ביחד ננצח?

האם ניצחון זה הצלחה בעיני החכמה היהודית?

הניצחון כערך עליון

בתרבות היהודית, החל מהתנ"ך ועד לישראל של ימינו, קיימת אמונה עמוקה בניצחון. לאורך ההיסטוריה, המחשבה הייתה ועודנה: "אנחנו ננצח".  בין אם מדובר במלחמות, בעסקים, או בקיום היהודי עצמו — כמעט תמיד התפיסה היא של מאבק שבסופו יש מנצחים (אנחנו) ומפסידים (הם, האויב המיידי, שמשתנה בכל תקופה). הניצחון נתפס לעיתים קרובות כהצלחה האולטימטיבית: הוכחה לצדקת הדרך, הישרדות אל מול סכנות, ואף גאולה לאומית ואישית. אך האם באמת ניצחון הוא הצלחה? האם ניצחון תמיד מוביל לשיפור המצב, או שמא הוא רק נקודת ביניים במעגל אינסופי של עימותים חדשים?

לאורך ההיסטוריה היהודית והעולמית, ניתן לראות כי כל הישג צבאי, פוליטי או כלכלי מביא איתו אתגר חדש. כל מלחמה שמסתיימת בכיבוש משאירה אחריה קרקע פורייה לסכסוך הבא. כל ניצחון בעסקים מול מתחרים יוצר תחרות חדשה. אפילו ניצחון אישי, כמו הישג מקצועי או אקדמי, עשוי להוביל ללחצים חדשים ולצורך תמידי לשמור על הפסגה. האם יתכן שניצחון, כפי שאנו רגילים לתפוס אותו, הוא למעשה אשליה? האם באמת יש מנצחים? האם ניצחון הוא ערך מוחלט? והאם ההבטחה "בסוף ננצח" היא אמת שמא הצלחה אמיתית אינה טמונה בהכנעת האחר, אלא במשהו עמוק יותר – איזון, שיתוף פעולה או צמיחה משותפת?

מאמר זה יבחן את מושג הניצחון בפרספקטיבה רחבה יותר: מהי המשמעות האמיתית של ניצחון, מהם המחירים שהוא גובה, והאם קיימות דרכים טובות יותר להגדיר הצלחה – כאלה שאינן נשענות על משחק סכום אפס שבו יש רק מנצחים ומפסידים.

הניצחון בתנ"ך ובמחשבה היהודית

במקרא, המושג "ניצחון" נוכח מאוד, ולעיתים קרובות הוא מוצג כמצווה אלוהית או כהבטחה אלוהית לעם ישראל. הקרבות הרבים המתוארים בתנ"ך מדגישים לא רק את המאבק הפיזי, אלא גם את הרעיון שתבוסת האויב היא חלק מהגורל האלוהי של העם.  לדוגמה:

• כיבוש הארץ: אלוהים מבטיח ליהושע את ניצחונו על יריחו – "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־יְהוֹשֻׁעַ, רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת־יְרִיחוֹ וְאֶת־מַלְכָּהּ" (יהושע ו' 2).
• המלחמה בעמלק: ההתמודדות עם עמלק מוצגת כמאבק נצחי – "כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שמות י"ז 14).

בתלמוד ובמחשבה היהודית המאוחרת יותר, הדגש על ניצחון ממשיך אך מקבל גוון נוסף. מושג הניצחון הסופי (כגון ביאת המשיח) מבסס תפיסה לפיה עם ישראל ינצח בסוף ההיסטוריה, לא משנה כמה ארוכה הדרך וכמה סבל יש כרגע, הניצחון בוא יבוא. זה משתקף גם באמירות כמו "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י' ע"א), שמשדרות אמונה בלתי מעורערת בכך שהניצחון מובטח.

אפילו בשיח הציבורי בישראל כיום, במיוחד סביב מלחמות וסכסוכים, המשפט "אנחנו ננצח" או "יחד ננצח" נאמרים כמעט באופן אוטומטי. עם זאת, נראה שאין ממש דיון במהות של הניצחון הזה: האם מדובר בניצחון אמיתי או זמני? האם אנו מביסים את אויבינו באופן מוחלט או רק דוחים את המאבק הבא? בדיוק בנקודה הזו באה לידי ביטוי הביקורת של תודעת השפע, שמערערת על עצם ההנחה שניצחון אמיתי מושג דרך מאבק, ומדגישה כי חשיבה של משחק סכום אפס מובילה להמשך העימותים. למעשה גם בהיסטוריה היהודית, ניתן לראות שאפילו ניצחונות צבאיים כבירים כמו אלו של המכבים או מרד בר כוכבא, הובילו לבסוף לאתגרים חדשים או אף לתבוסות גדולות יותר.

באופן מעניין, משום שהמקרא נכתב על ידי סופרים שונים בעלי גישות שונות, הוא גם מכיל דוגמאות לגישה שונה של ניצחון ללא מאבק. למשל, סיפור יוסף ואחיו: במקום להיאבק בהם או לנקום על העוול שעשו לו, יוסף בוחר בדרך של פיוס ושיתוף פעולה, מה שמוביל לרווחה כלכלית ולשגשוג של העם כולו במצרים. אפילו שלמה המלך, שנחשב למלך החזק ביותר של ישראל, לא ניצח באמצעות מלחמות (כמו דוד אביו) אלא דווקא באמצעות חוכמה, דיפלומטיה ובריתות. ולכן נשאל ביתר שאת, האם הניצחון האמיתי הוא הפלת האויב או יצירת מציאות שבה המאבק כלל אינו הכרחי? השאלה הזו נותרת כרגע פתוחה, אבל ברור שהתשובה היא מעבר לרק "לנצח ולהביס".

ניצחון המבוסס על מאבק

ניצחון המבוסס על מאבק נשען על עקרון הקרוי 'משחק סכום אפס' — כלומר, מצב שבו הרווח של צד אחד בהכרח גורר הפסד של צד אחר. תפיסה זו שגויה מיסודה מכיוון שהיא מניחה שהמשאבים, ההזדמנויות והשגשוג מוגבלים, ולכן הדרך היחידה להתקדם היא לנצח על חשבון האחר. אך בפועל, ההיסטוריה מראה שניצחון כזה הוא תמיד זמני. בכל פעם שקבוצה אחת מנצחת באמצעות כוח, דיכוי או שליטה, נוצרת תסיסה מתחת לפני השטח, כעסים מצטברים, שאיפות לנקמה מתפתחות, ומאבק חדש הופך לבלתי נמנע. זהו מעגל בלתי נגמר שבו היום אתה המנצח, אך מחר מישהו אחר יקום לנצח אותך.

יתר על כן, ניצחון המבוסס על תחרות כוחנית גורם לשחיקה מתמדת. אנשים, עסקים, מדינות ואפילו רעיונות שנאבקים ללא הרף כדי "לנצח", מוצאים את עצמם מכלים אנרגיה עצומה על התמודדות מול התנגדות חיצונית, במקום להשקיע בצמיחה אמיתית וביצירת שפע. דוגמאות היסטוריות רבות מראות שכיבושים צבאיים, מלחמות סחר או אפילו מאבקי אגו בתוך ארגונים מובילים לאי-יציבות ולקריסה בטווח הארוך. ברמה האישית, אנשים שנמצאים במאבק תמידי, בין אם זה בתחרות עסקית אכזרית, בזוגיות רוויית מאבקים או בחיים מלאי מריבות, מגלים שה"ניצחונות" שלהם מתגלים כריקים מתוכן כאשר המחיר הוא בדידות, שחיקה או חוסר סיפוק פנימי.

מחשבה חדשה לעתיד של שפע

במקום לאמץ את עקרון המאבק, יש להבין שהמציאות פועלת בצורה אחרת: שגשוג אמיתי לא מגיע דרך תחרות כוחנית אלא דרך שיתוף פעולה, יצירתיות וחשיבה מחוץ לפרדיגמה של "אני נגדך" או "אנחנו מול הם". רעיון זה, המזוהה עם המחשבה החדשה (New Thought) אינו רק גישה פילוסופית עתיקה, אלא עקרון שמוביל גם את גדולי המנטורים של ימינו, כמו טוני רובינס, ג'ו דיספנזה, בוב פרוקטור, דיפאק צ'ופרה ורבים אחרים, אשר מלמדים כי שגשוג אמיתי מתחיל בתודעה. דמויות אלו, אותן ניתן לכנות 'אדריכלי החשיבה היוצרת', ממשיכות את רעיונותיהם של הפילוסופים הקלאסיים ומוכיחות כי יצירה, חזון ושיתוף פעולה הם המפתחות להצלחה ושפע.

בפילוסופיה של הטרנסצנדנטליזם למשל, הוגים כמו רלף וולדו אמרסון והנרי דיוויד תורו, הציבו במרכז הגותם את הרעיון שהתודעה האנושית אינה רק כלי לקליטת מציאות, אלא כוח יוצר שמסוגל לעצב אותה. אמרסון כתב במאמרו הסתמכות עצמית(Self-Reliance): "האדם הוא היוצר של גורלו; הוא אחראי לכל מה שהוא מקבל ולכל מה שהוא נותן".  גישה זו משתלבת גם עם תפיסתו של וולאס ד. ואטלס, שגרס כי השפע אינו משאב מוגבל שיש להילחם עליו, אלא דבר שנוצר מתוך מחשבה יצירתית ויכולת לפעול מעבר לפרדיגמות קיימות.

בכך ואטלס המשיך את רעיונותיו של ויליאם ג'יימס, שהיה אחד מאבות הפסיכולוגיה המודרנית והפילוסופיה הפרגמטיסטית. הוא דיבר על כך שהתודעה שלנו יוצרת את המציאות שלנו. הוא טען שהדרך להשגת הצלחה ושפע היא לא דרך מאבק עם המציאות החיצונית, אלא דרך שינוי התודעה הפנימית והגישה לחיים, ועל כך הוא כתב: "האמונה יוצרת את העובדה שהיא מחפשת." 

הרעיון ששפע נובע מיצירה ולא ממאבק מופיע גם בגישה האבולוציונית של פיטר קרופוטקין, שהראה בספרו עזרה הדדית (Mutual Aid) כי יצורים חיים משגשגים יותר באמצעות שיתוף פעולה ולא דרך תחרות אכזרית, ואפילו צ'ארלס דרווין, שזוהה עם עקרון הברירה הטבעית, הכיר בכך שהתפתחות המינים אינה רק מאבק הישרדותי, אלא גם תהליך שבו שיתוף פעולה יוצר יתרון הישרדותי.

במישור החברתי והכלכלי, הוגים כמו ג'ון סטיוארט מיל ופייר-ז'וזף פרודון טענו כי מודלים של כלכלה ושגשוג אינם צריכים להתבסס על מאבק מתמיד על משאבים מוגבלים, אלא על יצירת ערך חדש שכולם יכולים ליהנות ממנו. תפיסה זו מוצאת ביטוי מרתק בציטוט של באקמינסטר פולר, שכתב:  "אינך משנה את המציאות על ידי מאבק נגדה. כדי לשנות משהו, בנה מודל חדש שהופך את המודל הקיים למיושן." ומעניין לציין כי רעיון זה נתמך גם בפילוסופיה של מהטמה גנדי, שהדגיש כי הדרך לשינוי אינה במאבק הרסני, אלא ביצירת אלטרנטיבה חיובית שתמשוך אליה אנשים באופן טבעי.

רבותי ההיסטוריה חוזרת

ההיסטוריה מוכיחה לנו כי מהפכות אמיתיות וחיוביות – בין אם חברתיות, טכנולוגיות או כלכליות – לא צמחו מתוך מאבק כוחני, אלא מתוך יצירה של אלטרנטיבה טובה יותר, שיתופי פעולה וצמיחה. תפיסה זו, השמה דגש על תודעת שפע במקום תודעת מחסור, אינה רק רעיון פילוסופי – אלא היא דרך חיים שמוכיחה את עצמה פעם אחר פעם. וגם ההיסטוריה היהודית מוכיחה כנגד שהדרך של מאבק ומלחמה תמיד מועדת לכישלון. אנחנו יכולים לראות איך כל ניצחון יהודי הוביל בסופו של דבר לאתגרים וקשיים חדשים:

• הקמת ממלכת דוד ושלמה:  הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה נחשבת לשיא העצמאות הישראלית בעת העתיקה, אך השגשוג שהושג תחת שלמה היה תוצאה של גישה שונה לחלוטין מהדרך שהוביל דוד. בעוד שדוד היה לוחם וניצח במלחמות רבות, וממלכתו הוקמה במאבקים ובכיבוש, שלמה, לעומת זאת, אימץ גישה פוליטית ומדינית שהתמקדה ביצירת קשרים עם ממלכות אחרות, פיתוח תשתיות ויציבות כלכלית מה שהוביל לשגשוג. אך לאחר מות של שלמה, בנו רחבעם חזר לגישה של שליטה וניצחון, והוביל לפיצול הממלכה לשתי ממלכות יריבות – ישראל ויהודה. הפיצול הזה, לצד חולשה פוליטית ומאבקים פנימיים, הוביל בסופו של דבר לחורבן הממלכה בידי אשור ובבל.
• מרד החשמונאים: הסתיים בהקמת ממלכה יהודית עצמאית שהתקיימה כ-77 שנים, ובמהלך תקופה זו השתרשו פילוגים פנימיים, שחיקת יציבות פוליטית ומאבקי שליטה בין הדמויות המרכזיות בממלכה. כל אלה הובילו בסופו של דבר להתערבות רומית ולכיבוש ארץ ישראל ב-63 לפני הספירה, כשלאחר מכן שלטון רומא בישראל נשמר במשך כ-387 שנים, בתקופה בה לא רק שלטו, אלא גם עיצבו את המציאות הפוליטית, החברתית והדתית באזור, ולמעשה עיצבו את פני היהדות הרבנית עד לימינו אנו.
• מרד בר כוכבא: בתחילה נראה כהישג יהודי אדיר, עם הקמת מדינה יהודית זמנית ביהודה (למשך 3 שנים בלבד). אך בסופו של דבר, הרומאים דיכאו את המרד באכזריות, הרגו מאות אלפים והביאו לאיסור על מגורי יהודים בירושלים, מה שהעמיק את הגלות.
• המרד הגדול נגד רומא שנמשך בין השנים 66-73 לספירה, נבע מתוך רצון לשחרור לאומי ולשמירה על הזהות היהודית מפני השליטה הרומית. למרות הצלחות טקטיות בתחילת המרד, הקרב הגדול על ירושלים הסתיים בחורבן בית המקדש השני, ובסופו של דבר גרם לשעבוד נוסף, פיזי ורוחני, שבסופו הוביל לגלות יהודית ממושכת שנמשכה כ-2000 שנה.
• מלחמת ששת הימים: הניצחון המהיר והדרמטי של ישראל הביא לשליטה ביהודה ושומרון, עזה, סיני ורמת הגולן, אך גם יצר סכסוך מתמשך על השטחים הללו, שלא נפתר עד היום והוביל לעימותים בלתי פוסקים.
• מלחמות ישראל המודרניות הניבו בחלקן הישגים טריטוריאליים מרשימים, אך אף אחת מהן לא יצרה שלום יציב. למעשה שני הסכמי השלום הגדולים של ישראל ומדינות ערב (עם מצרים ב-1978 ועם ירדן ב-1994) נחתמו לא כתוצאה מניצחון של צד אחד על השני אלא בהבנה שמלחמה היא הפסד לשני הצדדים.
• הסכמי אוסלו: על אף שהיו אקט דיפלומטי משמעותי, הם משקפים את הגישה של משחק סכום אפס, שבו כל צד נאלץ לוותר על חלקים משמעותיים בתמורה להשגת מטרותיו. תהליך זה יצר תחושת "הפסד וניצחון" בשני הצדדים, אך בפועל לא הביא להצלחה מוחלטת עבור אף צד. כתוצאה מכך, הפתרון שהוצע לא היה יציב או אמין לאורך זמן. בעוד שההסכמים נתפסו בזמנם כניצחון דיפלומטי, הם נוצרו מתוך מאבק והובילו להשלכות כואבות, כמו גל פיגועים ומציאות פוליטית של משבר אמון שממשיך להשפיע על ישראל עד היום.

המכנה המשותף לכולם הוא שהניצחון תמיד היה רגעי, בר חלוף. כל הישג שהושג בכוח או במסגרת מאבק (מזויין, פוליטי או כלכלי), הוביל בהכרח בהמשך למאבק חדש, מה שמוכיח את המציאות כפי שמשתקפת לאורך ההיסטוריה – ניצחון דרך מאבק הוא תמיד זמני ושברירי והאמונה בניצחון מוחלט מתעלמת מהמחיר ומהמשמעות לטווח הארוך.

האם גם היהדות מציעה גישה אחרת?

יחד עם זאת, לצד התפיסה הכוחנית של ניצחון מוחשי ומיידי או ניסי ועתידי, היות והמקרא אינו מקשה אחת ונכתב על ידי סופרים שונים בתקופות שונות, קיימים במקרא ובעקבות כך גם במחשבה היהודית, קולות אחרים שמערערים על גישת הניצחון באמצעות כוח. לדוגמה, ספר משלי, קהלת ופרקי אבות, שמציעים גישה מורכבת יותר, המדגישה ענווה, חוכמה ושיתוף פעולה במקום מאבק תמידי. ונראה שעל אף שהמחשבה היהודית בכללה נוטה לרוב להציג ניצחון כאידיאל, קיימים בה גם זרמים שמבינים שניצחון אמיתי אינו בהכרח הכרעה כוחנית.

ניצחון פנימי מול ניצחון כוחני

בעוד שהמקרא מציג פעמים רבות את הניצחון כעניין פיזי-צבאי, המחשבה היהודית המאוחרת, ובפרט בחז"ל ובתורת הסוד, מציעה תפיסה רחבה ומורכבת יותר של המושג "ניצחון".  הניצחון האמיתי, כך נטען במקומות רבים, לא נמדד בהכרח בכיבוש חיצוני או בהשגת שליטה על אחרים, אלא ביצירת הרמוניה פנימית. וגם כאשר יש מאבק חיצוני, ישנה גישה ביהדות הרואה בניצחון אמיתי תהליך של תיקון ולא של הכרעה חד-צדדית. ניתן לראות את זה משתקף במיוחד בסיפורים כמו:

• יוסף ואחיו – יוסף, שיכול היה לנקום באחיו לאחר שהתעללו בו, בוחר במקום זאת לסלוח ולהתפייס, ובכך מנצח לא בכוח אלא בחסד (ובכך מגשים את חלומותיו).
• יעקב והמלאך – לאחר מאבק של לילה שלם עם המלאך, יעקב לא מביס אותו בכוח אלא יוצא מהמאבק עם שינוי פנימי (שינוי שמו לישראל, שמשמעותו "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל").

לפי הגישה הזו, הניצחון האמיתי הוא זה שבו האדם מצליח להבין את עצמו לעומק, להגיע לאיזון פנימי ולפעול מתוך מודעות ורצון טוב, ולא מתוך התנגדות או מאבק עם יצריו. תהליך זה של שליטה עצמית לא נוגע בהתגברות על חולשות, אלא בהבנה מלאה של מי שאנחנו ושימוש בכוחותינו האמיתיים מתוך מקום של שפע פנימי וחשיבה חיובית.

הכובש את יצרו – שליטה עצמית מתוך הרמוניה פנימית

במשנה נאמר: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד', א').  גישה זו מציעה הסתכלות שונה על "גבורה" מהמקובל – במקום לראות אותה כיכולת לנצח אויבים, חיצוניים או פנימיים, חז"ל מזהים את הגבורה האמיתית בהבנה ובשליטה עצמית מתוך מודעות פנימית, ולא מתוך מאבק או התמודדות עם כוחות חיצוניים. הכיבוש של היצר כאן לא משדר מאבק אלא תהליך של הרמוניה פנימית, שבו האדם מזהה את מחשבותיו ורגשותיו ומפנה אותם לדרך חיובית ומועילה. כלומר, המאבק האמיתי הוא לא "ניצחון" פנימי, אלא יצירת איזון והרמוניה בין רצונותיו של האדם לתפיסת העולם הפנימית שלו.

וכדוגמא ניתן לראות את זה בהשוואה לדמותו של דוד המלך: מצד אחד, דוד היה לוחם וניצח במלחמות רבות (שכאמור התגמדו בהישגים שלהן בהשוואה לשגשוג שהגיע מפעולותיו החיוביות של שלמה). מצד שני, רגעי השיא הרוחניים שלו לא היו אלה שבהם יצא לקרב, אלא הרגעים שבהם הוא התבונן פנימה, קיבל אחריות על טעויותיו, ועבר תהליך של התפתחות רוחנית. הוא לא שפט את עצמו ממקום של מאבק עם יצרו, אלא מתוך הבנה מעמיקה של תודעתו הפנימית.

ניתן עוד לראות שחז"ל מרחיבים את הרעיון הזה בהעדפת השלום על פני הניצחון:

• במסכת גיטין (נט ע"ב) נאמר: "גדול השלום ששקול כנגד הכל" – השלום נתפס כערך עליון, גדול אף יותר מהצדק ומהניצחון במאבק.
• בברכות (יז ע"א) נאמר: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" – כלומר, דווקא הגמישות והיכולת להתאים את עצמך למציאות הן שמובילות להצלחה, ולא הכוחניות והעמידה הנוקשה.

לסיכום, בספרות חז"ל ניתן לראות הד לגישה החיובית ששמה דגש על ההרמוניה הפנימית כאמצעי להצלחה רוחנית ולא על מאבק חיצוני או פנימי. חז"ל במקומות שציינתי ובמקומות נוספים, לא רואים במאבק את הדרך לגבור על האויב, אלא בתהליך של איזון פנימי, שבו האדם משלב את רצונותיו עם עקרונותיו הפנימיים. גישה זו מייחסת חשיבות לשלום פנימי ושליטה עצמית, מתוך תפיסה שהאדם האמיתי הוא זה שמפנים את מחשבותיו ורגשותיו לטובת הדרך החיובית והבונה.

תורת הקבלה והחסידות – להתעלות ולא להכניע

ההבנה וההתפתחות של הגישה הזו מגיעות לשיא בתורת הקבלה ובחסידות, שם הניצחון נתפס לא כהכרעה של כוח, אלא כתהליך של התעלות רוחנית והארת החושך, בתהליך שמבוסס על חיבור פנימי ושאיפה למדרגות גבוהות של תודעה ונשמה. היות ויש דוגמאות למכביר בעולם החסידות והקבלה, אביא כאן מספר דוגמאות קטן:

• האר"י הקדוש (רבי יצחק לוריא), מגדולי מקובלי צפת, מדגיש את הרעיון של תיקון עולם מתוך הארה רוחנית, ולא מתוך מלחמה או מאבק. בנוגע למושג ה"הארה", הוא מתאר את רעיון ה"יסוד" של בריאת העולם מתוך רצון להיטיב, ולגילוי האור האלוהי בכל פרט ופרט: "העולם נברא כדי לגלות את האור האלוהי. כל התפילה וכל העבודה הרוחנית של האדם אינה אלא גילוי של האור האלוהי במציאות, והאדם צריך להיות כלי לקבל את האור הזה ולהפיץ אותו". האר"י מדגיש כי עבודת האדם אינה מאבק, אלא אמצעי להוצאת האור האלוהי החוצה, על מנת להאיר את העולם.
• רבי חיים וויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, כתב רבות על חיבור פנימי לאור האלוהי, ולא על מאבק חיצוני או פנימי. הוא כתב: "העבודה היא להאיר את המקום החשוך בנפש, לא להילחם בו. רק כשאדם משיב את האור שבלבו אל כל סביבותיו, הוא מתקן את העולם". הדגש הוא לא על מאבק, אלא על הוצאת האור הפנימי אל העולם, מה שיוצר את התיקון הפנימי והחיצוני.
• הבעל שם טוב (הבעש"ט) מתאר את תכלית העבודה הרוחנית בהיבט של הארה פנימית, ולא בהיבט של נצחונות חיצוניים ואומר ש"העולם הזה הוא עולם של תיקון, לא עולם של נצחונות. אל תבקש לכבוש את העולם, אלא להאיר אותו." (מתוך שיחות ומאמרים של הבעש"ט).
• רבי נחמן מברסלב מדבר על כך ש"העולם כולו גשר צר מאוד" והעבודה הרוחנית של האדם היא לא להיבהל מהמאבקים החיצוניים, אלא להתעלות מעליהם.
• רבי מנחם מנדל מקוצק (ה"קוצקער") שהיה ידוע בגישתו הישירה והעמוקה, לימד על הרעיון של "הארת הנשמה", לא נצחון חיצוני או אקט של מלחמה פנימית. הוא אמר ש"המשמעות של תיקון לא מסתכמת במלחמה עם החושך, אלא באור שמביאים לתוך החושך". הוא מתאר את העבודה הרוחנית ככזו שמביאה אור, ולא את הדרך בה ניתן "לנצח" את החושך.
• רבי צבי אלימלך מלינסק, בנו של ה"ברכת אברהם", מציע גישה דומה: "תן לך רק להיות טוב, ותן אור לכל מקום שאתה נמצא בו, גם כשיש חושך סביבך. עבודתך הרוחנית היא לגלות את האור שבתוכך, ולא להילחם בחושך". המילים הללו מדגישות את הרעיון של הארה ולא של מאבק.

תיקון עולם – איזון ולא הכרעה

הרעיונות של ההוגים החסידיים והמקובלים שציינתי לעיל נובעים ביסודם מהמושג הקבלי הבסיסי 'תיקון עולם' (המוכר גם ממחשבת החסידות וגם מהקבלה הלוריאנית), שאינו מבטא רעיון של "ניצחון" או הכרעת כוחות שליליים, אלא שאיפה להרמוניה ולאיזון. העולם, לפי הקבלה, אינו מושלם מפני שהוא עבר שבירה, ותפקיד האדם הוא לתקן את השברים הללו וליצור מציאות מתוקנת, לא באמצעות מאבק אלא על ידי חיבור ויצירה. אחד הרעיונות המרכזיים בקבלה הוא שבירת הכלים. לפי תורת האר"י, בראשית הבריאה הייתה מציאות של שפע אינסופי, אך כאשר האור האלוהי ירד לעולם, הכלים שנועדו להכיל אותו לא עמדו בעוצמתו והתנפצו. זהו רגע של משבר וכאוס – מצב המזכיר משחק סכום אפס, שבו כוחות מנוגדים מתחרים, וכל אחד מנסה "לנצח".

אך מהי הדרך הנכונה והאמיתית לתקן את העולם לאחר השבירה? לא באמצעות מאבק כוחני, מה שיוסיף כאוס ומשבר לבריאה, אלא על ידי איסוף השברים והחזרתם למקומם הנכון, כלומר, בריאה מחודשת מתוך חיבור ושיתוף פעולה. ישנו רעיון נוסף בקבלה שמתנגד למשחק סכום אפס והוא ההבחנה בין אור ישר לבין אור חוזר:

• אור ישר מסמל מצב שבו אדם מקבל שפע פסיבי, כמו מנצח בקרב שלוקח את שלל האויב.
• אור חוזר מסמל תהליך שבו אדם מתקן את הכלי הרוחני שלו, כך שהוא לא רק מקבל אלא גם מעניק ומפיץ שפע הלאה – מה שמוביל לצמיחה ולא לאובדן של צד אחר.

וכפי שנאמר בספר הזוהר: "נהורא דנפיק מגו חשוכא עדיף" ("האור שיוצא מתוך החושך הוא נעלה יותר"). כלומר, האור הגדול ביותר לא מגיע מתוך מאבק וניצחון, אלא מתוך תיקון, הבנה והתמרה של מה שהיה שבור.

ניצחון מול תיקון – מה באמת מביא לשלמות?

אם כן, כפי שאנחנו יכולים לראות, המחשבה היהודית התפתחה ברבות השנים, עד שבחסידות ובקבלה אנחנו לומדים שבמקום להתמקד בניצחון (שהוא רגעי וזמני), עלינו להתמקד בהרמוניה ובתיקון.  זה נכון גם במערכת יחסים בין בני אדם, בכלכלה, וגם בהתפתחות אישית. תיקון אמיתי אינו מבוסס על שליטה, כפייה או הכרעת היריב, אלא על יצירת מציאות חדשה שבה כל הצדדים מוצאים את מקומם.

לכן, בעוד שתפיסת העולם שמובילה בהכרח למאבקים אינסופיים, זו המבוססת על משחק סכום אפס – קיימת ביסוד המחשבה היהודית הכללית (כפי שמשתקפת באופן רחב במקרא ובמרבית ספרות חז"ל), אנחנו יכולים לראות שהקבלה מציעה דרך אחרת: לא לנסות לשלוט, אלא להאיר ולהרחיב את השפע הקיים כך שכולם יוכלו ליהנות ממנו.

המחשבה הישראלית כיום והאלטרנטיבה האפשרית

כיום בישראל, רבים עדיין נאחזים בתפיסה ש"אנחנו ננצח" או "ביחד ננצח", אך המציאות מראה שהתוצאה תמיד מורכבת יותר וניצחון מוביל תמיד להפסדים, בין אם בתחומים אחרים או בשלב מאוחר יותר. אז אנחנו חייבים תמיד לשאול, האם ניצחון במלחמה יביא ביטחון אמיתי, או שהוא רק יוליד עימות חדש? האם ניצחון בעסקים או בפוליטיקה באמת הופך אותנו למצליחים, או שהוא רק מכניס אותנו למאבק מתמיד?

לאחר בחינה מעמיקה של תפיסת השפע, דרך הוגים של המחשבה החדשה, החסידות והקבלה, אנחנו לומדים שכל הבריאה מכוונת לעבר שגשוג, שפע והצלחה. האינסוף או אלוהים (איך שתרצו לקרוא לזה) הוא מעיין של נביעה של אור, שפע ואהבה ללא מעצורים ובעוצמה בלתי נגמרת (ומכאן הרעיון הקבלי של 'שבירת הכלים'). השפע האוניברסלי הזה נגיש לכל אחד, ודרך עבודה רוחנית נכונה, אפשר להימנע ממאבק על משאבים.  לא מדובר במשאב מוגבל שדורש מאבק, אלא במשאב אינסופי שנמצא בכל מקום. כל אדם יכול להתחבר אליו דרך גישה של נתינה, יצירה והתעלות רוחנית. אם נתעלה מעל המאבקים נבין שהעולם איננו מקום של מחסור. אלא הוא מקום של שפע אינסופי. כל אדם שמתחבר למקום הזה, יכול לזכות לשפע בלתי נגמר. מה שחשוב להבין כאן הוא שהמאבק והחוסר אינם תוצאה של משאבים מוגבלים, אלא חוסר בהבנה פנימית של טבע השפע.

הגישה שאנחנו לומדים מהחסידות, הקבלה והפילוסופיה של המחשבה החדשה היא שאין צורך להילחם על שפע, אלא פשוט להוסיף טוב לעולם. כל אדם, אם הוא פועל מתוך גישה של נתינה, מוסיף לחיים שפע, ולא מבקש לקחת אותו ממישהו אחר. כל פעולה חיובית, כל יצירה חדשה שמתווספת לעולם, לא לוקחת מקום מהשפע של אחרים, אלא מגדילה את השפע ואת האור בעולם. אנחנו יכולים להסתכל על נרות החנוכה כדוגמא מאלפת לרעיון של הוספת אור, ולא של מאבק או כיבוש. כל נר חנוכה נוסף לא בא על חשבון הנר שלפניו, אלא רק מוסיף לאור הכללי.  וחשוב להבין שאין דרך להגדיל חושך, כיוון שחושך הוא פשוט היעדר אור. אז כאשר אנו מוסיפים אור, חושך לא יכול להימצא שם, כי הוא לא כוח עצמאי, אלא תוצאה של היעדר האור. וכך גם במאבקים בעולם: המלחמות והסבל הם תוצאה של מחסור בהבנה פנימית של השפע הזמין לנו. אבל כאשר אנחנו מודעים לשפע הזה, אנו מבינים שאין צורך להילחם. כל מה שצריך לעשות זה להוסיף טוב ולהפיץ אור, כמו הנרות שמאירים את העולם יותר ויותר.

כאשר אנחנו מתבוננים בטבע, אנחנו רואים שכל פרח או עץ שמצמיח את עצמו, עושה זאת כדי להיות הטוב ביותר שהוא יכול להיות. דרך ההבנה הזו אנחנו לומדים על עקרון השגשוג והשפע בצורה יפה. פרח או עץ לא מתחרים או נלחמים עם שאר הפרחים או העצים בצורך להיות "הטוב ביותר" על חשבונם. כל אחד מהם צומח ומתפתח בדרכו הייחודית. הם פשוט צומחים בצורה המיטבית עבורם, והייחודיות של כל פרח או עץ, ולמעשה של כל יצור חי, היא חלק מהשפע הכללי של הבריאה.

בסופו של דבר, כל בריאה ובריה, אם היא מבינה את מטרתה, אינה נדרשת להילחם או להתחרות, אלא רק לצמוח, להתפתח ולהיות מה שהיא אמורה להיות. כשאדם או יצור חי מבינים את מטרת השגשוג – הוספת טוב, אור ושפע – כל מאבק (פיזי או רוחני) הופך להיות מיותר ונוגד את השגשוג והשפע. אם נאמץ את הגישה של השפע לצד היבטים חכמים מהמסורת היהודית, נוכל להגיע למסקנה חדשה:

• הצלחה אינה נובעת ממאבק אלא מיצירה.
• הדרך להתגבר על קשיים היא לא להכריע את היריב, אלא למצוא דרכים בהן כולם יכולים להרוויח.
• במקום לשאול "איך מנצחים?", כדאי לשאול "איך יוצרים מציאות טובה יותר?"

סיכום: מהי הצלחה אמיתית?

המאמר הזה אינו מציע גישה נאיבית או מנותקת מהמציאות, אלא תפיסה עמוקה הרואה במאבקים גורם שניתן, ואף רצוי, לצמצם עד להיעלמות מוחלטת. אני מאמין שאפשר לחיות ללא מאבקים כלל, מתוך גישה הרמונית המבוססת על יצירתיות, שפע ושיתוף פעולה. התפיסה הזו, מבוססת על ההבנה שהמאבק כשיטה להשגת מטרות הוא כלי מוגבל מטבעו, שכן ניצחון של צד אחד מוביל בהכרח להפסדו של צד אחר או להפסד של הצד ה"מנצח" בתחומים אחרים מזה של המאבק הספציפי, והתוצאה היא מעגל בלתי נגמר של עימותים ותסכולים.  על כן, הדרך היחידה לשגשוג אמיתי אינה טמונה בניצחון על אחרים (שלמעשה הוא הפסד לכל הצדדים), אלא בבנייה של מציאות שבה כל הצדדים מרוויחים, מתוך הבנה שהשפע אינו משאב מוגבל אלא משהו שניתן להרחיב וליצור ללא הפסקה.

עם זאת, אין להתעלם מכך שהדרך למציאות כזו אינה פשוטה. מאבקים הם חלק מהתודעה הקולקטיבית של האנושות לאורך ההיסטוריה, והתקשורת היום, דרך הטלויזיה, הסרטים, המדיה והספרים, ממש מפמפמים לנו את התודעה של מאבק ומחסור, כך שהוויתור עליהם דורש שינוי מחשבתי עמוק. לכן ברור לי שאנחנו לא יכולים להעלים קונפליקטים בהינף יד, והמעבר לעולם ללא מאבקים דורש מודעות מכל הצדדים, עבודה פנימית והתמדה. אבל גם אין פירוש הדבר שעלינו להיכנע בכל מצב, אלא שעלינו לשאול את עצמנו האם המאבק הכרחי, האם הוא מקדם אותנו, והאם קיימת דרך אחרת, חכמה יותר, להתמודד עם האתגר שלפנינו. גישה זו אינה רק אידיאל תאורטי, אלא דרך פרקטית לחיים, שמאפשרת לנו למנוע שחיקה, לצאת ממעגלי שליטה וכוח וליצור מציאות חדשה, שבה השפע זורם בחיינו ללא צורך בהתנגשות מתמדת עם אחרים.

במיוחד במצבים של עימותים מורכבים, כמו מלחמות או קונפליקטים פוליטיים, יש צורך בגישה מאוזנת. אין ספק שבמצבים מסוימים יש צורך להגן על החיים עצמם, ולא ניתן לוותר כאשר מדובר בסכנת חיים ממשית. אבל גם במקרים כאלה, עלינו להתעלות מעל היצרים הבסיסיים של הישרדות ולשאוף לצמצם את ההתנגשות כדי לחתור לפתרון שימנע מאבק אינסופי ויפתח אפשרויות לצמיחה הדדית. התפיסה הרווחת בחברה הישראלית והכללית, הרואה בניצחון מטרה בפני עצמה, מתעלמת מכך שכל ניצחון מבוסס על מאבק ומוביל בהכרח, בסופו של דבר, להפסד מיידי בתחום אחר או לעוד עימות עתידי ובכך להפסדים מתמשכים לשני הצדדים. במקום זאת, אני מאמין שצריך תמיד לחפש את הדרך שבה כולם יכולים להרוויח, בין אם באמצעות דיאלוג, יצירת שותפויות או שינוי עומק בתפיסת המציאות.