונפליקט בין אומנות סוריאליסטית לריאליזם, או לחלופין בין אמנות אבסטרקט לנראטיב בתוך פריים ברור. הסרט נשאר נאמן מאוד לריאליזם ההוליוודי למרות הסוריאליסטיות המסוימת שעוטפת אותו במבט ראשון.

כבר מ"שבילי הזעם" מ 1973 סרטיו של מאליק נתפסו כיצירות אומנות, מעין ציורים נעים, כשבסרט זה השימוש בCGI  מאפשר לו לעשות דברים שיכל היה רק לחלום עליהם בשני סרטיו הראשונים שעשה בשנות השבעים, לפני הפסקה בת עשרים שנה. אבל כפי שחוד החנית של האוונגרד האמריקאי סטן ברקהייג טען בזמנו "שהאמן יוצר כי הוא חייב, כי הוא (או היא) זקוקים לזה" חזר מאליק לעולם הקולנוע כדי להצטרף לאותם יוצרי קולנוע ש"עובדים משני צדי הכביש ומנסים לגשר מעל התהום שבין הסרט כניסוי לסרט כבידור"[21].

בסיקוונס המעבר לג'ק הבוגר המתעורר במיטתו המודרנית בעולם הגיאומטרי המודרני של ימינו לצד אשת הקריירה המרוחקת והמנוכרת, הוא מתחיל שוב בלומיה אך מיד עובר לנוע בדימויים צבעוניים המזכירים את עבודותיו של אותו ברקהייג שהיו "מפוצצים בצבעים מלאים ועמוקים, בקצבים משונים, בקומפוזיציות מוזרות, נראים יותר כמו ציורים נעים לעומת הנוסחתיות השבויה בהמשכיות ההוליוודית החצובה בסלע"[22]… לעומת המבנים של ברקהייג שהיו לגמרי לשירות החזון, המבנים החזותיים המרהיבים של מאליק הם גם הרבה מעבר לזה.

אותו קונפליקט בין החסד לטבע מתבטא בצורה ויזואלית באופן מרהיב כאשר עולם ההווה של ג'ק המבוגר מיוצג בתוך מבנים גיאומטרים מדויקים המורכבים מקוים ישרים המרכיבים מרובעים ומשולשים שונים. מאוד אנושיים, מאוד חדים, מאוד ברורים. מאוד נאים ובכך מגשימים את משמעות ה"Grace" הנוספת. אך גם הוא כמו אימו משתוקק לטבע ולצורה המופשטת שיש בו. בטבע לא קיימים כמעט בכלל קווים ישרים וצורות גיאומטריות ברורות, ועדיין גם הוא מלא באותו חן.

ג'ק בורח מהעולם האנושי הבנוי הזה, שהוא גם אחראי לבנייתו מעצם היותו אדריכל. בסצנת העבודה הוא מדבר עם חבר ונשמעים מספר משפטים בלבד. "נעמיד את זה וזה מול זה" ובכך הוא מבהיר לנו הצופים שזה יוצר הסרט מדבר אלינו ומסביר לנו את מהות הצפייה שלנו. הדבר מתבהר יותר בדבריו של החבר שלכאורה מספר על הפרידה שלו מזוגתו, אך למעשה הוא אומר ש"זהו הסיפור נגמר, אין דרך חזרה" וכנשאל מה יעשה הוא עונה "ניסויים" (Experiment). מאליק מזהיר אותנו למקרה ועוד לא הבנו שלא מדובר בסרט נראטיבי פשוט, זה פס מן העולם וחסר חשיבות, ורק הקולנוע הניסויי הוא שמעניין אותו. ברגע שנאמרת המילה "ניסוי" רואים את שון פן בקצה הקומה העליונה, בשפיץ של המשולש האדריכלי צופה על המבנה המורכב מאין ספור מרובעים בתוך מרובעים, ומשם הוא יוצא למסע בחיפוש אחר הטבע שבתוכו, הצורה המופשטת שבטבע, הילד שבתוכו שככל הנראה מת עם אחיו.

אותו פריים ראשון מסביר לנו שזהו גם סרט על שכול. ה"לומיה" מייצג נר זיכרון ויחד עם המילה הראשונה שנלחשת לאוזנינו (ולא ברור של מי הקול הלוחש, האם ג'ק? האם אלוהים? האם של היוצר- מאליק עצמו? או שאולי כל התשובות נכונות?): "אח", וזאת שמיד אחריה: "אם" ואז: "הייתה זו האמונה[23] שהובילה אותי לדלתכם" (אותה דלת שג'ק הבוגר גם יתלבט אם לעבור בה במדבר לקראת סופו של הסרט), מסגירים שמדובר בסרט זיכרון אישי מאוד של הבמאי. סרט זיכרון לאחיו שהתאבד בגיל 19, וככל הנראה גם לאימו, שבשל המידע המועט כל כך והפרטיות האדוקה עליה שומר טרנס מאליק לא ברור ביוגרפית אם הייתה עוד בין החיים בעת יצירת סרט זה, אך אפשר בהחלט להניח שכבר נאספה אל אבותיה.

מאליק הוא אדם מתבודד וחשאי. הוא לעולם לא מאשר ריאיונות, מסרב להופעות פומביות, נמנע מלהופיע בטלוויזיה, מלהצטלם או לומר משהו על חייו הפרטיים[24]. אבל מספיק ידוע עליו כדי להבין שיש בסרט אלמנט אוטוביוגרפי עמוק- טרנס היה האח הבכור מבין שלושה כשאחיו האמצעי של מאליק, לארי, כמו RL בסרט, היה מנגן בגיטרה קלאסית. הוא למד עם אנדרה סגוביה בספרד והתאבד כבחור צעיר (ככל הנראה, לפי מה שמאליק מספר לנו בסרט, בגיל 19). המוטיב האיובי בחייו האישיים של טרנס מאליק מכה בשנית כשהאח השלישי נכווה קשות בתאונת דרכים ונשאר מצולק לכל החיים. אחד מחבריו של ג'ק בסרט מייצג את האח עם הצלקת באחורי ראשו, אותו ילד שלרוב לא רואים את פניו בכלל, משום שהאח עליו הדמות מבוססת עדיין בין החיים.

בסרט אין הסבר למותו של האח. הידיעה על מותו מתקבלת בסצנה מרהיבה ללא מילים כאשר שליח מעביר את המכתב לאם. האם נמצאת בבית מודרני יותר ושונה מכל הבתים של המשפחה שאנחנו נפגוש בהמשך הסרט, שיערה וסגנון לבושה מסגירים כי מדובר בשנות השישים המאוחרות של המאה העשרים הנוגד במידה מסוימת את הסֵֶטִינג של עולם שנות החמישים שחזינו בו בסיקוונס האושר של האם. אנחנו מבינים שעברו כמה שנים, ולמרות שדמותו של האח משום מה נכרתת בזכרונו של מאליק כילד צעיר, אנחנו מבינים שהוא מת בגיל מאוחר יותר.

בגלל ההקשר התקופתי והדימוי הקולנועי שאליו אנחנו כבר רגילים, אנחנו מיד מקשרים את המוות לטראומה הלאומית הגדולה של ארה"ב- מלחמת ויאטנם, אך אין לזה שום אישוש בשום שלב של הסרט, ואף אם יש נגיעות בשברון החלום האמריקאי בדמותו של ג'ק הבוגר, כפי שסינרברינק זיהה בשלושת הרבדים הנרטיביים השזורים יחדיו בסיפור של משפחת אובריאן- המלודרמה המשפחתית, היצירה הקוסמולוגית המשלבת רוחניות וטבעיות, והנפילה ההיסטורית רוחנית של איבוד החלום האמריקאי[25], אך אני מעדיף פחות להתעסק בנושא זה. כמו שאני מעדיף גם לוותר על הניתוח הפרוידיאני הקצת מאוס של יחסי ג'ק הצעיר עם אביו ואימו, ואתייחס לזה רק כחלק מרובד נוסף של מאליק להפריד בין אחיו ואימו ה"טבעיים" לאביו ה"חסיד" שבעיקרו מייצג את הכנסייה, האדם המתורבת, זה שמכניס בכח את כל משפחתו לתוך המרובע של הדרך ה"נכונה" מבחינה דתית נוצרית.

האיש שוויתר על הטבע שבתוכו- על הרצון העז להיות מוסיקאי בשל הכישרון הטבעי שיש בו אותו הוריש לבנו שמנגן בגיטרה- כדי להתמקד בחסד. כחלק מההליך הפרוידיאני משלים ג'ק עם אביו בהבנתו שהוא יותר דומה לו מאשר לאימו וכמו אביו מוותר על הטבע לחלוטין וחי בעולם גיאומטרי חסר טבע עד יום הזיכרון למותו של האח שמערער את נפשו ושולח אותו למדבר להרהר במשבר האמונה, המשוחק במספר רבדים זמניים בו זמנית, ובכך מייצג ג'ק את הסינתזה בין שתי הדרכים- הטבע והחסד[26].

התובנה לצאת אל הטבע מגיעה בצורה של עץ שנשתל במרכז העולם המסחרי המודרני והמרובע של גורדי השחקים המסתירים את השמש הנמוכה תמיד. עץ שכמו שמו של הסרט נמצא שם תמיד כמעט בכל פריים, כמו השמש הנמוכה שלא תמיד ברור האם היא בתהליך זריחה או בתהליך שקיעה. מצב ביניים קבוע שמייצג את המצב הנפשי בו נמצא הגיבור (כמו גם היוצר עצמו) עד פגישתו הבלתי נמנעת והאיחוד מחדש עם משפחתו על חוף שברגסטרום מכנה "חוף חוץ טמפורלי[27]", גן עדן עלי אדמות עכשווי, אזור הנושעים. שלא כמו העולם האמיתי של הסרט, חלל חוץ טמפורלי זה הוא בעל תפקיד  פסיכו-אלגורי: המקום שבו הדיאגסיס בא לכבד את מקומו של ג'ק המבוגר בתור המוקד העלילתי של הסרט[28], ובכך גם אמור לעזור למאליק לקבל עצמו כמרכז של חייו ולהשאיר מאחוריו את רגשות האשם על מות אחיו ואימו.

העולם התקדם ואיתו גם הטכנולוגיה התפתחה, לצופים של ימינו יש עיניים אחרות, ציפיות שונות, אבל דבר אחד נשאר בבסיס היצירה שאנו קוראים לה אוונגרד- התשוקה לתפוס את העולם בדרך אישית באמצעות מצלמת הקולנוע (ותוכנת האפקטים של המחשב) ואז לשתף את הדרך המאוד פרטית הזו עם האחרים. האוונגרד הוא כאן, עיקש ונחוש כתמיד[29], ובשעה טובה מצא את השילוב האולטימטיבי עם הוליווד.

טרנס מאליק מצליח ביצירה אמנותית זו להציג את הנשגבות של היקום מהנרחבות הבלתי נתפסת של המאקרו ועד לאינסופיות של המיקרו ולבטא מחשבה בדימויים: מדיטציה על ילדות, יגון ואובדן; השערה מטאפיסית על מקור וסוף החיים; פואמה סימפונית על המשמעות של סבל מוות ואהבה[30], אבל בעיקר שלמות המשלבת חסד וטבע- אנושיות ואלוהות, כפי שמוצג בדימוי הוויזואלי האחרון של הסרט של גשר הזהב- המבנה האנושי הגיאומטרי האולטימטיבי הנעלם בתוך האי, מערבב ביחד קווים ישרים וצורות גיאומטריות מעשה ידי אדם ומופשטות אלוהית חסרת צורה ברורה מעשה ידי הטבע. כאילו אומר שהשילוב של חסד וטבע הוא בלתי נמנע וקיים כפי שהוא היה מאז ומתמיד, ואין דרך כמו שגם אין סיבה בלבחור האחד על פני השני.

 

ביבליוגרפיה

Stone, Alan A. (2012) "The Tree of Life (2011)," Journal of Religion & Film: Vol. 15: Iss. 2, Article 14.

Kilbourn, Russell J. A. (No) Voice Out of the Whirlwind: The Book of Job and the End of the World in A Serious Man, Take Shelter, and The Tree of Life, Oxford University Press 2014

Sinnerbrink, Robert "CINEMATIC BELIEF- bazinian cinephilia and malick’s the tree of life" ANGELAKI journal of the theoretical humanities volume 17 number (2012)

varela, willie "we will not go quietly: Some Thoughts on the Avant-Garde, Then and Now". Journal of film and video 57 1-2 UI (2005)

Terrence Malick Biography-

 http://www.biography.com/people/terrence-malick-9542140

 

פילמוגרפיה

Malick, Terrence, "Tree of Life"  (2011)

 

מראי מקום:

[1] Bazin,‘‘Theatre and Film (2)’’ 197

[2] Stone, Alan A. (2012) "The Tree of Life (2011)," Journal of Religion & Film: Vol. 15: Iss. 2, Article 14 p. 1

[3] Sinnerbrink, Robert "CINEMATIC BELIEF- bazinian cinephilia and malick’s the tree of life" ANGELAKI journal of the theoretical humanities volume 17 number (2012) p. 103

[4] Stone, Alan A. (2012) "The Tree of Life (2011)," Journal of Religion & Film: Vol. 15: Iss. 2, Article 14 p. 4

[5] Kilbourn, Russell J. A. (No) Voice Out of the Whirlwind: The Book of Job and the End of the World in A Serious Man, Take Shelter, and The Tree of Life, Oxford University Press 2014 p. 36

[6] Stone, Alan A. (2012) "The Tree of Life (2011)," Journal of Religion & Film: Vol. 15: Iss. 2, Article 14 p. 2

[7] Kilbourn, Russell J. A. (No) Voice Out of the Whirlwind: The Book of Job and the End of the World in A Serious Man, Take Shelter, and The Tree of Life, Oxford University Press 2014 p. 41

[8]  עותק הדי וי די של הסרט פותח בשקופית שאומרת: " להנאה אופטימלית מהסאונד המפיקים של הדי וי די ממליצים לנגן את הסרט בקול רם".- עצה טובה מכיוון שחלק ניכר מהדיאלוגים המרכזיים נשמעים בוויס אובר לוחש, דבר שמכריח אותך להשמיע את אותו הקטע שוב ושוב אם ברצונך לפענחו.

[9]  התרגום פה הוא של הפסוק הערוך שמציג מאליק בתחילת הסרט, הטקסט המקורי בפסוקים ד'- ח' אומר: "ד אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ;    הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה. ה  מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע;    אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו. ו  עַל-מָה, אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ;    אוֹ מִי-יָרָה, אֶבֶן פִּנָּתָהּ.ז  בְּרָן-יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר;    וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים.

[10] Kilbourn, Russell J. A. (No) Voice Out of the Whirlwind: The Book of Job and the End of the World in A Serious Man, Take Shelter, and The Tree of Life, Oxford University Press 2014 p. 32

[11] There p. 32

[12] There p. 41

[13] Sinnerbrink, Robert "CINEMATIC BELIEF- bazinian cinephilia and malick’s the tree of life" ANGELAKI journal of the theoretical humanities volume 17 number (2012) p. 103

[14] המילה "חסד" היא תרגום חסר מאוד של המילה האנגלית "Grace" שחופנת בחובה גם את החן, העדינות, הרצון וכן ההקשר הדתי נוצרי של קבלת המרות של הדת.

[15] Stone, Alan A. (2012) "The Tree of Life (2011)," Journal of Religion & Film: Vol. 15: Iss. 2, Article 14 p. 5

[16] Kilbourn, Russell J. A. (No) Voice Out of the Whirlwind: The Book of Job and the End of the World in A Serious Man, Take Shelter, and The Tree of Life, Oxford University Press 2014 p. 38

[17] There p. 40

[18] Sinnerbrink, Robert "CINEMATIC BELIEF- bazinian cinephilia and malick’s the tree of life" ANGELAKI journal of the theoretical humanities volume 17 number (2012) p. 106

[19] Kilbourn, Russell J. A. (No) Voice Out of the Whirlwind: The Book of Job and the End of the World in A Serious Man, Take Shelter, and The Tree of Life, Oxford University Press 2014 p. 37

[20] Sinnerbrink, Robert "CINEMATIC BELIEF- bazinian cinephilia and malick’s the tree of life" ANGELAKI journal of the theoretical humanities volume 17 number (2012) p. 107

[21] varela, willie "we will not go quietly: Some Thoughts on the Avant-Garde, Then and Now". Journal of film and video 57 1-2 UI (2005) p. 5

[22] There p. 8.

[23]  בשל הלחישות לא לגמרי ברור (וכנראה שבמתכוון) האם נאמר faith או fate אמונה או גורל, שיש שיגידו שהיינו הך הם, אך יש שיאמרו כי עולם ומלואו מפריד ביניהם.

[24] Stone, Alan A. (2012) "The Tree of Life (2011)," Journal of Religion & Film: Vol. 15: Iss. 2, Article 14 p. 5

[25] Sinnerbrink, Robert "CINEMATIC BELIEF- bazinian cinephilia and malick’s the tree of life" ANGELAKI journal of the theoretical humanities volume 17 number (2012) p. 105

[26] Kilbourn, Russell J. A. (No) Voice Out of the Whirlwind: The Book of Job and the End of the World in A Serious Man, Take Shelter, and The Tree of Life, Oxford University Press 2014 p. 41

[27]  גם כאן בחרתי שלא לתרגם את המילה הלועזית כדי לא לאבד את רב משמעותה, מעבר לבין זמני, מדובר גם בבין רקתי, כלומר בתוך הראש.

[28] Kilbourn, Russell J. A. (No) Voice Out of the Whirlwind: The Book of Job and the End of the World in A Serious Man, Take Shelter, and The Tree of Life, Oxford University Press 2014 p. 41

[29] varela, willie "we will not go quietly: Some Thoughts on the Avant-Garde, Then and Now". Journal of film and video 57 1-2 UI (2005) p. 7

[30] Sinnerbrink, Robert "CINEMATIC BELIEF- bazinian cinephilia and malick’s the tree of life" ANGELAKI journal of the theoretical humanities volume 17 number (2012) p. 111